Back
Sanhedrin
Daf 33bוְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה. מַחֲזִירִין לִזְכוּת – זְכוּת גְּרֵידָתָא, וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה – לִזְכוּת שֶׁהִיא חוֹבָה.
but they do not bring him back to be judged with a claim to find him liable. When the mishna says: The court brings the accused back to acquit him, this is an acquittal alone and is not to anyone’s liability. When it says: But they do not bring him back to be judged with a claim to find him liable, this is an acquittal that is also a liability. The court does not bring the accused back to acquit him if this entails a liability to another.
RASHI
זכות גרידתא שהיא זכות לו ואינה חובה לבעל דינו כגון חלול שבת או אשת איש:
ואין מחזירין לחובה לזכות שהיא חובה דהא לחובה ממש לא מצית לפרושא דהא בדיני ממונות נמי ליתא:
חוֹבְתֵיהּ דְּמַאן? הָא לָא קַשְׁיָא – חוֹבְתֵיהּ דְּגוֹאֵל הַדָּם. מִשּׁוּם חוֹבְתֵיהּ דְּגוֹאֵל הַדָּם קָטְלִינַן לֵיהּ לְהַאי? וְעוֹד, מַאי ״בֵּין״ ״בֵּין״? קַשְׁיָא.
The Gemara clarifies: A liability for whom? There is no other litigant in cases of capital law. The Gemara answers: This is not difficult, this is to the liability, i.e., the detriment, of the blood redeemer,
RASHI
חובתיה דגואל הדם שקשה בעיניו שזה ניצול:
בין בין קתני ברישא בין לזכות בין לחובה אלמא תרתי מילי קתני וליכא לפרושה לזכות שהיא חובה:
רָבִינָא אֲמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן, וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ,
The Gemara cites another explanation of how one can find a judge giving the item from one to another with regard to the clause of: He exempts a liable party. Ravina said: It is possible in a case where the one who lodged the claim had in his possession an item belonging to the other litigant that functioned as collateral for a debt, and when the judge issued a verdict in favor of the other he took the collateral from him, thereby physically transferring it to the wrong party.
RASHI
רבינא מהדר לאוקומי לתירוציה דרב חסדא דמתני' כשלא נשא ונתן ביד ודן את הדין כשנשא ונתן ביד ודקשיא לך זיכה את החייב מאי נשא ונתן ביד איכא כגון שהיה לו משכון לתובע מן הנתבע וזיכה הדיין את הלוה ואמר לו פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה:
״טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר״ – דְּאַגְּעֵי בֵּיהּ שֶׁרֶץ, ״טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא״ – שֶׁעֵירְבָן בֵּין פֵּירוֹתָיו.
In the case from the mishna in tractate Bekhorot : He ruled that a pure item is impure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he had the litigant’s ritually pure item touch a creeping animal
RASHI
טימא את הטהור נמי משכחת לה כשנשא ונתן ביד דנגע בהו שרץ כשבא לישאל לפניו על דבר הספק דנולד לו בטהרותיו ואמר לו הדיין טמאות הן ונטל שרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר והן לא היו אלא טהורות:
טיהר את הטמא ונטלו הדיין עצמו ועירבן עם שאר פירות של נשאל ונמצא שטעה והרי הכל טמא:
TOSAFOT
שעירבן עם פירותיו הקשה רבינו אפרים לא יהא אלא כמטמא בידים דתנן בפ' הניזקין (גיטין ד' נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור והא נמי בשוגג הוא ובשלמא לחזקיה דאמר התם (דף נג.) אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו וגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם כדי שיודיעו דכי נמי מחייבת ליה מודע ליה אלא לר' יוחנן דאמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהיה כל אחד ואחד מטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני הכא לא שייך לחייב מהאי טעמא מיהו למאי דמוקי במסקנא שנטל ונתן ביד יש לחייב כמו מזיד דלמה לו לאדם ליטול וליתן ביד אבל למאי דסבירא ליה מעיקרא שעירבן בעה"ב קשה וי"ל דמכל מקום חשיב כמו מזיד שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שבעה"ב יערב:
״דִּינֵי נְפָשׁוֹת״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִנַּיִין לְיוֹצֵא מִבֵּית דִּין חַיָּיב, וְאָמַר אֶחָד: ׳יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת׳ – מִנַּיִין שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳נָקִי אַל תַּהֲרֹג׳.
§ The mishna teaches that in cases of capital law, the court brings the accused back to be judged again with a claim to acquit him, but does not bring him back to be judged with a claim to find him liable. To explain the terms “innocent” and “righteous” in the verse: “And the innocent and the righteous you shall not slay” (Exodus 23:7), the Sages taught: From where is it derived that with regard to one who is leaving the court having been found liable, and someone said: I have the ability to teach a reason to acquit him, from where is it derived that the court brings the accused back to be judged again? The verse states: The innocent you shall not slay, and the accused may in fact be innocent.
RASHI
נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין:
וּמִנַּיִין לְיוֹצֵא מִבֵּית דִּין זַכַּאי, וְאָמַר אֶחָד: ׳יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה׳ – מִנַּיִין שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳צַדִּיק אַל תַּהֲרֹג׳״.
And from where is it derived that with regard to one who is leaving the court, having been acquitted, and someone says: I have the ability to teach a reason to find him liable,
RASHI
צדיק משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי:
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: וְחִילּוּפָא לַמֵּסִית, דִּכְתִיב ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי מִ״כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ״.
Rav Shimi bar Ashi says: And the opposite of this is the halakha with regard to one who entices
בְּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: חַיָּיבֵי גָלֻיּוֹת מִנַּיִין? אָתְיָא ״רֹצֵחַ״, ״רֹצֵחַ״.
Rabbi Zeira asked Rav Sheshet: From where is it derived that the halakha concerning those liable to be exiled
RASHI
חייבי גלות מאי מי הוו כדיני נפשות אי לא:
כתיב בחייבי מיתות (במדבר ל״הט״ו) יומת הרוצח וכתיב (שם) בחייבי גלות לנוס שמה רוצח:
חַיָּיבֵי מַלְקֻיּוֹת, מִנַּיִין? אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״.
Rabbi Zeira asked Rav Sheshet: From where is it derived that the halakha concerning those liable to receive forty lashes
RASHI
רשע רשע כתיב בדיני נפשות (שם) אשר הוא רשע למות וכתיב בחייבי מלקות (דברים כ״ה:ב׳) והיה אם בן הכות הרשע:
TOSAFOT
אתיא רשע רשע תניא נמי הכי תימה תקשה לרבא מבריי' דהכא דקאמר בפרק קמא (דף י.) דמלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה ג"ש דרשע וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות אביי אמר אתיא רשע רשע ורבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא ועוד אטו סתמא דהש"ס בפ"ק דמכות (שם:) כאביי גבי אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ואמר חייבי מלקות מניין אתיא רשע רשע ויש לומר דרבא אית ליה ג"ש אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך מיהו קשה דבפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקות שוגגין דפטורין מן ממון קאמר אביי אתיא רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה ולרבי יוחנן קשה נמי אמאי מחייב חייבי מלקות שוגגין בתשלומין ולא יליף ג"ש דרשע ועוד בההוא פירקא (דף לז.) קאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון והשתא במלקות וממון למ"ל קרא תיפוק ליה מג"ש דרשע רשע ויש לומר דרבא ורבי יוחנן לא דרשי התם גזירה שוה דרשע משום דלא הוי בגוף המלקות אלא לפטור ממון דבהדי מלקות וקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע והא דדריש רבא מכה מכה משום דגבי תשלומים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה אבל אביי דריש ג"ש דרשע רשע בכל מקום וסוגין דההוא פירקין גבי כדי רשעתו אליבא דרבא אתיא דלאביי למלקות ולממון לא צריך קרא דאתיא ג"ש דרשע רשע ומוקי חדא למיתה ומלקות כר"מ:
תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״חַיָּיבֵי גָלֻיּוֹת מִנַּיִין? אָתְיָא ׳רֹצֵחַ׳ ׳רֹצֵחַ׳. חַיָּיבֵי מַלְקוּת, מִנַּיִין? אָתְיָא ׳רָשָׁע׳ ׳רָשָׁע׳״.
The Gemara comments: This is also taught in a baraita ( Tosefta 7:3): From where is it derived that the halakha concerning those liable to be exiled for killing unintentionally is the same with regard to retrying a court case as the halakha concerning one who killed intentionally, who is found liable to receive court-imposed capital punishment? It is derived from a verbal analogy employing the term “murderer” stated with regard to one who kills intentionally and the term “murderer” stated with regard to one who kills unintentionally. From where is it derived that the halakha concerning those liable to receive forty lashes is the same with regard to retrying a court case as the halakha concerning one who killed intentionally, who is found liable to receive court-imposed capital punishment? It is derived from a verbal analogy employing the term “wicked” stated with regard to one who kills intentionally and the term “wicked” stated with regard to those liable to receive lashes.
RASHI
תניא נמי הכי בתוספתא תניא גבי הא מילתא דמחזירין לזכות:
״וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁטָּעָה בְּדָבָר שֶׁאֵין הַצְּדוֹקִין מוֹדִין בּוֹ. אֲבָל טָעָה בְּדָבָר שֶׁהַצְּדוֹקִין מוֹדִין בּוֹ, ״זִיל קְרֵי בֵּי רַב הוּא״.
§ The mishna teaches concerning cases of capital law: But the court does not bring him back to be judged with a claim to find him liable.
RASHI
דבר שאין הצדוקין מודין בו שאין טעותו מפורש בתורה בהדיא אלא במשנה או בדברי האמוראים:
זיל קרי בי רב הוא תינוקות של בית רבן יודעין שאינו כלום והדר:
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּמוֹקְדָךְ יָקֵיד, זִיל קוֹץ קָרָךְ וּצְלֵי. אִיתְּמַר נַמִי: אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה בְּנוֹאֵף – חוֹזֵר.
Rabbi Ḥiyya bar Abba asked of Rabbi Yoḥanan: What is the halakha in the case of a judge who erred with regard to the judgment of an adulterer and adulteress,
RASHI
טעה בנואף ונואפת זיכה מהן מי אמרינן מהדרינן ליה לחובה דבשלמא ברוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא כגון באומר אבן שהרגו בה לא היה בה כדי מיתה או במותרה מפי ההרוג ולא מפי עדים או באומר הוא היה רודפנו ויכול להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא הרגו אבל בנואף ונואפת ליכא טעותא לזכותא:
עד דמוקדך יקיד קוץ קרך וצלי בעוד שהאש דולקת קצוץ דלועין שלך וצלה אותן כלומר בעוד שאתה עוסק בשמעתך תן לב להבין ולהוסיף לקח הרי שמעת ממני טעה בדבר שהצדוקין מודין בו חוזר והאי דבר שהצדוקין מודין בו הוא:
TOSAFOT
טעה בנואף ונואפת מהו פירש הקונטרס דבנואף ליכא טעות לזכות ותימה דהא איכא מילי טובא כי ההיא דפליגי בשילהי פ"ק דמכות (דף ז.) אי אמרינן במנאפין עד שיראו דרך מנאפין או עד שיראו כמכחול בשפופרת או חבר בעי התראה או שיתיר עצמו למיתה או שיהיו שני עדיו מתרין בו וי"ל דמבעיא ליה אם יש בנואף ונואפת דבר שאין הצדוקין מודין בו וקאמר רבי יוחנן אדמוקדך יקיד קוץ כו' בעוד שאתה עוסק בשמועתך שאמרתי לך שיש חילוק בין דבר שצדוקין מודין בו לדבר שאין צדוקין מודין בו תן לב להבין מה הן מודין ומה אין הם מודין ועתה מפרש הש"ס ה"ד דבר שאין הצדוקין מודין בו:
אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי ״אֵין חוֹזְרִין״? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁטָּעָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.
The Gemara asks: Rather, what are the circumstances where the court does not revoke the acquittal? Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: In a case where he erred and acquitted the adulterer who engaged in sexual intercourse in an atypical manner,
RASHI
אלא היכי דמי אין חוזרין דקתני מתניתין סתם דיני נפשות אין מחזירין לחובה ועריות נמי במשמע:
כגון שטעה הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מפרש חיוביה בהדיא דרבנן ילפי לה (לקמן סנהדרין דף נה.) ממשכבי אשה שני משכבות ואין הצדוקין מודין בו:
TOSAFOT
שטעה שלא כדרכה פ"ה דלא מפרש חיובא בהדיא דילפינן ממשכבי אשה שתי משכבות באשה ואין הצדוקין מודין וקשה דבדבר זה מודין כדמוכח בפ"ק דהוריות (דף ד.) דאמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו ומסיק בגמ' דאמרי' (שלא) בכדרכה וכו' ופריך והא משכבי אשה כתיב ופי' דהצדוקין מודין בו וי"ל דהכא מיירי בהעראה דאמר בכדרכה אפי' בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא אע"ג דפריך התם אההיא שינויא מכל מקום לפי המסקנא דהתם איתוקם ההיא שינויא שפיר:
״דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל״ כו׳. הַכֹּל – וַאֲפִילּוּ עֵדִים? נֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן.
§ The mishna teaches that in cases of monetary law, all those present at the trial may teach a reason to exempt a litigant or to find him liable. In cases of capital law, all those present at the trial may teach a reason to acquit the accused, but not all present may teach a reason to find him liable. The Gemara asks: In capital cases, may all those present teach a reason to acquit, and even witnesses? The Gemara suggests: Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and not in accordance with the opinion of the Rabbis.
RASHI
הכל ואפילו עדים שהעידו עליו יכולין ללמד עליו ראיות של זכות:
דְּתַנְיָא: ״׳וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ׳ – בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹנֶה לִזְכוּת, וְאֵין עוֹנֶה לְחוֹבָה״.
The Gemara explains: As it is taught in a baraita : The verse states: “But one witness shall not testify
אָמַר רַב פַּפָּא, בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
Rav Pappa says: When the mishna refers to all those present at the trial, it is not referring to the witnesses but to one of the students
RASHI
אמר רב פפא הכל דמתניתין לאיתויי תלמידים היושבין שורות לפני הדיינין קאמר דמלמדין זכות ואין מלמדין חובה ודברי הכל:
TOSAFOT
אחד מן התלמידים תימה הא אמר בספ"ק (דף יז.) דאי אמר איני יודע והדר אמר טעמא (למילתיה) לא שמעינן ליה ולא יהא אלא כאחד מן התלמידים וי"ל דהתם באומר טעמא לחובה והכא באומר טעמא לזכות: