Back
Sanhedrin
Daf 29b״לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם״ – הוּחְזַק כַּפְרָן.
These matters never occurred,
RASHI
לא היו דברים לא הודיתי לך והרי עדים ששמעו:
הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה:
אָמַר רַב פַּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כָּל מִילֵּי דִּכְדִי לָא דְּכִירִי אֱינָשֵׁי.
Rav Pappa, son of Rav Aḥa bar Adda, says: This is what we say in the name of Rava: The defendant is not rendered a liar, because people do not remember all frivolous matters. Since the admission was not made seriously, perhaps the defendant forgot the incident. Therefore, his denial of its having occurred was not necessarily an outright lie.
RASHI
כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חנם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה:
הַהוּא דְּאַכְמִין לֵיהּ עֵדִים לְחַבְרֵיהּ בְּכִילְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״. אֲמַר לֵיהּ: ״הֵן״. אֲמַר: ״עֵירֵי וְשָׁכְבֵי לֶיהֱווּ – עֲלָךְ סָהֲדֵי״! אֲמַר לֵיהּ: ״לָא״. אֲמַר רַב כָּהֲנָא: הָא אֲמַר לֵיהּ ״לָא״.
The Gemara relates: There was a certain man who hid witnesses in the canopy above his bed to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let those awake and those asleep bear witness about you, hoping to induce him to agree to this testimony, as the respondent might assume that everyone was asleep. The latter said to him: No. When the matter came to court Rav Kahana said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.
RASHI
כילתא יריעה הפרוסה סביבות המטה:
עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ניעורין בין ישינים שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים ויאמר הן:
הַהוּא דְּאַכְמִין עֵדִים בְּקִיבְרָא לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״. אֲמַר לֵיהּ: ״הֵן״. ״חַיֵּי וּמַיְתֵי לֶיהֱווּ – עֲלָךְ סָהֲדֵי״! אֲמַר לֵיהּ: ״לָא״. אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הָא אֲמַר לֵיהּ ״לָא״.
The Gemara relates another incident: There was a certain man who hid witnesses in a grave to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let the living and the dead bear witness about you. The respondent said to him: No. Rabbi Shimon said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.
אֲמַר רָבִינָא וְאִיתֵּימָא רַב פַּפָּא: שְׁמַע מִינָּהּ מֵהָא, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״אַתֶּם עֵדַיי״, לָא שְׁנָא כִּי אֲמַר לֹוֶה, וְלָא שְׁנָא כִּי אֲמַר מַלְוֶה וְשָׁתֵיק לֹוֶה. טַעְמָא דַּאֲמַר לֹוֶה ״לָא״; אֲבָל, אִי שָׁתֵיק – הָכִי נַמִי.
Ravina said, and some say Rav Pappa said it: Conclude from it that with regard to that which Rav Yehuda says that Rav says, that one needs to say to the witnesses of the admission: You are my witnesses,
הַהוּא דַּהֲוָה קָרוּ לֵיהּ ״קַב רְשׁוּ״, אֲמַר: ״מַאן מַסִּיק בִּי אֶלָּא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי״? אָתוּ תְּבָעוּהוּ לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן.
The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A kav of debts, as everyone claimed debts from him, who once said: Who can claim debts from me, other than so-and-so and so-and-so? I do not owe money to as many as assumed. Those whom he admitted that he owed came and took him to judgment before Rav Naḥman to claim what he owed them, and he responded in court that his admittance was in jest.
RASHI
קב רשו מלא קב שטרות יש עליו:
מאן מסיק בי למי אני חייב כלום:
אֲמַר רַב נַחְמָן: ״אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ״.
Rav Naḥman said: A person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated,
RASHI
אדם עשוי לומר לבריות חייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין הרע:
שלא להשביע שלא ליראות שבע מממון:
הַהוּא דְּהָווּ קָרוּ לֵיהּ ״עַכְבְּרָא דִּשְׁכֵיב אַדִּינָרֵי״, כִּי קָא שָׁכֵיב, אֲמַר: ״פְּלָנְיָא וּפְלָנְיָא מַסְקוּ בִּי זוּזֵי״. בָּתַר דְּשָׁכֵיב, אָתוּ תַּבְעִינְהוּ לַיּוֹרְשִׁין.
The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A mouse that lies on dinars,
RASHI
עכברא דשכיב אדינרי עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר זה ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהן:
אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לְהוּ: כִּי אָמְרִינַן: אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים; אֲבָל לְאַחַר מִיתָה – לֹא.
They came to judgment before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. He said to them: When we say a person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, this statement applies to an admission during his lifetime. But after death, i.e., on his deathbed, this does not apply; rather, we presume he told the truth.
פָּרְעוּ פַּלְגָּא. תַּבְעִינְהוּ לְדִינָא לְאִידָךְ פַּלְגָּא. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא. אֲמַר לְהוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, כָּךְ אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת בָּנָיו. אָמְרוּ לֵיהּ: נֵיזִיל וְנִיהֲדַר! אֲמַר לְהוּ: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן.
The heirs paid half the amount of the claim. The claimants then sued them for the other half. They came to judgment before Rabbi Ḥiyya.
RASHI
ניזול וניהדר נשלם החצי שקיבלנו:
כבר הורה זקן ר' ישמעאל שקיבלתם על פיו ולא אחלוק על מה שעשה:
TOSAFOT
כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קעה. ושם) שכיב מרע שהודה אצ"ל אתם עדיי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן כדאמר הכא שלא להשביע את בניו וי"ל דהתם מיירי שתבעוהו והודה דלא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת משטה ואע"ג דאמרינן לעיל דטענת משטה לא טענינן ליה לבניו טענינן כדמשמע התם דאי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה טענינן ליה וטענת שלא להשביע אפי' לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לההוא גברא:
הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְקָנוּ מִיָּדוֹ, כּוֹתְבִין; וְאִם לָאו, אֵין כּוֹתְבִין.
§ If one made an admission in the presence of two witnesses that he owes money and they performed a formal act of acquisition with him
RASHI
וקנו מידו כותבין שטר הודאה ואע"פ שלא אמר כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד:
ואם לאו אין כותבין ואע"ג דאמר להו אתם עדיי וחייב לשלם לו אפילו הכי ניחא ליה מלוה על פה ממלוה בשטר:
TOSAFOT
הודה בפני ב' וקנו מידו כותבין ואע"ג דלא אמר כתבו משום דסתם קנין לכתיבה עומד כדפ"ה מיהו אם רצה לחזור חוזר כדאמר בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עז. ושם) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמר בפ' אע"פ (כתובות דף נה.) אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי לאו דוקא כתובו דה"ה אע"ג דלא אמר כתובו והאי דקאמר כתובו משום סיפא נקטי' דהיכא דלא קנו מיניה אף ע"ג דאמר כתובו צריך לאימלוכי והא דקאמר קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו משום שאינו יכול לחזור בשטר אלא מסתמא כל כמה דלא הדר ביה רוצה הוא שיכתבו תדע דהא לא קנו מיניה פשיטא דמצי הדר ביה ואיכא למ"ד א"צ לאימלוכי ביה וא"ת כיון דאינו חוזר בשדה מ"ט חוזר בשטר אי שטר מתנה הוא מאי נ"מ ואי שטר מכר הוא ומשום משעבדי הא אמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מא:) המוכר את שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וי"ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דקלא אית בהו וזיילי נכסיה כסבורים שהן שטרי חוב והא דאמר בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) גבי השורף שטרו של חבירו דאי איכא סהדי דידעי מאי כתב ביה ליכתוב שטרא אחריני התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו:
בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ – רַב אַמִי אָמַר: כּוֹתְבִין; וְרַב אַסִי אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין. הֲוָה עוּבְדָּא וְחָשׁ לָהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִי.
If he made an admission in the presence of three witnesses and they did not perform a formal act of acquisition with him,
RASHI
שלשה עשאן בית דין והפקירן הפקר ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה:
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָא אוֹדִיתָא – זִימְנִין כָּתְבִינַן וְזִימְנִין לָא כָּתְבִינַן. כְּנִיפֵי וְיָתְבֵי, לָא כָּתְבִינַן; כָּנְפִינְהוּ אִיהוּ, כָּתְבִינַן.
Rav Adda bar Ahava says: With regard to this document of admission, sometimes we write it and sometimes we do not write it. If the three witnesses were gathered and sitting when the debtor made his admission before them, we do not write it, as perhaps he did not intend for them to serve as a court. But if the debtor gathered them, we write the document of admission, as the fact that he took care to bring three people and not just two proves that he intended for them to serve as a court.
RASHI
אודיתא שטר הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו:
כניפי ויתבי שלשה שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי לא הוו אלא תרי הוה מודי ליה קמייהו ולא הוה מהדר אחר ב"ד:
כנפינהו איהו כתבינן דמדכניף תלתא דעתא אבי דינא:
רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ כָּנְפִינְהוּ אִיהוּ, לָא כָּתְבִינַן – עַד דְּאָמַר לְהוּ: ״הֱווּ עָלַי דַּיָּינַי״.
Rava says: Even if he gathered them we do not write it, unless he says to them: Be my judges.
מָר בַּר רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר ״הֱווּ עָלַי דַּיָּינַי״, לָא כָּתְבִינַן – עַד דְּקָבְעִי דוּכְתָּא וְשָׁלְחִי וּמְזַמְּנִי לֵיהּ לְבֵי דִינָא.
Mar bar Rav Ashi says: Even if he says: Be my judges, we do not write it unless they establish a place for judgment and send messengers and summon him to court. Unless the entire procedure of an admission in court is implemented, the debtor may not have intended that they serve as a court with regard to this matter.
RASHI
דקבעי דוכתא כדרך הדיינין:
ושלחו שליח בשמייהו ללוה למיתי קמייהו לדינא ואודויי והואיל ועומד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלויה לכל הלכך כתבינן:
TOSAFOT
מר בר רב אשי אמר כו' בשבועות (דף מא. ושם) פירש הריב"ן בשם רש"י ובשם רבינו גרשון דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא. אודיתא הך דהכא מיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים (שם) דאפילו בדאורייתא מהפכינן וכן רב האי פסק כמותו במיפך שבועה והביא ראיה מדאמר התם האי מאן דמפיק שטרא על חבריה ואמר ליה אידך אישתבע לי דלא פרעתיך דאמרי' ליה אישתבע ליה ולא דמי כלל דהתם לא רמיא עליה שבועה דאורייתא ובסדר תנאים ואמוראים [סימן ל"ח] כתוב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן פסק בה"ג דאין הלכה כמותו במיפך שבועה ובערוך פסק וכן בתשובת הגאונים דלא מהפכינן בשבועה דאורייתא ור"ח פסק כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי דפרק בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) ונתן עליו סימן כולו הפך לבן:
הוֹדָה בְּמִטַּלְטְלֵי וְקָנוּ מִיָּדוֹ, כּוֹתְבִין; וְאִם לָאו, אֵין כּוֹתְבִין. בִּמְקַרְקְעֵי, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, מַאי? אַמֵימָר אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין. מָר זוּטְרָא אָמַר: כּוֹתְבִין. וְהִלְכְתָא: כּוֹתְבִין.
If he made an admission with regard to movable property
RASHI
במקרקעי קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו:
כותבין דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מיחסרה גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה ניתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מילתא בעלמא הוא:
רָבִינָא אִיקְלַע לְדַמְהַרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי בַּר רַב הוּנָא מִדַּמְהַרְיָא לְרָבִינָא: מִטַּלְטְלֵי, וְאִיתְנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כִּמְקַרְקְעֵי דָּמוּ. רַב אַשִׁי אָמַר: כֵּיוָן דִּמְחַסְּרִי גּוּבַיְינָא – לָא.
Ravina happened to come to Damharya. Rav Dimi bar Rav Huna of Damharya said to Ravina: If one makes an admission that he owes movable property that is extant, i.e., it is available to be taken immediately, what is the halakha ? Should it be considered like land, as it is similarly available for collection, and therefore the witnesses can write a record of the admission? Ravina said to him: It is considered like land. Rav Ashi says: Since it still lacks collection, i.e., it has not been physically transferred from one party to the other, it is not considered like land, and the witnesses may not write a record of the admission unless the debtor asks them to write it.
RASHI
לדימהריא שם מקום:
איתנהו בעינייהו בשעת הודאה:
מאי מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין ואודי ליה כל היכא דאיתנהו דידיה הוו או דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאה ולא ניחא ליה למיהוי שטרא עילויה ובהודאה בפני שני עדים קאמר:
הַהִיא אוֹדִיתָא דְּלָא הֲוָה כָּתוּב בָּהּ: ״אֲמַר לָנָא: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וַהֲבוּ לֵיהּ״. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַיְינוּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ,
§ With regard to a certain document of admission in which the following statement was not written:
RASHI
ההיא אודיתא שנים חתומים עליה:
דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה גָּדוֹל.
As Reish Lakish says: There is a presumption
RASHI
נעשה גדול המוכר דקיימא לן (ב"ב דף קנו.) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים הכא נמי כיון דשנים לא מצי כתבי אלא ברשותו ודאי איהו אמר להו:
מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפִּי, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִי אִיכָּא מִידֵי דַּאֲנַן לָא יָדְעִינַן, וְסָפְרֵי דְּבֵי דִינָא יָדְעִי?
Rav Pappi objects to this, and some say it is Rav Huna, son of Rav Yehoshua, who raises this objection: Is there anything that we, the Sages, do not know, and the scribes of the court do know? Since not all of the Sages are aware that the witnesses of an admission cannot write a deed of admission unless the one making the admission asks them to, the scribes certainly cannot be expected to ensure that this condition is fulfilled.
RASHI
דאנן לא ידעינן כלומר יש דיינין הרבה שאין בקיאין בהלכה זו שאמרנו דשנים שלא קנו מידו אין כותבין:
שְׁאֵילִינְהוּ לְסָפְרֵי דְּאַבַּיֵי וְיָדְעִי; לְסָפְרֵי דְּרָבָא וְיָדְעִי.
The Gemara relates that Abaye’s scribes were asked whether they were aware of this halakha , and they answered that they were aware of it. Rava’s scribes were also asked, and they were also aware of it. Apparently, since writing documents is their profession, scribes are aware of the relevant halakhot .
הַהִיא אוֹדִיתָא דַּהֲוָה כָּתַב בֵּיהּ ״דּוּכְרַן פִּיתְגָּמֵי״
The Gemara recounts: There was a certain document of admission in which it was written that it was a record of the proceedings that took place in the presence of the witnesses,
RASHI
דוכרן פיתגמי לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים אלא בלשון זכרון דברים והוא לשון דיינין: