Back
Shabbat
Daf 18aמוּגְמָר וְגָפְרִית מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? הָתָם מַנַּח אַאַרְעָא. גִּיגִּית וְנֵר וּקְדֵרָה וְשַׁפּוּד מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? דְּמַפְקַר לְהוּ אַפְקוֹרֵי.
with regard to placing incense and sulfur beneath clothes and silver vessels, respectively, what is the reason Beit Shammai permitted this? The Gemara answers: The case under discussion was not one where the incense was placed in a vessel; rather, there, the incense was placed on the ground, and therefore there was no utensil that was obligated to rest. The Gemara asks further: A tub in which fruit or grains are placed to ferment into beer, and where they stay for an extended period; and a Shabbat lamp; and a pot in which food is being cooked, which they place on the fire while it is still day; and a spit [ shapud ]
RASHI
מוגמר וגפרית מ"ט שרו הא מנחי בכלים:
כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא ולא בכלי:
גיגית שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב"ש:
בדמפקר להו לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן:
TOSAFOT
דמפקרא להו אפקורי אע"ג דאמר בנדרים (דף מה.) דבעינן הפקר בפני ג' הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם:
מַאן תְּנָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: לֹא תְּמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמְסִין וְתַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. וְאִם נְתָנָן – לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, לֹא יְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם וְיַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם עָשָׂה כֵּן – לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. לֵימָא בֵּית שַׁמַּאי הִיא וְלֹא בֵּית הִלֵּל! אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים.
The Gemara asks: Based on these conclusions, who is the tanna who taught this Tosefta that the Sages taught: A woman may not fill up a pot with pounded wheat and lupines,
RASHI
עססיות ותורמסין מיני קטניות וצריכין בישול יותר:
בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:
יחתה בגחלים למהר בישולן:
TOSAFOT
לא ימלא נחתום כו' כדמסיק גזירה שמא יחתה אף ע"פ שיש שהות הרבה להתחמם חיישינן שמא יצטנן לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות:
גזירה שמא יחתה ואם תאמר מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה ויש לומר דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה שאין דבר מפסיק בינו לגחלים:
אִי הָכִי, מוּגְמָר וְגָפְרִית נַמִי לִגְזוֹר! הָתָם לָא מְחַתֵּי לְהוּ, דְּאִי מְחַתֵּי – סָלֵיק בְּהוּ קוּטְרָא, וְקָשֵׁי לְהוּ. אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן נַמִי לִיגְזוֹר! הָתָם, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לְהוּ זִיקָא – לָא מְגַלּוּ לֵיהּ. צֶמֶר לְיוֹרָה לִיגְזוֹר! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיוֹרָה עֲקוּרָה. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מֵגִיס בָּהּ! בַּעֲקוּרָה וְטוּחָה.
The Gemara asks: If so, with regard to incense and sulfur, the Sages should also issue a decree that prohibits placing them beneath clothes and silver vessels, respectively, on Shabbat eve at nightfall. The Gemara answers: There, in that case, he will not stoke them, as if he stokes them smoke will rise into the garments and the silver, and that is damaging for them. The smoke from the wood will ruin the fragrance and the coating of sulfur. The Gemara asks further: With regard to bundles of flax,
RASHI
סליק בהו קוטרא של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית:
לא מגלי משטח פי תנור וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים:
לגזור שמא יחתה בגחלים:
עקורה מעל האור:
מגיס מהפך בה ובמבושל הוי בישול:
וטוחה מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומידכר:
TOSAFOT
ביורה עקור' וטוחה ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך להגיס כמו לחתות ועוד דשמא מיהדק טפי:
דילמא מגיס בה והוי צובע:
וְהָשְׁתָּא דְּאָמַר מָר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים, הַאי קְדֵרָה חַיְיתָא – שָׁרֵי לְאַנּוּחָהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה בְּתַנּוּרָא. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן דְּלָא חֲזִי לְאוֹרְתָא אַסּוּחֵי מַסַּח דַּעֲתֵיהּ מִינֵּיהּ, וְלָא אָתֵי לְחַתּוֹיֵי גֶּחָלִים. וּבְשִׁיל – שַׁפִּיר דָּמֵי, בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל – אֲסֵיר. וְאִי שְׁדָא בֵּיהּ גַּרְמָא חַיָּיא – שַׁפִּיר דָּמֵי.
The Gemara comments: And now that the Master said that in these cases the prohibition of placing the pot on the fire is due to a decree issued by the Sages lest he stoke the coals; with regard to this pot of raw meat,
RASHI
והשתא דאמר מר דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה:
האי קדר' חייתא שפיר דמי להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן:
ובשיל שפיר דמי מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי:
שדא ביה גרמא חייא דלאו דעתיה למיכליה לאורתא:
TOSAFOT
בשיל ולא בשיל אסור צ"ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה:
וְהָשְׁתָּא דְּאָמַר מָר: כָּל מִידֵי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא – לָא מְגַלּוּ לֵיהּ, הַאי בִּשְׂרָא דְּגַּדְיָא וּשְׁרִיק – שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק – אָסוּר, דְּגַּדְיָא וְלָא שְׁרִיק, דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק, רַב אַשִׁי – שָׁרֵי, וְרַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי – אָסֵיר. וּלְרַב אַשִׁי דְּשָׁרֵי, (וְהָתַנְיָא:) אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק.
And now that the Master said that anything for which wind is damaging one does not expose, one could say that with regard to meat of a kid and an oven whose opening is sealed with clay, he may well place it there on Shabbat eve at nightfall. Since the meat of the kid cooks quickly and the opening of the oven is sealed, there is no concern lest he come to stoke the coals. If it is the meat of a ram [ barḥa ]
RASHI
גדיא קשי ליה זיקא:
שריק פי התנור בטיט סביב כיסוי אינו מוכן לחתות:
ברחא איל גדול לא קשיא ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות:
דגדיא ולא שריק איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא:
TOSAFOT
האי בישרא דגדיא ושריק מפרש בה"ג דמכאן ואילך איירי בצלי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה ולקמן בפרקין נמי מייתי לה אמשלשלים את הפסח ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפי' בחייא כיון דמיירי בצלי ראוי לאוכלה בלילה ואתי לחתויי:
אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּגַדְיָא, בֵּין שְׁרִיק בֵּין לָא שְׁרִיק – שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּבַרְחָא נַמִי וּשְׁרִיק – שַׁפִּיר דָּמֵי, כִּי פְּלִיגִי – דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק; דְּרַב אַשִׁי שָׁרֵי, וְרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָסֵיר. וּלְרַב אַשִׁי דְּשָׁרֵי, (וְהָתַנְיָא:) אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם בְּבִשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. אָמַר רָבִינָא: הַאי קָרָא חִיָּיא – שַׁפִּיר דָּמֵי, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא, כְּבִשְׂרָא דְּגַּדְיָא דָּמֵי.
Others say that with regard to the meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well do so. With regard to the meat of a ram, when the opening of the oven is sealed, one may well do so too . Where they disagreed was in the case of the meat of a ram and the opening of the oven was not sealed. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted this, wasn’t it taught in a baraita that one may only roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve if there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the case of meat roasted directly on the coals.
RASHI
בבשרא אגומרי שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות:
TOSAFOT
התם בבשרא אגומרי וא"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין הפת בתוך התנור (דף יט.) ועוד משלשלין את הפסח אמרי' מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן כדמפרש לקמן (שבת דף כ:) והא בלאו הכי נמי שרי ויש לומר דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגיא דלעיל דקאמר כיון דקשי ליה זיקא לא מגלה לה לא אתיה כוותיה וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה דזריזין הם דמשני האי מנתח פי' וקשי ליה זיקא והאי לא מנתח ולרב אשי אפי' היכא דלא קשי ליה זיקא שרי:
“בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹכְרִין״ תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֶפְצוֹ לְגוֹי, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַגִּיעַ לְבַיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: הֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, לֹא בָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
The full text of the baraita is: Beit Shammai say: One may only sell an item to a gentile on Shabbat eve, and one may only load a burden onto his donkey with him, and one may only lift a burden onto him if the destination of the gentile is near enough that there remains sufficient time for the gentile to arrive at a place near there prior to Shabbat. The Sages taught in a baraita that elaborated upon this dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to selling to a gentile on Shabbat eve: Beit Shammai say: A person may not sell his object to a gentile,
RASHI
לא ישאלנו שאלה דבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה:
אלא כדי שיגיע הנכרי לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידיה קטרח מחמירין ב"ש דמיחלף בשלוחו:
בית הסמוך לחומה של עיר אחרת שהנכרי דר שם שהרי יכול להניחו שם:
מפתח ביתו של ישראל:
הן הן דברי כו' לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא כו':
TOSAFOT
ולא ישאילנו כו' אלא כדי שיגיע לביתו לא מיירי בכלים דאסור לב"ש משום שביתת כלים דאפילו ברביעי או בחמישי נמי אלא כגון חלוק ושאר דברים וטעמא משום הוצאה ונראה כשלוחו כדפ"ה:
תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֲמֵצוֹ לְגוֹי אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּכְלֶה קוֹדֶם הַפֶּסַח, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁמּוּתָּר לְאוֹכְלוֹ מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
The Sages taught a similar principle in a baraita with regard to another tannaitic dispute. Beit Shammai say: A person may not sell his leaven to a gentile