Back
Sanhedrin
Daf 6aנִגְמַר הַדִּין, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ.
Once the verdict of the judgment has been issued, it is not permitted for you to mediate a dispute.
RASHI
נגמר הדין שאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב:
TOSAFOT
נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע כגון שכבר דקדקו בדין היטב וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא איש פלוני אתה חייב דכיון דנתברר כל כך אין להטעותו לעשות פשרה שאילמלא היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה לפשרה בשום ענין ופירש בקונטרס שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ולשון הש"ס מוכח כן בודאי אבל קשה מאי ביצוע שייך השתא אחר שנפסק הדין לגמרי ובדוחק י"ל שלא יטעו אותו לומר לו יראים אנו שמא טעינו בדין ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה:
סרמ״ש בנק״ש סִימָן. ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אָסוּר לִבְצוֹעַ, וְכָל הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳בֹּצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳׳,
The Gemara presents a mnemonic device
RASHI
אסור לבצוע משבאו לדין אסור לדיינים לבצוע:
המברך המשבח:
אֶלָּא, יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא׳. וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר: ׳יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר׳. אֲבָל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן׳״.
Rather, the judge must assure that the true judgment will prevail at all costs and metaphorically pierce the mountain,
RASHI
אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכיון שהיה שומע מחלוקת ביניהם קודם שיבואו לפניו לדין היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהן:
תורת אמת וגו' משתעי באהרן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (מלאכי ב׳:ז׳):
TOSAFOT
אבל אהרן פי' כיון שלא היה דיין ולא היה הדין בא לפניו אלא לפני משה ודאי לדידיה שרי:
״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ? אֵין זֶה מְבָרֵךְ, אֶלָּא מְנָאֵץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳׳״.
The Tosefta cites several other interpretations of the above-mentioned verse from Psalms. Rabbi Eliezer says: If one stole a se’a of wheat
RASHI
הרי שגזל כו' ובוצע לשון גזילה דכתיב (משלי א׳:י״ט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח:
TOSAFOT
טחנה ואפאה להכי נקט ואפאה לפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה ומייתי לה פרק כל שעה (פסחים דף לז.) הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין עשאן באילפס חייבין בחמה פטורין:
״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר בּוֹצֵעַ אֶלָּא כְּנֶגֶד יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ׳? וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת יְהוּדָה, הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳׳״.
Rabbi Meir says: The term botze’a employed in that verse was stated only with regard to Judah, as it is stated: “And Judah said to his brothers: What profit [ betza ] is it if we slay our brother and conceal his blood? Come, and let us sell him to the Ishmaelites” (Genesis 37:26–27). And consequently, anyone who blesses Judah for this act is cursing God, and of this it is stated: “And the covetous [ uvotze’a ] blesses himself, though he despises the Lord,” interpreted homiletically as: “And whoever blesses the profiteer [ botze’a ] despises the Lord.”
RASHI
כנגד יהודה שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו:
TOSAFOT
אלא כנגד יהודה והא דכתיב (בראשית מ״ט:ט׳) מטרף בני עלית על מעשה דתמר שיבחו הכתוב כדמתרגמינן את אודיתא ולא בהיתתא:
״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם׳. וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט. אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּיצּוּעַ.
Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: It is a mitzva to mediate a dispute, as it is stated: “Execute the judgment of truth and peace in your gates” (Zechariah 8:16). Is it not that in the place where there is strict judgment there is no true peace, and in a place where there is true peace, there is no strict judgment? Rather, which is the judgment that has peace within it? You must say: This is mediation, as both sides are satisfied with the result.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ׳וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה׳. וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט, אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּיצּוּעַ״.
And similarly, with regard to David, it says: “And David executed justice and charity to all his people” (II Samuel 8:15). And is it not that wherever there is strict justice, there is no charity, and wherever there is charity, there is no strict justice? Rather, which is the justice that has within it charity? You must say: This is mediation.
אֲתַאן לְתַנָּא קַמָּא. ״דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּיב אֶת הַחַיָּיב, וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּיב עָנִי מָמוֹן וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.
The Gemara cites an alternative interpretation of David’s method of judgment, in which we come to the opinion of the first tanna , i.e., Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, who says that it is prohibited to mediate a dispute: If a judge adjudicated a case of monetary law, and he correctly exonerated the party who was exempt from payment and deemed liable the party who was liable to pay, if he then saw that due to his ruling a poor person became liable to pay an amount of money that is beyond his means and therefore the judge himself paid for him from his own house, this is justice and also charity.
RASHI
אתאן לתנא קמא תנא קמא דאמר אסור לבצוע דריש ליה להאי משפט וצדקה שהיה דוד דן את הדין וחייב את החייב וראה שהיה עני מחויב ממון והיה משלם לבעל דינו מתוך ביתו:
מִשְׁפָּט לָזֶה, וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁשִּׁילֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ׳וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ׳. מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁשִּׁילֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ״.
The Gemara continues: It is justice for this one and charity for that one: It is justice for this one, because the judge restored his money to him; and it is charity for that poor person, because the judge paid for him from his own house. And similarly, with regard to David, it says: “And David executed justice and charity to all his people” (II Samuel 8:15). He executed justice for this one, because he restored his money to him, and charity for that one, because he paid for him from his own house.
קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי: הַאי ״לְכָל עַמּוֹ״ – ״לָעֲנִיִּים״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: ״רַבִּי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילֵּם מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. מִשְׁפָּט לָזֶה, וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁהוֹצִיא גְּזֵילָה מִתַּחַת יָדוֹ״.
This interpretation of the verse is difficult for Rabbi Yehuda HaNasi. If the word “charity” is meant to demonstrate that David supported the poor defendants, this term: “To all his people,” is incorrect. If the interpretation is correct, it should have stated: Charity to the poor people. Rather, Rabbi Yehuda HaNasi says: Although he did not pay from his own house, it is still justice and charity. It is justice for this one and charity for that one. It is justice for this one, because the judge restored his money to him, and charity for that one, because the judge removed the stolen item from his possession. By adjudicating the case correctly and compelling the liable party to pay his debt, the judge thereby ensures that the liable party does not illegitimately maintain property to which he is not entitled.
״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן דִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן: צְאוּ וּבִצְעוּ. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן: צְאוּ וּבִצְעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ׳פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן; וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ׳. קוֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב, אַתָּה יָכוֹל לְנָטְשׁוֹ. מִשֶּׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב אִי אַתָּה יָכוֹל לְנָטְשׁוֹ״.
Rabbi Shimon ben Menasya says: If two litigants come before you for a judgment, before you hear their respective statements and claims; or after you hear their statements but you do not yet know where the judgment is leaning, meaning that it is not yet clear to the judge which party is in the right, you are permitted to say to them: Go out and mediate. But after you hear their statements and you know where the judgment is leaning, you are not permitted to say to them: Go out and mediate, as it is stated: “The beginning of strife is as when one releases water;
RASHI
פוטר מים ראשית מדון אם באת לפטור ולהשליך המריבה המשולה כמים כדלקמן ולשום שלום ביניהן:
ראשית מדון קודם שתשא ותתן בדין פטור אותה:
נטשהו ורדוף אחר השלום:
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן דִּין נוֹטֶה – אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: אֵין אֲנִי נִזְקָק לָכֶם, שֶׁמָּא נִתְחַיֵּיב חָזָק וְנִמְצָא חָזָק רוֹדְפוֹ. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר לָהֶן אֵינִי נִזְקָק לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״.
And Reish Lakish says: If two litigants come for a judgment, and one is flexible and agreeable and one is rigid and contentious, before you hear their respective statements, or after you hear their statements but you do not yet know where the judgment is leaning, it is permitted for you to say to them: I will not submit to your request to judge you.
RASHI
קשה בעל מריבה מטריח דיינין:
ה"ג שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו רודף את הדיין להפך את הדין:
TOSAFOT
ונמצא חזק רודפו פירוש לדיין כדמוכח בתר הכי הא דנקט אחד רך שאם היו שניהם חזקים השני היה מסייעו:
״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִנַּיִין לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרָאָה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר, מִנַּיִין שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק? שֶׁנֶּאֱמַר: ׳לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ׳״. ״רַבִּי חָנִין אוֹמֵר: לֹא תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ״. ״וִיהוּ עֵדִים יוֹדְעִים אֶת מִי הֵן מְעִידִין, וְלִפְנֵי מִי הֵן מְעִידִין, וּמִי עָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה׳׳״.
Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: From where is it derived that a student who is sitting before his teacher
RASHI
שיושב לפני רבו ובא דין לפני רבו ולא לפניו וראה התלמיד זכות לעני וחובה לעשיר ורבו טועה בדין מניין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק תלמוד כו' ולקמן (סנהדרין דף ז.) מפרש מאי משמע דלא תגורו לשון כינוס הוא:
את מי הן מעידין כאילו הן מעידין בהקב"ה כדאמר לקמן (סנהדרין דף ח.) שמטריחין אותו להחזיר ממון לבעליו:
ועמדו שני האנשים אשר להן הריב ואוקמינן במסכ' שבועות (דף ל.) בעדים הכתוב מדבר:
TOSAFOT
לא תכניס את דבריך גבי רש ועשיר לא שייך לשון יראה שאינו ירא מפניהם אלא כלומר אל תכניס את דבריך כדי לחלוק לו כבוד:
״וִיהוּ הַדַּיָּינִין יוֹדְעִין אֶת מִי הֵן דָּנִין, וְלִפְנֵי מִי הֵן דָּנִין, וּמִי עָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל׳. וְכֵן בִּיהוֹשָׁפָט הוּא אוֹמֵר: ׳וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים: רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים, כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ, כִּי אִם לַה׳׳, שֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּין מַה לִּי בְּצַעַר הַזֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳עִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט׳. אֵין לוֹ לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת״.
And the judges should know whom they are judging,
RASHI
מה לי לצער הזה שאם אטעה איענש:
תלמוד לומר ביהושפט עמכם בדבר המשפט לפי מה שעם לבבכם שלבבכם נוטה בדבר כלומר בטענותיהם עמכם במשפט לפי אותן דברים תשפוטו ולא תיענשו:
דאין לו לדיין לירא ולמנוע עצמו מן הדין:
אלא לפי מה שעיניו רואות לידון ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש:
הֵיכִי דָּמֵי גְּמַר דִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה חַיָּיב; אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה זַכַּאי. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה. אִינִי? וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִידֵיהּ דְּרַב הֲוָה, כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: אִי דִּינָא בָּעֵיתוּ אִי פְּשָׁרָה בָּעֵיתוּ? מַאי מִצְוָה נַמִי דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה?
Earlier, the Tosefta stated that once the verdict has been issued, it is not permitted for the judge to arrange a compromise. The Gemara asks: What are the circumstances of a verdict,
RASHI
היכי דמי גמר דין דאמרינן לעיל שוב אין אתה רשאי לבצוע: