Back
Shabbat
Daf 105bדַּעֲבַדָהּ כִּי כִּיסְתָּא.
The Gemara explains: It is found in a case where a pocketlike protrusion impedes sewing. Therefore, one tears the garment and tucks the protruding portion under the seam.
RASHI
דעבדה הבגד:
כי כיסתא הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת:
מתני׳ הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ, וְעַל מֵתוֹ; וְכָל הַמְקַלְקְלִין – פְּטוּרִין. וְהַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן – שִׁיעוּרוֹ כִּמְתַקֵּן. שִׁיעוּר הַמְלַבֵּן וְהַמְנַפֵּץ וְהַצּוֹבֵעַ וְהַטּוֹוֶה – כִּמְלֹא רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין – שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא הַסִּיט.
One who rends
RASHI
מתני' הסיט כפול מפרש בגמרא סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א' ארוך כשיעור הזה חייב:
האורג ב' חוטין שיעורו ברוחב הבגד כמלא הסיט שאע"פ שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד חייב:
גמ׳ וּרְמִינְהוּ: הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְעַל מֵתוֹ – חַיָּיב, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת – יָצָא יְדֵי קְרִיעָה! לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּמֵת דִּידֵיהּ, הָא – בְּמֵת דְּעָלְמָא.
We learned in the mishna: One who rends his garment in anger or in anguish over his dead relative is exempt. The Gemara raises a contradiction to this based on a baraita : One who rends his garment in his anger or in his mourning or in his anguish over his dead relative
RASHI
גמ' נראה בעיני דהכי גרסי' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ כו' ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע"פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו:
יצא ידי הקריעה שאדם חייב לקרוע על מתו:
הא במת דידיה ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון:
וְהָא ״מֵתוֹ״ קָתָנֵי! לְעוֹלָם, בְּמֵת דִּידֵיהּ, וּבְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי אֲבֵילוּת נִינְהוּ. וְאִי חָכָם הוּא – חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת – הַכֹּל קְרוֹבָיו. הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו, הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו, הַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו, הַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה! לָא צְרִיכָא, דְּלָאו חָכָם הוּא.
The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: Over his dead relative? The Gemara answers: Actually, the mishna, which says that he is exempt, is referring to his own dead; however, it is referring to those relatives who are not subject to the obligation of mourning by Torah law. The Gemara asks: And even so, if the dead person is a Torah scholar, one is obligated to rend one’s garment in anguish over his death, as it was taught in a baraita : When a Torah scholar dies,
RASHI
והא מתו נמי קתני במתני':
לעול' במת דידיה שמוטל עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלו' נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו:
ופרכינן ואי חכם הוא זה שמת חיובי מיחייב נמי לקרוע וכיון דמיחייב מתקן הוא ואמאי פטור:
חולצין יוצאים לפניו חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתיפו חלוצה ערומה:
מברין עליו ברחבה שהיו מברין האבלין ברחבה סעודה ראשונה שאבל אוכל אינו אוכל משלו ואסור דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כד) לחם אנשים לא תאכל:
TOSAFOT
הכל חולצין עליו אומר רשב"א דאפי' אינו רבו חייב כדאמרינן במו"ק (דף כה.) מי תני רבו שמת חכם שמת תני והא דאמר בשילהי פרק אלו מציאות (ב"מ לג.) רבא קרע עליה דההוא גברא דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד לרב כדתני בפרק אלו מגלחין (מו"ק דף כו.):
וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא – חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה מֵתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים – כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה, עַרְבוֹנָא שָׁקְלִי מִינֵּיהּ?! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה עַל אָדָם כָּשֵׁר – מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה. לָא צְרִיכָא, דְּלָאו אָדָם כָּשֵׁר הוּא.
The Gemara asks: And if he was an upright person,
RASHI
ערבונא שקלי קודם שיחטא נטלו משכונו:
וְאִי דְּקָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה – חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָעוֹמֵד עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה – חַיָּיב לִקְרוֹעַ, הָא לְמַה זֶּה דּוֹמֶה – לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה. לָא צְרִיכָא, דְּלָא קָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה.
The Gemara asks: And if one is standing close to the deceased when the soul leaves the body,
RASHI
לס"ת שנשרף הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע כדאמרינן במו"ק (דף כו.) במגילה ששרף יהויקים דכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדים אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות:
TOSAFOT
דתניא ר"ש בן אלעזר אומר העומד על המת כו' משמע ליה להש"ס דמיירי אפי' באינו כשר:
תֵּינַח – מֵתוֹ, אֶלָּא חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ קַשְׁיָא! חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ נַמִי לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי יְהוּדָה, הָא – רַבִּי שִׁמְעוֹן. הָא רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: ״מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ – חַיָּיב עָלֶיהָ״, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: ״מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ״.
The Gemara asks further: This works out well in terms of resolving the contradiction with regard to his dead relative. However, the contradiction between the ruling in the mishna that one who rends his garment in his anger is not liable, and the ruling in the baraita that one who rends his garment in his anger is liable, is still difficult. The mishna exempts one who rends garments in anger, while the baraita deems him liable. The Gemara answers: The contradiction between his anger in the mishna and his anger in the baraita is also not difficult, as this ruling in the baraita that deems him liable is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that ruling in the mishna that exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara elaborates: This ruling in the baraita follows Rabbi Yehuda, who said that one who performs a prohibited labor on Shabbat that is not needed for its own sake is liable for performing it. Therefore, one who rends his garment in anger is liable. That ruling in the mishna which exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a labor that is not needed for its own sake is exempt for performing it.
RASHI
הא ר' יהודה כו' ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר' יהודה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו:
TOSAFOT
הא ר' יהודה והא ר"ש פי' בקונט' דבהאי שינויא נמי משני דלא קשה מתו אמתו והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל וקשה לר"י דע"כ תרוייהו במת דידיה איירי ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל דיצא ידי קריעה וא"כ הויא מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה כדמוכח לקמן ונראה לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליגי דבמת דעלמא פטור דמקלקל הוא ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול:
אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בִּמְתַקֵּן, בִּמְקַלְקֵל מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אָבִין: הַאי נַמִי מְתַקֵּן הוּא, דְּקָעָבֵיד נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ. וּכְהַאי גַּוְונָא מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַּר אַגְּרָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: הַמְקָרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ – יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה; שֶׁכָּךְ אוּמָנֻתּוּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ ״עֲשֵׂה כָּךְ״ וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ ״עֲשֵׂה כָּךְ״. עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ ״עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״ וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָהּ – ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר״, אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה יֵצֶר הָרָע.
The Gemara asks: Say that you heard that Rabbi Yehuda rules that one is liable for performing a labor not needed for its own sake in the case of a constructive act; did you hear him deem one liable in the case of a destructive act? Rabbi Avin said: This case, where one rends his garment in anger, is also constructive, because in doing so he assuages his anger.
RASHI
נחת רוח ליצרו שמשכך את חמתו:
מי שרי והא תניא כו' אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו:
בך משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף:
לָא צְרִיכָא, דְּקָא עָבֵיד לְמִירְמָא אֵימָתָא אַאֱינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה שָׁלֵיף מַצְבִּיָיתָא, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב תָּבַר מָאנֵי תְּבִירֵי, רַב שֵׁשֶׁת רָמֵי לָהּ לְאַמְּתֵיהּ מוֹנִינֵי אַרֵישָׁא, רַבִּי אַבָּא תָּבַר נַכְתְּמָא.
The Gemara answers: It is only necessary to discuss this in a case where one does so to instill fear in the members of his household. In order to show them that he is very angry, he tears and breaks objects even though he is not that angry. In that case he maintains control of himself and is not in danger of succumbing to the evil inclination. It is like the incident where Rav Yehuda sought to display his anger and he pulled threads off his garment. Rav Aḥa bar Ya’akov smashed broken vessels, Rav Sheshet threw small fish on his maidservant’s head, and Rabbi Abba broke the lid of a jug. All of these Sages caused minimal damage in creating the impression that they were angry.
RASHI
שליף מצבייתא מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מלפניו:
מוניני ציר של דגים קטנים:
נכתמא כיסוי הכד:
TOSAFOT
לא צריכא דקעבד למירמא אימתא כו' השתא הוה מצי לאוקמי תרווייהו כר' יהודה ומתני' דלא עבד למירמא אימתא דבלא"ה מוקמינן לקמן כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא דניחא ליה לאוקמי מתני' בדעביד למירמא אימתא דאי בחמתו פשיטא דפטור:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כֹּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן, וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִּמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם – רָאוּי לְקוֹבְרוֹ בְּחַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ״ מְלַמֵּד שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶן הַר לְהוֹרְגָן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם – אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה״.
Apropos the laws of mourning for an upright person and a Torah scholar, the Gemara cites that which Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: Anyone who sheds tears over an upright person, the Holy One, Blessed be He, counts his tears and places them in His treasury, as it is stated: “You have counted my wanderings, put my tears into your bottle, are they not in your book?” (Psalms 56:9). Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who is lazy in eulogizing a Torah scholar,
RASHI
נודי ספרתה אתה לשון לנוד לו (איוב ב):
ויקברו אותו ביהושע כתיב:
שרגש עליהן הר להורגן שלא הספידו כראוי:
מדה כנגד מדה הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחושו מן השמים:
TOSAFOT
שרגש עליהן ההר כו' משום דלא אשכחן דכתיב ביה ויבכו אותו שלשים יום כמו במשה ואהרן. ע"כ תוספות שאנץ. רש"ל:
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה׳ כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ״! אָמַר לֵיהּ: בַּבְלַאי, יָמִים – הֶאֱרִיכוּ, שָׁנִים – לֹא הֶאֱרִיכוּ. אֶלָּא מֵעַתָּה ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״ יָמִים וְלֹא שָׁנִים?! בְּרָכָה שָׁאנֵי.
Rabbi Ḥiyya bar Abba raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It is stated: “And the nation worshipped the Lord all the days of Joshua and all the days of the Elders, who lived many days after Joshua” (Judges 2:7), indicating that the Elders lived long lives even though they did not eulogize Joshua properly. Rabbi Yoḥanan said to him: Babylonian, you should be more precise in your reading. They indeed lived many days; however, they did not live many years. In fact, they did not live to the end of that year. Again he asked: But then with regard to the verse “So that your days and the days of your children will multiply on the land which the Lord your God swore to give to your fathers, as the days of the heavens over the earth” (Deuteronomy 11:21), would you also say that here the reward is to live many days but not years? He answered him: A blessing is different and should be interpreted in its most expansive sense.
RASHI
בבלאי דמבבל סליק:
ימים האריכו שכלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי' בסדר יומא (דף עא.) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה:
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמֵּת –
And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If one of the brothers dies,