Back
Shabbat
Daf 10bשָׁאנֵי בֵּית הַכִּסֵּא דִּמְאִיס.
the bathroom is different, as it is disgusting. Once a place is called a bathroom it is disgusting and no longer fit for prayer. However, until he actually bathes in a bathhouse it remains fit for prayer.
RASHI
שאני בית הכסא דמאיס ושם מגונה עליו מש"ה מספקא לן בהזמנתו:
TOSAFOT
שאני בית הכסא דנפיש זוהמא תימה בסוף פ"ק דנדרים (דף י'.) גרס בעי רבינא הזמינו לבית הכסא והזמינו לבית המרחץ מהו אלמא במרחץ נמי מיבעי ליה ויש שמוחקין אותו שם מן הספרים משום הך דהכא ומיהו יש לקיים שם הגיר' והכא ה"פ מאי לאו כי היכי דלא איפשיטא ליה מבית הכסא ה"נ לא איפשיטא ליה מבית המרחץ ומשני שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה להכי לא איפשיטא ליה אבל מרחץ בתר דבעיא הדר פשטא א"נ הזמינו לבית המרחץ אינו מדברי רבינא אלא הש"ס הוא דמסיק שאינו רוצה לחלק וכן יש בכמה מקומות:
“אֵין שָׁם שְׁאִילַת שָׁלוֹם״ מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, דְּאָמַר: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״.
It was taught in the Tosefta : There is no greeting [ shalom ] others permitted in the bathhouse. The Gemara comments that this statement supports the opinion of Rav Hamnuna in the name of Ulla, who said: It is forbidden for a person to greet [ shalom ] his friend in the bathhouse because Shalom is one of the names of God, as it is stated: “And Gideon built there an altar for God and he called Him Lord Shalom” (Judges 6:24). Therefore, it is prohibited to utter the word shalom in a dishonorable place.
RASHI
ויקרא לו גדעון להקב"ה ה' שלום:
אֶלָּא מֵעַתָּה, הֵימָנוּתָא נַמִי אָסוּר לְמֵימַר בְּבֵית הַכִּסֵּא, דִּכְתִיב: “הָאֵל הַנֶּאֱמָן״! וְכִי תֵּימָא: הָכִי נַמִי, וְהָאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: שָׁרֵי לְמֵימַר הֵימָנוּתָא בְּבֵית הַכִּסֵּא! הָתָם שֵׁם גּוּפֵיהּ לָא אִיקְרִי הָכִי, דִּמְתַרְגְּמִינַן: “אֱלָהָא מְהֵימְנָא״, הָכָא – שֵׁם גּוּפֵיהּ אִיקְרִי שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: “וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״.
The Gemara asks: But if so, words connoting faithfulness are also forbidden to say in the bathroom, as it is written “The faithful God who keeps the covenant and the kindness” (Deuteronomy 7:9). And if you say that it is indeed so, that it is forbidden to use the language of faithfulness in the bathroom, didn’t Rava bar Meḥasseya say that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: It is permitted to say faithfulness in the bathroom?
RASHI
הימנותא להזכיר אמונה בבית הכסא:
TOSAFOT
דמתרגמינן אלהא מהימנא תימה דשלום נמי מתרגמינן דעבד ליה שלום וי"ל דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלום דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום א"כ ה"ל למימר ה' שלומו:
וְאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַּתָּנָה לַחֲבֵירוֹ – צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: “לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל – לֵךְ וְהוֹדִיעֵם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר אַבַּיֵי: שָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כּוֹחֲלָא. וְהָאִידָנָא דְּחָיְישִׁינַן לִכְשָׁפִים מַאי? אָמַר רַב פַּפָּא: שָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין.
Incidental to the halakhic statement in his name, the Gemara also cites another statement that Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: One who gives a gift to another must inform him
RASHI
צריך להודיעו מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו:
לדעת כי אני ה' וגו' להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם:
שייף ליה משחא ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה וגם פת נתן לי:
ומלי ליה כוחלא נותן כחול סביב עינו וכן לשונו בתלמוד:
לכשפים שתחשדנו שכשפו:
TOSAFOT
הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו ודוקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שהמקבל מתבייש מתן בסתר יכפה אף (משלי כ״א:י״ד):
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב חָמָא (בַּר) חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ – אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ״! לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי, הָא – בְּמִילְּתָא דְּלָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי. וְהָא שַׁבָּת דַּעֲבִידָא לִגְלוּיֵי! מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עָבֵיד לִגְלוּיֵי.
With regard to the halakha itself, the Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Ḥama bar Ḥanina say: One who gives a gift to his friend need not inform him, as God made Moses’ face glow, and nevertheless it is stated with regard to Moses: “And Moses did not know that the skin of his face shone when He spoke with him” (Exodus 34:29)? The Gemara answers: This is not difficult. When Rav Ḥama bar Ḥanina said that he need not inform him, he was referring to a matter that is likely to be revealed. When Rabban Shimon ben Gamliel said that he needs to inform him, he was referring to a matter that is not likely to be revealed. The Gemara asked: If so, isn’t Shabbat likely to be revealed, as it will be necessary to inform them of Shabbat together with the other mitzvot? Why was Moses asked to inform them about Shabbat separately? The Gemara answers: The giving of its reward is not likely to be revealed, and it was necessary to inform them about so extraordinary a gift.
RASHI
לאגלויי מי נתנו לו:
מתן שכרה כו' והוא הודיעם [ע"י משה] בעל פה מה שכרה:
רַב חִסְדָּא הֲוָה נָקֵיט בִּידֵיהּ תַּרְתֵּי מַתְּנָתָא דְּתוֹרָא אֲמַר: כָּל מַאן דְּאָתֵי וַאֲמַר לִי שְׁמַעְתְּתָא חֲדַתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – יָהֵיבְנָא לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר מְחַסְּיָא, הָכִי אֲמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם״. יָהֲבָהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר: חֲבִיבִין עֲלָךְ שְׁמַעֲתָתָא דְּרַב כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ, הַיְינוּ דַּאֲמַר רַב: מֵילְתָא אַלְּבֵישַׁיְיהוּ יַקִּירָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲמַר רַב הָכִי? בָּתְרַיְיתָא עֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְיתָא! וְאִי הֲוָה נָקֵיטְנָא אַחֲרִיתִי – יָהֵיבְנָא לָךְ.
The Gemara relates that Rav Ḥisda would take in his hand two gifts of the priesthood separated from an ox.
RASHI
רב חסדא כהן הוה כדאמרינן (ברכות פ"ו דף מד.) גבי עיר אחת היתה בא"י ובה שמונים זוגות אחים כהנים הנשואים שמונים זוגות אחיות כהנות ובדקו מסורא עד נהרדעא ולא אשכחו אלא תרתי בנתיה דרב חסדא דהוו נסיבי לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא:
הוה נקיט תרתי מתנתא דתורא זוג של זרוע לחיים וקיבה שנתנה לו ורשאי להאכילן לישראל ואע"ג דרב חסדא בח"ל הוה לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי (ברכות דף כב.) כרבי יאשיה בכלאים וכרבי יהודה בטבילת בעלי קריין לת"ת וכרבי אלעאי בראשית הגז שהיה אומר אינו נוהג אלא בארץ וכן מתנות בימי רב חסדא אכתי לא נהוג כר' אלעאי ובימי ר"נ בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי ר"נ ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה השתא דנהוג אף במתנות לא משנינן מנהגא:
חדתא חדשה שלא שמעתיה:
מילתא אלבישי' יקירא מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו כלומר לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו אתה מחזר אחריהם:
TOSAFOT
יהבה ניהליה דמותרת לזרים כפירוש הקונטרס והכי מוכח בפרק הזרוע (חולין קלב.) והא דאמר בפ"ב דכתובות (דף כה.) חזקה לכהונה חילוק מתנות כגון שמעיד לו דבתורת כהונה יהבה ניהליה:
וְאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מֵילָת שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְיּוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאָר בָּנָיו – נִתְקַנְאוּ בּוֹ אֶחָיו, וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם.
And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: A person should never distinguish one of his son s from among the other sons
RASHI
משקל ב' סלעים לאו דוקא נקט בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת:
TOSAFOT
ה"ג נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב (בראשית ט״ו:י״ג) ועבדום וענו אותם שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים:
וְאָמַר רָבָא בַּר מְחַסְּיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְחַזֵּר אָדָם וְיֵשֵׁב בְּעִיר שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין. שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרוֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר״. מַאי ‘קְרוֹבָה׳? אִילֵימָא ‘קְרוֹבָה׳ דְּמִיקָּרְבָא וְזוּטָא – וְהָא קָא חָזוּ לָהּ! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁיְּשִׁיבָתָהּ קְרוֹבָה – עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּצְעָרִין. אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָא? – דִּכְתִיב: “אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה״, נ״א בְּגִימַטְרִיָּא חַמְשִׁין וְאַחַת הָוֵי, וְשֶׁל סְדוֹם חֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם וְשַׁלְוָתָהּ
And Rava bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said Rav said: A person should always seek and dwell in a city whose settling took place in the recent
RASHI
שישיבתה קרובה שנתיישבו בה מקרוב כלומר עיר חדשה:
דמקרבא לנוס שם:
וזוטא ולא צריכין אתם להקפיד על קיומה:
הא קא חזו לה למה ליה למימר להו:
שישיבתה קרובה שנה אחת קדמה לה סדום כדמפרש של סדום חמשים ושתים דע"כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא היה ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ויהי בנסעם מקדם ומשם נפוצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא חמשים ושתים שנה שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם אמר רבי יוסי נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ ואם תאמר בתחלת ימיו והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ"ח לאברהם וכשחרב סדום שנת צ"ט לאברהם שהרי בו ביום נתבשרה שרה ולשנה אחרת ילדה ואברהם בן מאת שנה וגו' (שם כא):
ושלותה האמורה בה גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה וגו' (יחזקאל ט״ז:מ״ט) וכתיב נתיב לא ידעו עיט לא הדריכוהו וגו' (איוב כ״ח:ז׳):
TOSAFOT
ושל סדום נ"ב שנה כמו שמוכיח בקונ' שהיה אברהם בן מ"ח שנה כשנבנית סדום ושלותה כ"ו שנים משמע שהיה אברהם בן ע"ג כשהרג את המלכים ובסדר עולם משמע שהיה בן ע"ה שנה כשהכה את המלכים דקאמר התם אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה היה שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וגו' וחזר לחרן ושהה שם ה' שנים שנאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וגו' ואותה שנה שיצא מחרן שנת רעב היתה ירד למצרים ושהה שם ג' חדשים בא וישב לו באלוני ממרא היא שנה שכבש את המלכים ולפ"ז לא היתה שלותה אלא כ"ד וצריך לומר שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה: