Back
Shabbat
Daf 146bמִשּׁוּם רִיחֲשָׁא. “וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין מוֹסִיפִים״ – זִימְנִין דְּלָא תַּקְּנֵיהּ מֵעִיקָּרָא, וְאָתֵי לְאַרְוְחֵי בֵּיהּ. דָּרַשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.
because one does not want vermin to enter the coop. And when we learned that some say that one may not add to a preexisting hole, that ruling is also due to a decree lest one come to do so in a chicken coop, as sometimes one does not properly create the opening initially, and comes to expand it so that it will be fit for use. In that case, widening the opening is considered its completion. Rav Naḥman taught in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the statement cited as: Some say.
RASHI
משום ריחשא שלא יכנס בו שרץ כגון נמייה וחולדה שממיתים את התרנגולים:
זימנין דלא תקניה מעיקרא שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר:
TOSAFOT
משום ריחשא ואטו פתחא אחרינא דליכא למיחש לריחשא לא גזרינן דדוקא אטו לול של תרנגולין גזרינן דלא מסקי אינשי אדעתייהו שיהא עשוי להכניס ולהוציא:
“וְשָׁוִין שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִלָּה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם הֶעָשׂוּי לְשַׁמֵּר, אֲבָל לְחַזֵּק – אָסוּר. הֵיכִי דָּמֵי לְשַׁמֵּר, הֵיכִי דָּמֵי לְחַזֵּק? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמַעְלָה מִן הַיַּיִן – זֶהוּ לְשַׁמֵּר, לְמַטָּה מִן הַיַּיִן – זֶהוּ לְחַזֵּק. רָבָא אָמַר: לְמַטָּה מִן הַיַּיִן נַמִי זֶהוּ לְשַׁמֵּר. וְהֵיכִי דָּמֵי לְחַזֵּק – כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבָהּ לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים.
We learned in the baraita : And everyone agrees that one may perforate an old hole
RASHI
לא שנו דנוקבין:
אלא במקום דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעליותא עבדי לה לאו כלום הוא:
לחזק שיחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה:
למטה מן היין נמי לשמר הוא כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו:
למטה מן השמרים אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם:
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ; “בַּיִת סָתוּם – יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו – אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּיִת סָתוּם אֵינוֹ מְטַמֵּא כָּל סְבִיבָיו, פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו – מְטַמֵּא כָּל סְבִיבָיו״.
Abaye said to Rava: A baraita was taught that supports your opinion
RASHI
תניא דמסייע לך דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא:
בית סתום יש לו ד"א קיי"ל בבבא בתרא חצר מתחלקת לפי פתחיה לפי פתח הבתים הפתוחין לה אם באו לחלק את החצר בין שנים שהיה לזה בית שפתוחין לו לחצר שני פתחים ולזה בית שפתוחין לו לחצר ד' פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות בחצר נגד פתחו למדת רוחב פתחו והשאר חולקין בשוה ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר ולא פירץ את פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין אינו מפסיד [דין] פתחו בכך פירץ את פצימיו ואח"כ סתמו פקע שם פתח מיניה:
בית סתום והמת בתוכו אינו מטמא סביביו:
פרץ פצימיו וסתמו נעשה קבר ומטמא סביביו ד"א כדאמר בסוטה (ד' מד.) מת תופס ד"א לטומאה וגזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יבין:
TOSAFOT
פרץ פצימיו מטמא כל סביביו פי' בקונטרס כל סביביו ד' אמות כקבר ואין נראה לזקיני הרב ר' שמשון זצ"ל דכיון דמסיימי מחיצתא ולית לן למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו ולא ידע לית לן למימר דמטמא ד' אמות כל סביביו כדמוכח בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה ד' מד.) גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס ומשמע דבמת נמי היכא דמסיימא לא נטמא כל סביביו ד' אמות אלא נראה לו דהכי פי' זיזין באותו בית שבולטין מחוץ לבית מכל צד ויש בהם פותח טפח בכל אחד אם הבית סתום ועדיין נראית בו צורת הפתח אינו מטמא שסתמו של מת עומד לצאת דרך הפתח פרץ פצימיו וחזר ובנאו כשאר כותל ולא נותר בו כלל פתח מטמא כל סביביו דכל חד וחד איכא לספוקי דילמא דרך אותו מקום יצא מן הבית מיהו לאו פירכא היא כולי האי מה שהקשה לפירוש הקונטרס די"ל שלא חלקו חכמים במת ועוד נראה דלא קשה כלל לפי' הקונטרס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא שהוא מטמא הנוגע בכתלים אפילו לא יעלה על גביו כקבר שמטמא במגע אפילו מן הצד כדתניא בספרי בפרשת פרה אדומה או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא קבר פתוח אמרת ק"ו ומה אהל שמקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח אלמא כשהוא סתום מטמא אף הנוגע מן הצד:
גּוּבְתָא, רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. מְחַתֵּךְ לְכַתְּחִלָּה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. אַהֲדוֹרֵי – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי – דַּחֲתִיכָה וְלָא מִתַּקְּנָא. מַאן דְּאָסַר – גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְמִיחְתָּךְ לְכַתְּחִלָּה, וּמַאן דְּשָׁרֵי – לָא גָּזְרִינַן.
With regard to inserting a reed through a hole in a barrel
RASHI
גובתא לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה:
מחתך רונגיי"ר לתקנה למדת הנקב:
אהדורי אם נפלה:
ולא מתקנא לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא:
כְּתַנָּאֵי: אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת בְּיוֹם טוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת. נָפְלָה – (אֵין) מַחֲזִירִין אוֹתָהּ בַּשַּׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מֵיקֵל.
The Gemara notes that Rav and Shmuel’s dispute is parallel to a dispute between tanna’im : One may not cut a reed tube on a Festival, and needless to say, it is prohibited on Shabbat. And if it was already cut but fell, one may restore it to its place on Shabbat, and needless to say, it is permitted to do so on a Festival. And Rabbi Yoshiya is lenient in this matter.
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַרֵישָׁא – הָא קָמְתַקֵּן מָנָא! אֶלָּא אַסֵּיפָא – תַּנָּא קַמָּא נַמִי מִישְׁרָא קָשָׁרֵי! אֶלָּא: דַּחֲתִיכָה וְלָא מִתַּקְּנָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מָר סָבַר: גָּזְרִינַן, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן. דְּרַשׁ רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה.
The Gemara asks with regard to the statement of Rabbi Yoshiya: On which section of the baraita is he commenting? If you say that he is referring to the first clause of the baraita , which discusses cutting a tube, isn’t he creating a vessel, which is a prohibited labor? How could Rabbi Yoshiya permit doing so? Rather, say that he is referring to the latter clause of the baraita , which discusses restoring a fallen tube to its place; the first tanna also permits doing so, leaving no room for further leniency by Rabbi Yoshiya. Rather, it is with regard to a case in which it was cut but not inserted into the barrel that there is a practical difference between them: One Sage, the first tanna , held that we issue a decree that prohibits doing so, and one Sage held that we do not issue a decree. The Gemara concludes: Rav Sheisha, son of Rav Idi, taught publicly in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya.
RASHI
אי לימא ארישא לחותכה ולשפותה:
TOSAFOT
הלכה כרבי יאשיה הלכך מותר לתת לכתחילה גובתא שקורין רזיי"ל בחבית:
“וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה וכו׳״. מִישְׁחָא; רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר – גָּזְרִינַן מִשּׁוּם שַׁעֲוָה, וּמַאן דְּשָׁרֵי – לָא גָּזְרִינַן. אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בַּר חָנָה לְרַב יוֹסֵף: בְּפֵירוּשׁ אָמְרַתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב “מִישְׁחָא שָׁרֵי״.
And we also learned in the mishna: And if the barrel was already perforated, one may not seal the hole with wax. There is a dispute among the amora’im whether or not it is permitted to seal that hole with oil: Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara explains: The one who prohibits doing so, Rav, holds that we issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to seal the hole with wax. And the one who permits doing so, Shmuel, holds that we do not issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to use wax to seal the hole. Rav Shmuel bar bar Ḥana said to Rav Yosef: How is Rav cited as prohibiting the sealing of the hole in a barrel with oil on Shabbat? You told us explicitly in Rav’s name: Oil is permitted for use in sealing a hole.
RASHI
משחא שמן עב:
אסור למרחו:
אֲמַר טָבוּת רִישְׁבָּא אֲמַר שְׁמוּאֵל: הַאי טַרְפָּא דְּאָסָא – אָסוּר. מַאי טַעְמָא? רַב יֵימָר מִדִּפְתִּי אָמַר: גְּזֵירָה מִשּׁוּם מַרְזֵב, רַב אַשִׁי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: דִּקְטִים וּמַנְחִי.
The Gemara cites a statement that Tavut the hunter said that Shmuel said: With regard to this myrtle leaf, it is prohibited to insert it into a hole in a barrel
RASHI
טרפא דאסא לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם:
גזירה משום מרזב שמא יכין מרזב:
שמא יקטום העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת:
TOSAFOT
משום מרזב פי' הרב פור"ת שלא יבוא ליתן על גגו מרזב וקשה דבגובתא נמי נגזר אלא נראה לרבי כפי' הקונט' שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך למרחוק דכשלוקח עלה של הדס ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב אבל בגובתא שאינו עושה בו שום מעשה לא גזרינן. מ"ר:
בֵּי סַדְיָא, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. בְּרַכִּין – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי, בְּקָשִׁין – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, כִּי פְּלִיגִי – בְּמִיצְעֵי. מַאן דַּאֲסַר – מֶיחֱזִי כְּמַשּׂוֹי. וּמַאן דְּשָׁרֵי – לָא מֶיחֱזִי כְּמַשּׂוֹי.
The Gemara cites another dispute between Rav and Shmuel: With regard to felt cloths upon which people typically sit but that may also be worn as cloaks, the Sages disagreed whether or not one may wrap himself in them on Shabbat and transfer them from one place to another through a public domain. Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara elaborates: With regard to articles made of soft felt,
RASHI
בי סדיא לבדין שקורין פלטר"ש ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת:
רב אסר להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו:
ברכין שדרכן להתחמם בהן:
דשרו דמלבוש הן:
וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְמַר. דְּרַב אִיקְלַע לְהַהוּא אַתְרָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רָוְוחָא, נְפַק יְתֵיב בְּכַרְמְלִית. אַיְיתוּ לֵיהּ בֵּי סַדְיָא – לָא יְתֵיב. מַאן דַּחֲזָא סָבַר – מִשּׁוּם דְּבֵי סַדְיָא אָסוּר. וְלֹא הִיא, דְּרַב אַכְרוֹזֵי מַכְרִיז: בֵּי סַדְיָא שָׁרֵי. וּמִשּׁוּם כְּבוֹד רַבּוֹתֵינוּ לֹא יָשַׁב עָלָיו. וּמַאן נִינְהוּ – רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִי.
The Gemara points out that this opinion attributed to Rav was not stated explicitly by him; rather, it was stated by inference, i.e., based on Rav’s conduct, it was concluded that this is his opinion. As Rav happened to come to a certain place where there was not enough room for him and his students inside the house, and therefore, he went out and sat in a karmelit . They brought him felt cloths by wearing them outside, and he did not sit on them. One who saw this incident assumed that he refused to sit on them because it is prohibited to move cloths in this manner; however, that is not so, as Rav used to proclaim that it is permitted to move articles made of felt in this manner. And it was in deference to our Rabbis
RASHI
ולא הוה ליה רווחא בבית למקום מושבם של תלמידים:
ומשום כבוד רבותינו שלא היה להן דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע:
רב כהנא ורב אסי תלמידי חברים היו לו:
TOSAFOT
אייתי ליה בי סדיא בי מיצעי הוה דאי לאו הכי היכי איתמר מכללא:
מתני׳ נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיְּצַנְּנוּ, וְאֶת הַצּוֹנֵן בְּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם – מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה – שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם.
One may place a cooked dish into an empty pit
RASHI
מתני' לתוך הבור שאין בו מים:
שיהא שמור שלא יסריח מחמת החום:
ואת המים היפים ברעים כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים להשתמר שיצונו ולא יחמו:
מי שנשרו שנפלו למים בשבת:
לחצר החיצונה הסמוכה למבוא העיר בתוך העיר שהוא מקום משתמר:
שוטחן בחמה ליבשן:
אבל לא כנגד העם שיחשדוהו שכבסן:
TOSAFOT
מי שנשרו כליו במים בדרך גרסינן לשון נפילה לא כפי' הקונטרס לעיל בפרק במה אשה (שבת דף סה.) שנשרו במי גשמים דהא אמרינן בביצה בפרק משילין (ביצה דף לה:) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן מי שנשרו כליו במים בדרך אלמא לשון נפילה הוא. מ"ר:
גמ׳ פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נִיגְזַר מִשּׁוּם אַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת – קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara is puzzled by the halakha that was taught about placing food in a pit: It is obvious that it is permitted. The Gemara answers: Lest you say: Let us issue a decree prohibiting this due to concern lest one perform the prohibited labor of leveling holes in the pit when he places the pot in it, it teaches us that no decree was issued due to this concern.
RASHI
גמ' פשיטא דנותנין תבשיל לתוך הבור:
גומות שבקרקע הבור שיהו שוין להושיב הקדרה:
“וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים״. פְּשִׁיטָא! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ “וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה״. הָא נַמִי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נִיגְזוֹר דִּילְמָא אָתֵי לְאַטְמוֹנֵי בָּרֶמֶץ, קָא מַשְׁמַע לָן.
We also learned in the mishna: One may place good water into bad water on Shabbat in order to cool it off. The Gemara says: It is obvious that it is permitted. The Gemara explains: It is necessary to mention the latter clause of the mishna, which states that it is permitted to place cold water out in the sun. The Gemara expresses surprise: This, too, is obvious. The Gemara answers: Lest you say that we should issue a decree prohibiting this action, because perhaps one will come to insulate it in hot ashes to warm it up, which also heats the water without actually placing it on the fire, it teaches us that we do issue a decree in that case.
“מִי שֶׁנָּשְׁרוּ וכו׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מכָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן – אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר. תְּנַן: שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם! תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.
We learned in the mishna that one whose garments fell into water need not be concerned about wringing or laundering the clothing and may replace them and continue walking, and then place them to dry in the sun, but not before the masses. This is so that they will not suspect him of laundering on Shabbat. In this regard, the Gemara cites that which Rav Yehuda said that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition,
אָמַר רַב הוּנָא
Rav Huna said: