Back
Shabbat
Daf 22aמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדוֹ דִּנְרֵי זָהָב, וַאֲפִילּוּ לְחַלֵּל עָלָיו מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כִּי פְּלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל מִנֵּר לְנֵּר, אֲבָל בְּקִינְסָא אָסַר שְׁמוּאֵל – הָא לָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא. אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ בְּקִינְסָא נַמִי שָׁרֵי, הָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא! אָמַר רַבָּה: גְּזֵירָה שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו, וְקָא מַפֵּיק לְהוּ לְחוּלִּין.
the second tithe, one may not weigh gold dinars with it
RASHI
מעשר שני דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים:
אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואע"ג דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואע"ג דצורך מצוה:
לא יכוין משקלותיו שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך:
ומפיק להו לחולין כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן:
מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: “מִחוּץ לְפָרוֹכֶת הָעֵדוּת יַעֲרוֹךְ״ וְכִי לְאוֹרָה הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ; אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דִּקְבִיעִי נֵרוֹת לָא סַגְיָא דְּלָא מִשְׁקִיל וְאַדְלוֹקֵי, קַשְׁיָא בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה, וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵי מִצְוָה!
Rav Sheshet raised an objection from that which was taught in a baraita . With regard to the Temple candelabrum,
RASHI
נר מערבי למ"ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ"ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון. נרות צוצ"ש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה:
כמדת חברותיה חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר:
וממנה היה מדליק הנרות בין הערבים:
ובה היה מסיים הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת"כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש"מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני ה' והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' כו' ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה' נרות קודם להטבת ב' נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי' הנס מתקיים והי' מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה:
והא הכא כיון דקביעי נרות במנורה ולא היה יכול לנתק נר מערבי מן המנורה להדליק בו האחרים על כרחיך הא דקתני ממנה הי' מדליק לא סגי דלאו משקל קינסא:
ואדלוקי לקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר:
TOSAFOT
וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותם מ' שנה כו' תימה אמאי נקט מ' שנה לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין וי"מ וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורה היה צריך והלא מ'. שנה היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו בחבית ויודע מה בתוכה וכן משמע בת"כ דאכהנים קאי דגרס התם וכי צריכים לנר והלא כל אותן מ' שנה לא הוצרכו לנר שנא' כי ענן ה' על המשכן וגו' ומיהו בשלהי כל קרבנות (מנחות ד' כו: ושם) משמע דאשכינה קאי דמייתי לה גבי הא דא"ר אליעזר לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך וקאמר נמי התם לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל וא"ת לאורה אני צריך והלא כל אותן ארבעים שנה:
ובה היה מסיים פירש בקונטרס ובה היה מסיים ההטבה שהשאר היה מטיב שחרית וזה היה מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך מערבית שמן ופתילה ומדליקה ומדליק השאר ממנה וקשה לריב"א שאם אפשר להדליק מן הישנה א"כ גם השאר ידליק ממנה ומאי פריך לרב כיון דהוציא הפתילה הישנה מן הנר תו ליכא לא משום בזיון מצוה ולא משום אכחושי מצוה אלא ודאי א"א לעשות כן וכשבא להטיב היה מטיב כל מה שבנר והפתילה היתה כבה מאליה אלא בעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי דולקת היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר ובה היה מסיים היינו ההדלקה:
והא הכא כיון דקביעי נרות כו' כמ"ד בפרק ב' מדות (מכחות ד' פח:) דנר של פרקים היה דמשמע התם דמחובר הוה והיה של פרקים כדי שיוכל להטיבו יפה ואיכא מ"ד התם דלא הוה קבוע אלא היה מסלקו לגמרי בשעת הטבה ואחר כך מניחו:
תִּרְגְּמָא רַב פַּפָּא בִּפְתִילוֹת אֲרוּכּוֹת. סוֹף סוֹף, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵׁי מִצְוָה קַשְׁיָא! קַשְׁיָא.
Rav Pappa explained that it need not necessarily be understood that way. Rather, there were long wicks in the candelabrum, which made it possible to reach and light directly from one lamp to another.
RASHI
בפתילות ארוכות כל הפתילות יוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו:
סוף סוף למ"ד כו' דהא לדידיה משרגא לשרגא אסור:
מַאי הָוֵי עֲלָהּ? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: חָזֵינָא אִי הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה – מַדְלִיקִין מִנֵּר לַנֵּר, וְאִי הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה – אֵין מַדְלִיקִין מִנֵּר לַנֵּר.
In summary, the Gemara asks: What is the halakhic conclusion reached
RASHI
אי הדלקה עושה מצוה אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה:
ואי הנחה עושה מצוה ועיקר מצותה תליא בהנחה:
אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי:
TOSAFOT
מאי הוי עלה תימה מאי קמיבעיא ליה ומאי קאמר נמי חזינן אי הדלקה כו' הא לכאורה משמע דהלכה כשמואל דהא רבה עבד כוותיה וא"כ קינסא נמי שרי דהא ע"כ בקינסא פליגי ובביזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב וצ"ל דאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה עושה מצוה ואסור לרב מנר לנר משום ביזוי מצוה כמו בקינסא או הדלקה עושה מצוה ושרי כמו במנורה דלא חיישינן לאכחושי מצוה ומסיק דהדלקה עושה מצוה ושרי א"נ מצאתי בשם ריב"ם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל דהילכתא כוותיה אי שרי בקינסא אי לאו ומיבעיא ליה אי קי"ל כמו שאמר למעלה דלמ"ד משום בזויי מצוה שרי להדליק מנר לנר לרב ואם כן בקינסא פליגי ושרי שמואל בקינסא או דילמא לא קי"ל הכי ומנר לנר נמי איכא ביזוי מצוה ואסר רב (פי') דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה ודוקא מנר לנר שרי שמואל אבל בקינסא אפילו שמואל מודה דאסור ומסיק חזינן דאיבעיא לן ואפשיט דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה ולשמואל אפילו בקינסא שרי:
דְּאִיבַּעֲיָא לְהוּ: הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה אוֹ הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה?
After the issue of whether lighting accomplishes the mitzva or placing accomplishes the mitzva was raised in the context of the previous discussion, the Gemara cites the discussion in its entirety. As a dilemma was raised before the Sages: In the case of the Hanukkah light, does lighting accomplish the mitzva, and placing the lit lamp is simply a continuation of that action, or does placing the kindled lamp accomplish the mitzva, and lighting is simply a practical necessity that facilitates placing the lamp?
RASHI
דאיבעיא להו גרסי' כלומר דהא מילתא כבר איבעיא לן ומפשטא דההיא בעיא מיפשטא לן הך:
TOSAFOT
דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה כו' ונפקא מינה אם הדליקה חש"ו או הניחה:
תָּא שְׁמַע. דְּאָמַר רָבָא: הָיָה תָּפוּשׂ נֵר חֲנוּכָּה וְעוֹמֵד – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. שְׁמַע מִינָּהּ: הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה. הָתָם: הָרוֹאֶה אוֹמֵר “לְצוֹרְכּוֹ הוּא דְּנָקֵיט לָהּ״.
The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from that which Rava said: One who was holding a burning Hanukkah lamp in his hand and standing,
RASHI
היה תפוש נר חנוכה בידו משהדליקה עד שכבתה:
ועומד לאו דוקא אלא כן לשון הש"ס:
לצרכו להשתמש וליכא היכר ניסא:
תָּא שְׁמַע. דְּאָמַר רָבָא: הִדְלִיקָה בִּפְנִים וְהוֹצִיאָהּ – לֹא עָשָׂה כְלוּם. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה – הַדְלָקָה בִּמְקוֹמוֹ בָּעֵינַן, מִשּׁוּם הָכִי לֹא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ “הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה״ אַמַּאי לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם? הָתָם נַמִי; הָרוֹאֶה הוּא אוֹמֵר “לְצוֹרְכּוֹ הוּא דְּאַדְלְקָהּ״.
Come and hear another resolution for this dilemma from that which Rava said: One who lights the Hanukkah lamp inside the house and then takes it out and places it at the entrance to his house did nothing in terms of fulfilling the mitzva. Granted, if you say that lighting accomplishes the mitzva it is understandable, as lighting in its place is required. That is why Rava ruled that he did nothing in terms of fulfilling the mitzva. However, if you say that placing accomplishes the mitzva, why did Rava rule that he did nothing? Didn’t he set it down in its appropriate place? The Gemara answers: There too, even though he subsequently brought it outside, one who sees him lighting inside will say to himself that he is lighting the lamp for his own needs and not in fulfillment of the mitzva.
RASHI
בפנים בבית:
והוציאה לחוץ כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ:
אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום דכיון דזו היא מצותה צריך שתיעשה במקום חיובא:
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
Come and hear another resolution from that which Rabbi Yehoshua ben Levi said: