Back
Shabbat
Daf 14bכֵּיוָן דְּהַךְ גַּזוּר בְּרֵישָׁא הָא תּוּ לָמָּה לִי? אֶלָּא, הַךְ גַּזוּר בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר גַּזוּר בְּכוּלְּהוּ יָדַיִם.
once they decreed that first, why do I need that decree of impurity on hands that touch a sacred scroll as well? Once the Sages decreed impurity on hands in general, there is no longer a necessity to decree impurity on hands that touched a Torah scroll, as hands are impure in any case. Rather, certainly the Sages decreed impurity on this, hands that touched a Torah scroll, first. And then they decreed impurity on all hands.
RASHI
הא תו למה לי הך מי נפקא מכלל סתם ידים:
אלא הא גזור ברישא דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה:
TOSAFOT
כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי ואם תאמר והא נפקא מינה לנוגע בספר מיד אחר נטילה ולא הסיח דעתו ואפילו הכי ידיו טמאות משום דרבי פרנך ויש לומר דמשום הא לא היו גוזרין דמילתא דלא שכיחא היא שיגע בספר מיד אחר נטילה ומיהו השתא דגזור ידים מחמת ספר ברישא אפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליה שלא חלקו:
“וּטְבוּל יוֹם״. טְבוּל יוֹם דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: “וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״! סְמִי מִכָּאן טְבוּל יוֹם.
Among the decrees listed in the mishna, there is the decree that contact with one who immersed himself during the day disqualifies teruma . The Gemara asks: One who immersed himself during the day transmits impurity by Torah law,
RASHI
ובא השמש וטהר ומקמי הכא לא ואוקמינן להאי קרא בתרומה ביבמות בפרק הערל (יבמות ד' עד:) ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים וגו' והאי נגיעה היא ובעינן הערב שמש אלמא פסיל בנגיעה דאי לא פסיל למאי קרי ליה וטהר השתא מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור והאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמינן דהא לאו טמא איקרי:
סמי מכאן הסר מכאן:
TOSAFOT
סמי מכאן טבול יום לא מן המשנה אלא דלא הוי ממנין י"ח דבר:
“וְהָאוֹכָלִין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין״. בְּמַשְׁקִין דְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ – דְּאוֹרַיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: “וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה״! אֶלָּא: בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת יָדַיִם, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם מַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ.
And among the decrees that were listed, there is also the decree concerning the impurity of the foods that became impure through contact with liquids. The Gemara asks: With liquids that became impure due to contact with what source of impurity? If you say that the mishna is referring to liquids that come to be impure due to contact with a creeping animal,
RASHI
מחמת שרץ שנטמאו בשרץ:
דאורייתא היא שהמשקין ראשון והאוכל שני ופוסל תרומה להיות שלישי:
דכתיב וכל משקה וגו' ואע"ג דהאי במשקין הבאין מחמת אויר כלי חרס כתיב דהא כתיב לעיל מיניה כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל כלומר אם יש בתוכו אוכלין או משקין והני שניים נינהו שהכלי היה ראשון והם שניים ואוכל הנוגע בהן אינו פוסל את התרומה (א"ה) הא גמרינן משקין הבאין מחמת שרץ מנייהו בק"ו ובפ"ק דפסחים (דף יח:) וכיון דמקבלי טומאה מדאורייתא ממילא עבדי לאוכל שני דהכי גמרינן סדר טומאה התם דמשקה מטמא אוכל ואוכל משקה דלא משכחת רביעי בקדש אלא בהכי דהא אין טומאה עושה כיוצא בה לא להיות אוכל מטמא אוכל ולא משקה מטמא משקה ולא אוכל ומשקה מטמאין כלים דאין כלי מיטמא אלא באב הטומאה:
מחמת ידים לפני נטילה דגזרו רבנן בידים וכן בשאר כל פוסלי תרומה השנויין לטמא משקין להיות תחלה:
גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ דאשכחן בהן שהן ראשונים דאורייתא והא דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום אוכל הבא מחמת שרץ היינו טעמא דאחמיר רבנן במשקין משום דעלולין לקבל טומאה שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי טומאה אבל אוכלין צריכין תיקון נתינת מים להכשירן לקבלת טומאה כל הכשר שבש"ס לשון תיקון:
TOSAFOT
משקין הבאים מחמת שרץ דאורייתא נינהו לרבי עקיבא פריך דאית ליה בפרק קמא דפסחים (ד' י':) משקין לטמא אחרים דאורייתא:
דכתיב וכל משקה אשר ישתה האי קרא במשקין הבאין מחמת כלי איירי ומשקין הבאין מחמת שרץ אתיא בק"ו מינה ואם תאמר ומאי פריך דאורייתא נינהו נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ליהוי אלא שני כמשקין הבאין מחמת כלי ואוכלין הנוגעין בהן לא פסלי תרומה וי"ל דאין דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון ובפ"ק דפסחים (ג"ז שם) הארכתי יותר:
אלא במשקין הבאין מחמת ידים וא"ת ומה הוצרכו לגזירה זו דכיון דגזרו דידים פוסלות את התרומה א"כ משקין שנגעו בהן הוי תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וי"ל דהאוכלים שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה והא דקאמר במשקין הבאים מחמת ידים ה"ה מחמת כל פוסלי תרומה והא דקמהדר ר' יהושע לרבי אליעזר (חולין פ"ב דף לד.) מצינו שהשני עושה שני ע"י משקין ואע"ג דאכתי לא נגזרה מ"מ היה דעתן לגזור מיד:
“וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין״. כֵּלִים דְּאִיטַּמְאוּ בְּמַשְׁקִין דְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַשְׁקִין דְּזָב – דְּאוֹרַיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: “וְכִי יָרוֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר״ –מַה שֶּׁבְּיַד טָהוֹר טִמֵּאתִי לְךָ! אֶלָּא: בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ וּגְזֵירָה מִשּׁוּם מַשְׁקִין דְּזָב.
And among the decrees that were listed, there is also the decree concerning the vessels that became impure through contact with liquids. The Gemara asks: Vessels that became impure due to contact with liquids that became impure due to contact with what source of impurity? If you say that they become impure due to contact with liquids secreted by a zav , e.g., spittle, urine, etc., they are impure by Torah law, as it is written: “And if a zav spits on a pure person and he should wash his clothes and wash in water and he is impure until the evening” (Leviticus 15:8). The Sages interpreted homiletically: Whatever is in the hand of the pure person I made impure for you. Not only did the person who came into contact with the liquids of the zav become impure, but the objects in his hand did as well. Rather, here it is referring to liquids that come to be impure due to contact with a creeping animal, which by Torah law do not transmit impurity to vessels. And the Sages issued a decree with regard to those liquids due to their similarity to the liquids of a zav .
RASHI
משקה הזב היוצא ממנו רוקו וזוב ומימי רגליו:
וכי ירוק הזב וגו' וכבס בגדיו אלמא אב הטומאה הוא לטמא אדם ובגדים דהיינו כלים ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק מה רוק מתאסף תחלה ואח"כ יוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון מימי רגליו:
מה שביד טהור טמאתי לך אינו צריך כאן דטומאת משא ילפינן מיניה לרוק במסכת נדה (פ"ז דף נה:):
אלא בבאין מחמת שרץ דלאו אב הטומאה הן והכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדתניא בפסחים (דף כ.) יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל וגו' אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס כו' אלמא לא אתי כלי טמא ומטמא ליה וכ"ש אוכל ומשקה וגזור רבנן דליטמא לענין תרומה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה:
TOSAFOT
אלא במשקין הבאים מחמת שרץ אומר ר"י דה"ה דהוה מצי למנקט משקין הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלי לפסול תרומה כדאמר בברכות בפרק אלו דברים (ברכות דף נב.) ב"ש אומרים נוטלים לידים ואחר כך מוזגים את הכוס שאם מוזגים תחלה יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוי אלא מדרבנן:
וְיָדַיִם תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל גַּזוּר? שַׁמַּאי וְהִלֵּל גַּזוּר! דְּתַנְיָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה, וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל הַיָּדַיִם.
Among the list of items in the mishna with regard to which the disciples of Shammai and Hillel instituted decrees, were the hands of any person who did not purify himself for the sake of purity of teruma . If he came into contact with teruma , the Sages decreed it impure. The Gemara asks: And with regard to hands, was it the disciples of Shammai and Hillel who issued the decree of impurity? Shammai and Hillel themselves issued the decree. As it was taught in a baraita : Yosei ben Yo’ezer of Tzereida and Yosei ben Yoḥanan of Jerusalem decreed impurity on the land of the nations, that the land outside Eretz Yisrael transmits impurity; and they decreed impurity on glass vessels,
RASHI
על ארץ העמים ומשום ספק קברות שלהן דנכרי מטמא במגע ובמשא ואהל לרבנן ולרבי שמעון נמי דאמר אין מטמאין באהל מטמאין הן במגע ובמשא ורקב:
ועל כלי זכוכית דלא כתיב באורייתא טומאה:
תיקן כתובה שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובה לפי שהיה מייחד לה כתובתה וכשהיה כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי בכתובות בסוף האשה שנפלו (כתובות דף פב:):
וגזרו טומאה על כלי מתכות לקמן מפרש:
TOSAFOT
שמאי והלל גזור לא בעי לשנויי דשמאי והלל גזור בידים הבאות מחמת ספר ולא בסתם ידים דגזרו טומאה על הידים סתמא קתני דמשמע כל סתם ידים:
וְכִי תֵּימָא: שַׁמַּאי וְסִיעָתוֹ וְהִלֵּל וְסִיעָתוֹ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר גָּזְרוּ, וּבִשְׁמֹנָה עָשָׂר נֶחְלְקוּ. וְאִילּוּ הִלֵּל וְשַׁמַּאי לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ, וְתוּ לָא! וְכִי תֵּימָא: אָתוּ אִינְהוּ – גַּזוּר לִתְלוֹת, וְאָתוּ תַּלְמִידַיְיהוּ – וּגְזַרוּ לִשְׂרוֹף; וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! אֶלָּא: אָתוּ אִינְהוּ, גַּזוּר וְלָא קִבְּלוּ מִינַּיְיהוּ, וְאָתוּ תַּלְמִידַיְיהוּ – גְּזַרוּ וְקִבְּלוּ מִינַּיְיהוּ.
And if you say that the baraita is referring to Shammai and his faction and Hillel and his faction, didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: With regard to eighteen matters they issued decrees that day, and with regard to those eighteen matters they disagreed prior to that? The eighteen disputes were only between the disciples of Shammai and Hillel, whereas Hillel and Shammai themselves argued only in three places. Clearly they were neither party to the disputes nor the decrees. As Rav Huna said: Shammai and Hillel disagreed in only three places and no more. And if you say that Hillel and Shammai came and decreed that teruma that came into contact with hands would be in abeyance,
RASHI
שמאי וסיעתו כו' והם עצמן היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח דבר:
ובי"ח דבר נחלקו כלומר אותם י"ח שגזרו במחלוקת היו אלא שנמנו ונמצאו ב"ש רבים:
שלשה מקומות לקמן מפרש:
לתלות תרומה על מגען לא אוכלין ולא שורפין:
לשריפה שיהיו שורפין תרומה עליהן:
TOSAFOT
ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בג' דברים בלבד ואם תאמר לימא דבג' דברים נחלקו ועמדו במחלוקתם ובשאר י"ח דברים נחלקו ולמחר הושוו כדמשני לקמן כי פריך והא. איכא בוצר לגת כו' הא שתיק ליה הלל לשמאי להכי לא מני לה בהדי ג' דברים וי"ל דלא דמי להתם דבהבוצר לגת שתיק ליה הלל לשמאי והודה לו מיד באותו מעמד להכי לא חשיב אבל הכא דכל היום נחלקו ולא הושוו עד למחר לא הוה ליה למימר לא נחלקו ואע"ג דקצת משמע שהיו שמאי והלל עצמן ביום שגזרו י"ח דבר (דהא) כי היכי דקתני (דף יז.) גבי בוצר לגת אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כו' וה"נ קתני בתוספתא דשבת גבי י"ח דברים מ"מ צריך לומר דשני מעשים הוו:
וְאַכַּתִּי, שְׁלֹמֹה גָּזַר! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׁמַח לִבִּי גַּם אָנִי״. “חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר״. אֲתָא
The Gemara asks further: Still, the matter is not clear, as the decree of hands was issued by King Solomon. As Rav Yehuda said that Shmuel said: At the time that Solomon instituted the ordinances of eiruv and of washing hands
RASHI
שלמה גזר דכתיב (קהלת י״ב:ט׳) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה:
עירובין אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואע"פ ששניהם רה"י: