Back
Sanhedrin
Daf 77bבְּשַׁעְתֵּיהּ. הָכָא, בְּלֹא שְׁרָגָא נַמִי מַתְחִיל הַבְלָא בְּשַׁעְתֵּיהּ.
at the time of the perpetrator’s action, as the room is sufficiently large to enable the individual to breathe. Here, in the case where one overturns a vat upon another, even without a kindled lamp the atmosphere begins to cause suffocation at the time of the perpetrator’s actions. Therefore, the two cases are not comparable, and it is Rava who exempts the one who overturned a vat upon another.
RASHI
בשעתיה מיד בשעת כפייה מתחיל ואח"כ הולך וחזק:
(סִימָן סוּלָּם תְּרִיס סַמָּנִין בְּכוֹתֶל.)
§ The Gemara cited a mnemonic for the halakhot that follow with regard to causing the death of another: Ladder, shield, herbs, in a wall.
אָמַר רָבָא: דְּחָפוֹ לַבּוֹר, וְסוּלָּם בַּבּוֹר, וּבָא אַחֵר וְסִילְּקוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וְסִילְּקוֹ, פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ יָכוֹל לַעֲלוֹת הוּא.
Rava says: In a case where one pushed another into the pit and there was a ladder in the pit that would enable him to emerge from it, and another individual came and removed the ladder,
RASHI
ואפילו הוא הדוחף עצמו:
קדם וסלקו קודם נפילתו של זה פטור:
בעידנא דשדייה יכול לעלות הוא ופטור על הדחייה ומשום סלוק לא מצית לחיוביה דגרמא בעלמא הוא:
וְאָמַר רָבָא: זָרַק חֵץ, וּתְרִיס בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּנְטָלוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּנְטָלוֹ, פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ בֵּיהּ – מִיפְסַק פִּיסְקֵיהּ גִּירֵיהּ.
And Rava says: In the case of one who shot an arrow at another, and there was a shield [ teris ]
RASHI
ואפילו הוא קדם הזורק את החץ ורץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו ונטל התריס הימנו:
וְאָמַר רָבָא: זָרַק בּוֹ חֵץ וְסַמָּנִין בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּפִיזְּרָן, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּפִיזְּרָן, פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דִּשְׁדָא בֵּיהּ יָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת הֲוָה.
And Rava says: In the case of one who shot an arrow at another and the victim had herbs in his possession capable of healing the wound from the arrow before it became fatal, if another individual came and scattered the herbs, or even if the one who shot the arrow scattered them before the victim could heal his wound with the herbs, the attacker is exempt from execution. The reason is that at the time that he shot the arrow at him, the victim was able to be cured. The arrow caused injury, but the victim died due to the unavailability of a cure.
RASHI
סמנין הראויין לרפאותו:
בידו של הרוג:
אָמַר רַב אַשִׁי: הִלְכָּךְ, אֲפִילּוּ סַמָּנִין בַּשּׁוּק. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: נִזְדַּמְּנוּ לוֹ סַמָּנִין, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי.
Rav Ashi says: It is established that one who shoots an arrow at another is exempt when herbs that could facilitate his recovery are available; therefore, even if there are herbs available in the marketplace, the attacker is exempt from execution, as in that case, too, the herbs are available. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If the herbs were not available in the marketplace, and herbs capable of healing the wound happened to enter into the victim’s possession, yet he neglected to use them and died, what is the halakha ? Rav Ashi said to Rav Aḥa: He emerged from the court innocent. As long as there was a possibility that the victim could heal his wound with the herbs, the one who shot the arrow is not a murderer; rather, he is merely one who caused death indirectly.
RASHI
הלכך כיון דאם יש שם סמנין הראויין לרפאותו בידו פטרת ליה אפי' אינם בידו אלא שמצויין בשוק לקנות בשעת זריקה הרי אלו כאלו הן בידו ופטור ואפילו לא נמצאו לאחר מכאן:
נזדמנו לו סמנין למוכה אחר המכה ולא קנאן ולא ריפא עצמו:
מהו מי אמרינן הרי היה יכול להתרפאות או דילמא כיון דבשעת זריקה לא הוי סמנין מיחייב דהא מכת מות הוא:
הרי יצא מב"ד זכאי כלומר הואיל וקודם עמדו בדין מצאו לו זכות אין לנו לחייבו:
וְאָמַר רָבָא: זָרַק צְרוֹר בַּכּוֹתֶל וְחָזְרָה לַאֲחוֹרֶיהָ וְהָרְגָה, חַיָּיב. וְתַנָּא תּוּנָא: ״כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ, בְּמֵזִיד – נֶהֱרָגִין, בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלִין״.
§ And Rava says: In the case of one who threw a stone with the intent to kill another, and the stone caromed off the wall
RASHI
זרק צרור בכותל ונתכוין להרוג את חבירו וזרק צרור והכה בכותל בכח וחזרה מכחו לאחורי' והרגו חייב דהא נמי כחו הוא:
כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו רגילין תינוקות להכות הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה ולאחר שזורק הוא רץ וחבירו אוחז את הכדור ומכה אותו בה אם יכול לכוון ההוא דזרק בכותל אשמעינן תנא דאם נתכוין שתהרוג את חבירו בחזרתה לאחוריה ויש בו כדי להמית חייב:
״בְּשׁוֹגֵג גּוֹלִין״ פְּשִׁיטָא! ״בְּמֵזִיד נֶהֱרָגִין״ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: הַתְרָאַת סָפֵק הִיא – מִי יֵימַר דְּהָדְרָה? קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara asks: If they did so unwittingly, they are exiled; isn’t this obvious? All unwitting murderers are exiled. The Gemara answers: The novel element in this baraita is not that the unwit-ting murderer is exiled; rather, it was necessary for the tanna to teach that if they did so intentionally, they are executed. This halakha needed to be taught lest you say that they cannot be executed because the death penalty requires certain forewarning, i.e., forewarning of an action that will certainly lead to the death penalty, and in this case the forewarning is uncertain, as who is to say that the ball will rebound and cause death? Therefore, the tanna teaches us that those who play ball are trained in throwing it and the ball will certainly rebound; therefore, there is no uncertainty.
תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעַרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: ״כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ – תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, פָּטוּר; חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּיב״.
Rav Taḥlifa, from the West, Eretz Yisrael, taught this baraita before Rabbi Abbahu: In a case where those who were playing with a ball killed an individual by hitting him with the ball, if the ball struck the individual within four cubits of the one who threw the ball, he is exempt
RASHI
כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו תוך ד' אמות פטורין אם היה המוכה עומד בתוך ארבע אמות של כותל ולא הספיקה לחזור ד' אמות עד שמצאתו והרגתו פטור הזורק מגלות:
חוץ לד' אמות חייב גלות:
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נַמִי. אִי דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ טוּבָא נַמִי לָא! אֲמַר לֵיהּ: סְתָם מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר, כַּמָּה דְּעַיְּילִי טְפֵי מֵינָח נִיחָא לֵיהּ.
Ravina said to Rav Ashi, questioning this halakha : What are the circumstances? If he was amenable to having the ball travel a short distance, then he should be liable even for a throw less than four cubits. And if he was not amenable to having the ball travel the distance that it traveled, but he wanted it to travel farther, then he should not be liable even for a throw greater than four cubits. In what case is the measure of four cubits significant? Rabbi Abbahu said to him: With regard to ordinary people who play with a ball, the farther they enter
RASHI
אי דניחא ליה (שלא) שתחזור יותר:
אפי' פורתא נמי ליחייב גלות דהא הרג בשוגג וטעמא ליכא למיפטריה:
ואי לא ניחא ליה שתחזור כל כך:
אפי' טובא נמי יותר מד' אמות ליפטר דלא נתקיימת מחשבתו דאמר מר (מכות דף ז:) ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד' אלמא כיון דלא ניחא ליה דניזיל לא:
סתם משחקין בכדור כמה דעיילי ומקרבי לכותל בשעה שזורקין מינח ניחא ליה כדי שתחזור הרבה הלכך בציר מד' אמות לא ניחא ליה דתיזיל. אית דמפרשי האי חייבין ופטורין ממיתה וכגון שהתרו בו:
TOSAFOT
סתם משחקין בכדור כמה דעיילי כו' לא מסתבר לפרש כלל לענין חיוב מיתה במזיד דאי קאי גברא תוך ארבע אמות ואתרו ביה וקיבל עליו התראה אמאי פטור הא ודאי מתכוין הוא אלא נראה כלשון ראשון שפירש בקונטרס דלענין גלות איירי כדדרשינן שלהי כיצד הרגל (ב"ק ד' כו: ושם) ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע והוא הדין נתכוין לזרוק ד' וזרק ב' כי הכא דסתם משחקין בכדור מתכוין שתלך חוץ לד' אמות ולא תוך ד' אמות ומיהו קשה אי למיפטריה מגלות קאמר פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ד' הא דאמרינן בריש אלו הן הגולין (מכות ד' ז: ושם) (אם בפתע) בלא איבה פרט לשונא בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע והשתא מקרא דואשר לא צדה דכתיב ברישא בפרשת ואלה המשפטים מוקמי בלא צדיה דפרשת ואלה מסעי הוה ליה למעוטי ההוא דדמי טפי לפטור כגון נתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ולא נתכוין לזרוק לצד הנרצח ובשלהי כיצד הרגל (ב"ק ד' כו: ושם) פירש בקונטרס לשון אחר דחייב גלות וכן נראה לר"ת ולא לגמרי כפירושו דפירש פרט לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דלא הוי בכלל כי יזיד דכתיב בתריה אלא פרט דלא הוי בכלל מכה איש ומת דכתיב לעיל מיניה ולהאי פי' לא מתוקמא שמעתין לענין גלות אלא לענין חיוב מיתה כלשון שני שבקונטרס וא"ת ואמאי איצטריך לחייב גלות לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' מהיכא ס"ד דפטור ולפטור ממיתה ודאי לא אתא דפשיטא דשוגג פטור ממיתה וי"ל דהוה פטרינן ליה מבלא צדיה כמו נתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ועוד יש לפרש דלעולם נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' פטור מגלות ולא קשיא מידי מההיא דמכות דלהכי נקט ברישא לצד זה משום דהתחיל לדרוש קרא דבלא צדיה ברישא והתנא רצה להזכיר הפשוט יותר תחלה וא"ת ואמאי איצטריך בפרק אלו הן הגולין (מכות ד' ז: ושם) (מבשגגה) לפטור נתכוין להרוג בהמה והרג את האדם הא על כרחך היינו או נתכוין לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר או נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' וי"ל דהתם היו האדם והבהמה זה אצל זה אי נמי כסבור בהמה ונמצא אדם ומיהו תימה הא דפליגי רבי ורבנן בריש אלו הן הגולין (שם) בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי אמאי חייב הא הוי כמו נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' שנתכוין לבקעת עצים שלפניו והלך למרחוק:
לְמֵימְרָא דִּכְהַאי גַּוְונָא כֹּחוֹ הוּא? וּרְמִינְהוּ: ״הַמְקַדֵּשׁ, וְנָפַל קִידּוּשׁ עַל יָדוֹ אוֹ עַל הַצַּד, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לַשּׁוֹקֶת, פָּסוּל״!
The Gemara questions the principle underlying this halakha . Is that to say that in a case like this, when an item caroms off the wall, the action is considered the result of his force? And the Gemara raises a contradiction from a mishna ( Para 6:1): In the case of one who sanctifies
RASHI
דכי האי גוונא שחזרה לאחוריה מכח זריקתו חשיב להו כחו:
המקדש מי חטאת באפר נתינת אפר על המים קרי קידוש כדתנן במסכת פרה (פרק ו מ"ב) (הרי קודש) צף על המים:
ואח"כ נפל לשוקת אבן חלולה שהמים נכנסין בו מן המעין דרך נקב שפופרת דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי וקא ס"ד דהאי נפל דקתני כגון שנפל על ידו בכח או על הצד כלומר על צד הכלי ומשם ניתז בכח לשוקת וקתני דפסול:
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשׁוֹתֵת.
The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the ashes trickle from his hand or from the sides of the vessel into the water, a slow movement that is not generated by the force of his action. This is in contrast to the case where he throws a ball off the wall.
RASHI
בשותת לא ניתז מכח נפילה ראשונה אלא מעצמו חזר ושתת מידו לשוקת שותת כמו (ברכות דף כב:) מים שותתין על ברכיו קולי"ר בלע"ז שאינו ניתז למרחוק אלא נופל ויורד כנגדו:
תָּא שְׁמַע: ״מַחַט שֶׁהָיָה נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק עַל הַחֶרֶס הִזָּה וּמִיצָּה עָלֶיהָ, הַזָּאָתוֹ פָּסוּל״.
The Gemara suggests: Come and hear proof that only an action that one generates directly is considered the force of his action, as it is taught in a mishna ( Para 12:2): Concerning a needle that was impure with impurity imparted by a corpse and was placed on an earthenware shard,
RASHI
והזה עליה ונתכוון להזות עליה לטהרה מטמא מת וההזיה נראית עליה אבל ספק על המחט נפל ההזיה כשיוצאת מידו ספק על החרס הזה תחלה:
ומיצה עליה כלומר ומן החרס חזרה ונתזה עליה וקתני פסולה אלמא לאו כחו היא:
אֲמַר רַב חִינָּנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ״מָצָא״ אִיתְּמַר.
Rav Ḥinnana bar Yehuda said in the name of Rav: Emend the mishna: Sprayed [ mitza ] was not stated in the mishna; found [ matza ]
RASHI
מצא אתמר לאו לשון מצוי דהוה התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל:
אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי מַאן דִּכְפַתֵּיהּ לְחַבְרֵיהּ וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְּמַיָּא, גִּירֵי דִּידֵיהּ הוּא, וּמִיחַיַּיב. הָנֵי מִילֵּי – בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי, גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא.
Rav Pappa says: With regard to this one who bound another and diverted a flow of water
RASHI
דכפתיה קשר ידיו ורגליו על שפת הים:
ואשקיל עליה בידקא דמיא הפנה את מרוצת המים עליו:
גיריה דידיה הוא הן הן חציו והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון:
בכח ראשון כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו:
אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא מכחו:
וְאָמַר רַב פַּפָּא: זָרַק צְרוֹר לְמַעְלָה, וְהָלְכָה לַצְּדָדִין וְהָרְגָה, חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר רַב אַשִׁי לְרַב פַּפָּא: מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּכֹחוֹ הוּא. אִי כֹּחוֹ, תֵיזֵיל לְעֵיל!
And Rav Pappa says: In a case where one threw a stone upward
RASHI
והלכה לצדדין דרך נפילתה שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין אבל אם נפלה נוכחה והרגה פטור דלאו כחו הוא אלא היא חוזרת לארץ מאליה:
תיזיל לעיל דהא כלפי מעלה זרקה כנגדו ולא לצדדין: