Back
Sanhedrin
Daf 5aעַל שֵׁם חָכְמָתוֹ דִּכְתִיב ״אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״.
It was due to his extraordinary wisdom, as it is written: “Say to wisdom: You are my sister” (Proverbs 7:4). Therefore, calling him: My sister’s son, was an indication of his great wisdom.
RASHI
על שם חכמתו שהיה רב חכם ביותר קרי ליה בן אחותו:
״יַתִּיר בְּכוֹרוֹת״? ״אַל יַתִּיר״. מַאי טַעֲמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּלָא חַכִּים, הָא קָא אָמְרִינַן דְּחַכִּים טוּבָא! אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּלָא בְּקִיעַ בְּמוּמֵי.
The Gemara had related that Rabbi Ḥiyya asked Rabbi Yehuda HaNasi:
RASHI
הא קאמר דחכים טובא דהא תרצת דעל שם חכמתו קריה בן אחותו:
וְהָאֲמַר רַב: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים גָּדַלְתִּי אֵצֶל רוֹעֵה בְּהֵמָה לֵידַע אֵיזֶה מוּם קָבוּעַ וְאֵיזֶה מוּם עוֹבֵר! אֶלָּא, לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר חָנָה.
The Gemara rejects this answer. But didn’t Rav say: I apprenticed with a shepherd for eighteen months in order to be able to know which blemish is a permanent blemish, and which is a temporary blemish? Evidently, he had a high level of practical expertise in this matter. The Gemara explains: Rather, it was in order to bestow honor upon Rabba bar Ḥana. Rabbi Yehuda HaNasi wanted to ensure that Rabba bar Ḥana would be treated with respect, so he made sure that there was an area of halakha with regard to which the people would not be able to consult with Rav and would need to consult with Rabba bar Ḥana instead.
RASHI
לחלק כבוד לרבה כדי שינהגו בו בני בבל כבוד שבק ליה האי חשיבותא דאילו לרב הוו נהגי ביה יקר בלאו הכי:
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם הָא גּוּפֵיהּ, דְּרַב בְּקִיעַ בְּמוּמֵי טְפֵי, וְשָׁרֵי מוּמֵי דְּלָא יָדְעִי אֱינָשֵׁי, וְאָמְרִי: ״כִּי הַאי גַּוְונָא שְׁרָא רַב״, וְאָתוּ לְמִשְׁרֵי מוּם עוֹבֵר.
And if you wish, say instead: It is due to this fact itself: Since Rav was a great expert with regard to blemishes,
RASHI
אי בעית אימא הא דקאמר אל יתיר:
משום היא גופא משום הא מילתא דקאמר שמונה עשר חדשים גדלתי וכו':
דלא ידעי אינשי אינו ניכר לרבים שהוא מום:
״יוֹרֶה״? ״יוֹרֶה״. אִי גָּמֵיר, רְשׁוּתָא לָמָּה לִי לְמִישְׁקַל? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.
With regard to the permission granted to Rabba bar Ḥana and Rav, the Gemara had related that Rabbi Ḥiyya asked Rabbi Yehuda HaNasi: May he teach people and issue rulings concerning what is prohibited and what is permitted? And Rabbi Yehuda HaNasi responded: He may teach. The Gemara asks: If he had studied and mastered the relevant halakhot , why do I need him to receive permission? The need for formal authority is understandable when it comes to serving on a court to judge cases of monetary law, but any knowledgeable person should be qualified to answer questions about ritual law. The Gemara explains: The need for such permission is due to an incident that took place.
TOSAFOT
אי גמיר למה ליה רשותא למשקל הא דלא משני לענין ליפטר דבפר' אחד דיני ממונות (לקמן סנהדרין דף לג.) מוכח שצריך רשות ליפטר באיסור והיתר משום דאי ליפטר גרידא לא היה צריך למשקל רשותא בתרתי בהוראות ודין דבחד מינייהו סגי דהוי בכלל כל דבר שמתחייב לשלם:
דְּתַנְיָא: ״פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְרָאָה בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיהֶם בְּטוּמְאָה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מְגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיכֶם בְּטוּמְאָה? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִיד אֶחָד בָּא לְכָאן, וְהוֹרָה לָנוּ מֵי בְצָעִים אֵין מַכְשִׁירִין״. וְהוּא ״מֵי בֵיצִים״ דְּרַשׁ לְהוּ, וְאִינְהוּ סָבוּר: ״מֵי בְצָעִים״ קָאָמַר.
As it is taught in a baraita : Rabbi Yehuda HaNasi once went to a certain place, and he saw people there kneading dough while they were in a state of ritual impurity,
RASHI
בטומאה לא הוו מקפידין לטהר כליהם:
מי בצעים אגם מריש"ק בלע"ז:
אין מכשירין וממימי בצעים אנו לשין הלכך לא מקבלה עיסה טומאה:
מי ביצים הלש עיסה בביצים של תרנגולת ואווז:
TOSAFOT
ואינהו סבור מי בצעים תימה היאך טעו בין ביצים לבצעים ואר"ת דאינהו סבור דמי ביצים דקאמר דהיינו מי בצים דכתיב (איוב ח׳:י״א) היגאה גמא בלי בצה וטעו בין בצים לביצים:
וְטָעוּ נַמִי בְּהָא: ״מֵי קְרָמִיּוֹן וּמֵי פִיגָה פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֵי בְצָעִים״. וְאִינְהוּ סָבוּר: מִדִּלְגַבֵּי חַטָּאת פְּסִילִי, אַכְשׁוּרֵי נַמִי לָא מַכְשְׁרִי. וְלֹא הִיא. הָתָם, לְעִנְיַן חַטָּאת, בָּעֵינַן מַיִם חַיִּים. הָכָא אַכְשׁוּרֵי כָּל דְּהוּ מַכְשְׁרִי.
And the residents of that same place erred also with regard to this: It was taught in a mishna ( Para 8:10): The waters of the Keramiyyon River and the waters of the Piga River
RASHI
קרמיון ופיגה נהרות של אגמים:
פסולין למי חטאת מפני שהן מי בצעים ואנו מים חיים אל כלי בעינן:
TOSAFOT
פסולין למי חטאת וא"ת דבפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף עד:) משמע שהם נהרות דדרשינן ועל נהרות יכוננה אלו ד' נהרות ירדן ירמוך קרמיון ופיגה ואר"ת דודאי נהרות הן ולפי שאין המים צוללין ועפר וטיט מעורב בהן פסולין למי חטאת דהוי חציצה בין מים לכלים וכתיב מים חיים אל כלי (במדבר יט):
תָּנָא: ״בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ״.
It was taught: At that time, when Rabbi Yehuda HaNasi discovered the consequences resulting from a Torah scholar who was not precise with his terminology, the Sages decreed: A Torah scholar may not teach halakha unless he receives permission from his teacher to do so. The teacher should not grant him this permission if he does not know how to express himself in a clear manner.
RASHI
נוטל רשות מרבו וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו:
תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי אִיקְלַע לְחַתָר, דְּרַשׁ לְהוּ: מוּתָּר לִלְתּוֹת חִיטִּין בַּפֶּסַח. אָמְרוּ לוֹ: לָאו רַבִּי מָנִי דְּמִן צוֹר אִיכָּא הָכָא? וְתַנְיָא: ״תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לְהוּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.
Concerning a similar matter, the Gemara relates: Tanḥum, son of Rabbi Ami, arrived at a place called Ḥatar,
RASHI
לחתר מקום:
מותר ללתות לשרות מעט במים ולכותשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכותשן מיד:
כנגד מחנה ישראל דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכתיב (שמות לג) והיה כל מבקש ה' וגו' אע"ג שהמחנה ג' פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני מחנה ישראל ג' פרסאות דכתיב (במדבר לג) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה תלתא פרסי בעירובין (דף נה:) וביומא (דף עה:):
TOSAFOT
אלא אם כן רחוק ממנו כו' והא דאמר בפרק הדר (עירובין דף סב: ושם) דאפילו ביעתא בכותחא בעא מיניה מרב חסדא כולי שני דרב הונא ולא אורי התם בפניו ממש איירי דהא קאמר התם רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ומיהו קשה מהא דקאמר התם (שם דף סג.) דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא לפי שתלמידו היה והכא משמע דחוץ לשלש פרסאות יכול להורות וליכא למימר דהכא איירי בתלמיד חבר ולכך שרי נמי חוץ לשלש פרסאות כמו רב חסדא דהתם דהא כיון דממשה גמרינן כדפירש בקונטרס משמע דבתלמיד גמור איירי ודוחק לומר דחרתא דארגיז תוך ג' פרסאות היה ועוד דאמרינן התם (שם) בפניו אסור וחייב מיתה ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה משמע התם מתוך הסוגיא דתוך שלש פרסאות חשוב בפניו וחוץ של ג' שלא בפניו ונראה דהתם מיירי בלא נטל רשות מרבו:
רַבִּי חִיָּיא חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲמַר לֵיהּ: ״לָאו בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן אַתָּה״? אֲמַר לֵיהּ: ״אִין״, אֲבוּהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא גְּבַהּ עֵינַיִם הֲוָה. נָתַן עֵינָיו בִּגְרוּשָׁה וְחִילְּלוֹ.
The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya saw a certain man
RASHI
רבי חייא חזייה כו' לא איתפרש לן מאי בעיא הכא ונראה בעיני דהא אתא לאשמעינן אף על גב דרבי חייא תלמידו דרבי הוה ובמקומו דר' הוה לא חלק לו כבוד לרבי מלהפריש זה מן האיסור דלענין אפרושי מאיסורא אין כאן מורה הלכה לפני רבו כדאמרינן פרק הדר עם הנכרי (עירובין סג.) ובמס' שביעית ירושלמי בפרק שלש ארצות מצאתי בההוא עובדא דההוא דקאי בבית הקברות דלא גרסינן ביה רבי חייא אלא רבי הוה ושני דברים הללו ראה רבי בעכו דמי ביצים אין מכשירין והאי ולא גרסינן דהוה קאי בבית הקברות אלא בעכו שבה ארץ ישראל ויש בה ארץ העמים וראה אותן העומדים בגבול ארץ ישראל שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה ותמה עד שאמרו לו תלמיד אחד בא לכאן כו' וחזר וראה אותו כהן עומד בקצת העיר שחוץ לגבול ארץ ישראל אמר לו והרי הוא זה ארץ העמים שגזרו עליה טומאה כבית הקברות ואמר ליה לאו בן איש כהן פלוני אתה כו' ולכך נשנו מעשים הללו זה אצל זה:
גבה עינים הלך אחר עיניו:
נתן עיניו בגרושה ונשאה וממנה נולדתי והריני חלל:
TOSAFOT
רבי חזייה גרסינן ולא רבי חייא כדפי' בקונטרס שאלו מעשים מביא בירושלמי על רבי שראה אותם בעכו ודייק מיניה דעכו יש בה מארץ ישראל מדבעי למיכל בה טהרות ויש בה מחוצה לארץ מדכעס על אותו כהן שהיה עומד בצד דבחוצה לארץ וגרס התם דרבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בארץ העמים ולעיל נמי גרס ואינהו סבור מי שלק בצים קאמר:
פְּשִׁיטָא, לְפַלְגָּא – הָא קָאָמַר דִּמְהַנֵּי. עַל תְּנַאי מַאי? תָּא שְׁמַע: דַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן: ״הֲרֵי אַתָּה בִּרְשׁוּתֵנוּ, עַד שֶׁתָּבֹא אֶצְלֵנוּ״.
Continuing the discussion about receiving permission to teach halakha , the Gemara discusses the extent of this authority. It is obvious that one’s teacher can grant partial permission,
RASHI
לפלגא כגון רב דיהיבי להו רשותא למידן ולא להתיר בכורות:
על תנאי כגון עד שנה או עד שנתים ולא יותר:
מאי מהני בתוך הזמן או לא:
לרב שמן כשהיה פורש ממנו וירד לבבל:
ברשותינו רשות נתונה לך לדון:
גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ – דִּינֵיהֶם דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא בֵּית דִּין חָצוּף. יְתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״אֲפִילּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּיבִין, וְאֶחָד אוֹמֵר: ׳אֵינִי יוֹדֵעַ׳, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין״. וְאִי אִיתָא, לֶהֱווּ כִּשְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ!
§ Earlier, the Gemara discussed the possibility of a court consisting of only two judges adjudicating a case. Concerning the matter itself, Shmuel says: With regard to two judges who adjudicated a case, their judgment is a valid judgment, but they are called an impudent court.
RASHI
אפילו שנים מזכין כו' משנה היא [בזה בורר] (לקמן סנהדרין דף כט.):
יוסיפו הדיינין דהוה ליה כמאן דלא הוה התם ואישתכח דתרי הוא דהוי ואנן בעינן מעיקרא תלתא דאי נמי גמר דינא בתרי דהוי רובא שפיר דמי:
TOSAFOT
שנים שדנו כו' הא דנקט שנים משום דאפילו שנים הוו ב"ד חצוף אבל ה"ה דחד נמי דיניה דין מדפריך בסמוך (דף ו.) לר' אבהו מדן הדין ולשמואל לא פריך ועוד יש לדקדק מדתניא לקמן (שם) וחכמים אומרים פשרה ביחיד ובעי לפרושי טעמא דרבנן משום דמקשי פשרה לדין:
שָׁאנֵי הָתָם דְּמֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתִיבִי. הָכָא לָאו אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתִיבִי.
Rav Naḥman answered him: It is different there, as they convened from the outset with the knowledge that they are three and intended to judge the case with three judges. Therefore, if one abstains, they must add another to complete the quorum. But here they did not convene with the knowledge that they are three, but rather intended to adjudicate the case as a court of two judges.
אֵיתִיבֵיהּ: ״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה, וּפְשָׁרָה בִּשְׁנַיִם. וְיָפֶה כֹּחַ פְּשָׁרָה מִכֹּחַ הַדִּין. שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁדָּנוּ, בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, וּשְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ פְּשָׁרָה – אֵין בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן״.
Rava raised an objection to Rav Naḥman from a baraita : Rabban Shimon ben Gamliel says: Cases of monetary law are adjudicated by three judges, and mediation leading to compromise can be performed by two mediators. And the power of compromise is greater than the power of adjudication, as if two judges adjudicated a case, the litigants are able to withdraw from the case and demand a court with a complete quorum. But if two mediated a compromise, the litigants may not withdraw.
RASHI
שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן שהרי נתרצו ועל פיהן עשו:
TOSAFOT
יפה כח פשרה כו' תימה במאי יפה כח דין נמי דומיא דפשרה שהיה מדעת שנים שדנו אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן כיון דקיבלו עלייהו ונראה דמיירי כגון דאתו לבי תרי ואמרי להו דונו אותנו כמו שרגילים לעשות הדין או עשו לנו פשרה כמו שרגילין לעשותה דבכה"ג יפה: