Back
Rosh Hashanah
Daf 31bוּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וּמִשְּׁפַרְעַם לְבֵית שְׁעָרִים, וּמִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי, וּמִצִּפּוֹרִי לְטִבֶּרְיָא. וְטִבֶּרְיָא עֲמוּקָּה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי.
and from Yavne to Usha; and from Usha it returned to Yavne; and from Yavne it went back to Usha; and from Usha to Shefaram; and from Shefaram to Beit She’arim; and from Beit She’arim to Tzippori; and from Tzippori to Tiberias.
RASHI
ומיבנא לאושא כשהיה הנשיא דר בו כיון שהיתה סנהדרין עמו וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גולה הישיבה אחריו יבנה בימי רבן יוחנן אושא בימי רבן גמליאל וחזרו מאושא ליבנה ובימי רבן שמעון בנו חזרו כדתניא לקמן בפרקין (ראש השנה דף לב.) וכשקידשו בית דין כו': בית שערים וציפורי וטבריא כולן בימי רבי הוו כדאמרי' (סנהדרין דף לב:) אחרי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי כדאמרינן בכתובות (דף קג:) ובטבריא היה בימי אנטונינוס:
וטברי' עמוקה מכולן שפלים היו אז מכל המסעות שגלו:
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֵׁשׁ גָּלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הֵשַׁח יוֹשְׁבֵי מָרוֹם קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ יַגִּיעֶנָּה עַד עָפָר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִיגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי.״
Rabbi Elazar says: There are six exiles, if you count only the places, not the number of journeys, and a different verse alludes to this, as it is stated: “For He has brought down those who dwell high, the lofty city laying it low, laying it low, to the ground, bringing it to the dust” (Isaiah 26:5). This verse mentions six expressions of lowering: Brought down, laying it low, laying it low, to the ground, bringing it, and to the dust. Rabbi Yoḥanan said: And from there, i.e., from their lowest place of descent, they are destined to be redeemed in the future, as it is stated: “Shake yourself from the dust, arise, sit, Jerusalem” (Isaiah 52:2).
RASHI
שש גלות השח חדא ישפילנה תרי ישפילה תלת עד ארץ ארבע יגיענה חמשה עד עפר שש דמצי למימר ישפילנה עד ארץ ולעפר:
מתני׳ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שֶׁאֲפִילּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם – שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּעַד.
Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: And this, too, Rabban Yoḥanan ben Zakkai
RASHI
מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה כו' שאפילו ראש בית דין בכל מקום שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפרקין דלעיל (ראש השנה דף כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וילפינן מקראי:
לא יהו צריכין עדי החדש להלך אחריו:
אלא למקום הועד של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש ב"ד:
גמ׳ הַהִיא אִיתְּתָא דְּאַזְמְנוּהָ לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּאַמֵימָר בִּנְהַרְדְּעִי. אֲזַל אַמֵימָר לִמְחוֹזָא, וְלָא אֲזַלָה בַּתְרֵיהּ. כְּתַב פְּתִיחָא עִילָּוָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר: וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֲפִילּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם – שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוַּעַד!
The Gemara relates: There was a certain woman who was called to judgment before Ameimar
RASHI
גמ' פתיחא שטר שמתא:
אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי – לְעִנְיַן עֵדוּת הַחֹדֶשׁ, דְּאִם כֵּן נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל הָכָא – ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְְוֶה״.
Ameimar said to him: This applies only to testimony to determine the start of the month, for which it is necessary to have a fixed place. The reason is that if so, if the witnesses come to court when the head of the court is absent and they will have to go to another place, consequently you will be obstructing them for future occasions, as they will consider it too much trouble and perhaps they will not come the next time. Therefore, the Sages said that these witnesses should go to the regular place where the Great Sanehdrin meets. However, here, with regard to monetary claims, the verse states: “The borrower is servant to the lender” (Proverbs 22:7), i.e., the defendant must act as is convenient to the claimant and the court.
RASHI
דא"כ אם אתה מטריחן:
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין כֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת בְּסַנְדָּלֵיהֶן לַדּוּכָן. וְזוֹ אֶחָד מִתֵּשַׁע תַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. שִׁית דְּהַאי פִּירְקָא, וַחֲדָא דְּפִירְקָא קַמָּא.
§ The Sages taught in a baraita : Priests are not allowed to ascend with their sandals to the platform
RASHI
אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן שנושאין כפיהן ובמסכת סוטה מפרש טעמא בפרק ואלו נאמרין (סוטה דף מ.):
שית דהאי פירקא חדא האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו עדים הולכין אלא למקום הוועד:
וחדא דפירקא קמא (דף כא:) שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד:
וְאִידָךְ, דְּתַנְיָא: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בַּזְּמַן הַזֶּה צָרִיךְ שֶׁיַּפְרִישׁ רוֹבַע לְקִינּוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כְּבָר נִמְנָה עָלֶיהָ רַבָּן יוֹחָנָן וּבִיטְּלָהּ מִפְּנֵי הַתַּקָּלָה.
And the other, as it is taught in a baraita : A convert who converts nowadays
RASHI
צריך שיפריש רובע לקינו רובע שקל דהיינו חצי דינר והן הן דמי קן כדתנן (כריתות דף ח.) עמדו קינין בו ביום ברבעתים שהגר חייב בקרבן כדתניא (שם דף ט.) ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' ואין הזאה בלא טבילה והרצאת דמים דכתיב וחצי הדם זרק על המזבח אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' במסכת כריתות בראש פרק ארבעה מחוסרי כפרה (שם) מסיק מילתא דסגי ליה בעולת העוף הלכך יפריש רובע לקינו שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו:
מפני התקלה דלמא אתי לאתהנויי מיניה:
TOSAFOT
רובע לקינו פי' בקונטרס רובע שקל דהיינו חצי דינר וכן משמע לכאורה ביומא בפ' הוציאו לו (יומא דף נה: ושם) דאורחא דמילתא הכי הוי דקאמר ונשקול ארבע זוזי ונשדי בנהרא והיינו ארבע זוזי פשיטי חצי דינר צורי דדינר מדינה אחד משמונה בדינר צורי ומיהו בפ' שני דכריתות (דף י: ושם) מוכח בהדיא דהוי רובע דינר על ההיא דעמדו קנים ברבעתים דחס רחמנא עליה דדלות ולא מייתי אלא חד משיתסר בעשירות דהיינו כבש בסלע וסלע ארבע דינר הרי דאחד משש עשרה הוא רובע דינר והא דנקט ביומא ארבע זוזי נקט לפי היוקר שרגילין להתייקר פעמים עד כך: [וע"ע בתוס' מנחות קז: ד"ה כבש]:
וְאִידָךְ – פְּלוּגְתָּא דְּרַב פַּפָּא וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. רַב פַּפָּא אָמַר: כֶּרֶם רְבָעִי; רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית.
And the other ordinance, the ninth, is the subject of a dispute
רַב פַּפָּא אָמַר: כֶּרֶם רְבָעִי, דְּתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם לְכָל צַד. וְזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ: אֵילַת מִן הַצָּפוֹן, וְעַקְרַבַּת מִן הַדָּרוֹם, לוּד מִן הַמַּעֲרָב, וְיַרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.
The Gemara elaborates: Rav Pappa said that the ordinance is referring to the fruit of a fourth-year grapevine,
RASHI
היה עולה לירושלים הפירות עצמן אע"ג דמן התורה בין מעשר שני בין כרם רבעי נפדים ומתחללים בפסיעה אחת חוץ לחומה רבנן גזור בכל מהלך של יום אחד שיעלום ויאכלום שם כדי לעטר שוקי ירושלים:
וְאָמַר עוּלָּא וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַה טַּעַם? כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵירוֹת.
And Ulla said, and some say Rabba bar Ulla said that Rabbi Yoḥanan said: For what reason did the Sages institute this ordinance, that one who lives near Jerusalem must bring his fruit there? In order to adorn the markets of Jerusalem with fruit, as this decree ensures that there is always an abundance of fruit in Jerusalem.
וְתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרָח לוֹד בְּצַד כְּפַר טָבִי, וּבִיקֵּשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְהַפְקִירוֹ לַעֲנִיִּים.
And it was further taught in a baraita : Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, a student of Rabban Yoḥanan ben Zakkai, had a fourth-year grapevine located between Lod and Jerusalem, to the east of Lod alongside the village of Tavi. The vine was within the boundaries of Jerusalem for the purpose of this halakha . Rabbi Eliezer could not bring the fruit to the Temple, as the Temple had been destroyed, and Rabbi Eliezer sought to render the fruit ownerless in favor of the poor,
RASHI
במזרח לוד היינו בין לוד לירושלים שהרי ירושלים למזרחה של לוד היא:
להפקירו לעניים שישאו שם פירות ויאכלום שם שהיה עליו טורח להעלותן:
TOSAFOT
וביקש ר"א להפקירו לעניים בפ"ב דשבועות (דף טז. ושם) מספקא לן בר"א אי סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה כו' או לא קדשה ומהכא לא מצינו למיפשט מידי דהוצרך להעלותו משום דהוי דבר שבמנין כדאמרינן בפ' קמא דביצה (דף ה: ושם) וא"ת ואם לא קדשה מה היו מרויחים עניים הרי לא יוכלו לאכול בירושלים אם בטלה קדושתה ויש לומר דיכולין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה כדאמרינן (ב"מ דף נז.) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואע"ג דבפרק הזהב (שם) פליגי בשחללו אי דיעבד או לכתחילה הא מסקינן בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) דבזמן הזה אפילו לכתחילה ומיהו אין ראיה מהקדש למעשר שני וכרם רבעי דפ' התקבל (גיטין דף סה.) גבי מערימין על מעשר שני דמשני הכא במאי עסקינן במעשר שני בזמן הזה דרבנן ופריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא הוה לי' לאקשויי ממעשר שני בזמן הזה מה הערמה צריך והלא על שוה פרוטה יכול לחלל הכל קרן וחומש ומיהו בהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פסקו דבמעשר שני ובכרם רבעי יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה וההיא דהתקבל שפיר הוה מצי פריך עלה:
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כְּבָר נִמְנוּ חֲבֵרֶיךָ עָלָיו וְהִתִּירוּהוּ. מַאן חֲבֵרֶיךָ? רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
His students said to him: Our teacher, there is no need to do so, as your colleagues have already voted on the matter and permitted it, as after the destruction of the Temple there is no need to adorn the markets of Jerusalem. The Gemara explains: Who are: Your colleagues? This is referring to Rabban Yoḥanan ben Zakkai.
RASHI
והתירוהו לפדותן ולהעלות הדמים דכיון דחרבה ירושלים לא חשו לה חכמים לעטרה מעתה:
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית. דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ קוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית עַל פֶּתַח אוּלָם מִבַּחוּץ, הִלְבִּין – הָיוּ שְׂמֵחִין; לֹא הִלְבִּין – הָיוּ עֲצֵבִין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח אוּלָם מִבִּפְנִים.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The ordinance was with regard to the strip of crimson wool
וַעֲדַיִין הָיוּ מְצִיצִין וְרוֹאִין, הִלְבִּין – הָיוּ שְׂמֵחִין; לֹא הִלְבִּין – הָיוּ עֲצֵבִין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ חֶצְיוֹ בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ בֵּין קַרְנָיו שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
But people would still peek and see it, and once again, if it turned white they would rejoice, and if it did not turn white they would be sad. Therefore, the Sages instituted that they should tie
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר כְּרַב פַּפָּא? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי – חֲבֵרָיו דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִי הֲוָה? רַבּוֹ הֲוָה! וְאִידָךְ: כֵּיוָן דְּתַלְמִידִים הָווּ – לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵימְרָא לֵיהּ לְרַבֵּיהּ ״רַבְּךָ״.
The Gemara explains this dispute: What is the reason that Rav Naḥman bar Yitzḥak did not state his opinion with regard to the ordinance in accordance with the opinion of Rav Pappa? He could have said to you: If it enters your mind to say that Rabban Yoḥanan ben Zakkai rescinded the ordinance of the fruit of fourth-year grapevines, was he one of Rabbi Eliezer’s colleagues, that the students would have referred to him in this manner? He was his teacher. Therefore, Rabbi Yoḥanan cannot be the one who instituted this ordinance. And the other, Rav Pappa, what would he respond to this? He would say that since they were Rabbi Eliezer’s students it is not proper conduct for one to say to his teacher: Your teacher. Therefore, they referred to Rabbi Yoḥanan as Rabbi Eliezer’s colleague.
וְרַב פַּפָּא, מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר כְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק? אֲמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי – בִּימֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִי הֲוָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית? וְהָתַנְיָא: כָּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. אַרְבָּעִים שָׁנָה עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא, אַרְבָּעִים שָׁנָה לָמַד, אַרְבָּעִים שָׁנָה לִימֵּד.
The Gemara asks: And what is the reason that Rav Pappa did not state his opinion in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak? Rav Pappa could have said to you: If it enters your mind to say that this ordinance for Yom Kippur was instituted by Rabban Yoḥanan ben Zakkai, in the days of Rabban Yoḥanan ben Zakkai was there in fact a strip of crimson wool? Isn’t it taught in a baraita : All the years of Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s life were 120 years: Forty years he was involved in business so that he could achieve financial independence and study Torah, forty years he studied Torah, and forty years he taught Torah.
וְתַנְיָא: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנֶּחֱרַב הַבַּיִת לֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, אֶלָּא מַאֲדִים. וּתְנַן: מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְאִידָךְ: אוֹתָם אַרְבָּעִים שָׁנָה דְּלָמַד – תַּלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ הֲוָה, וַאֲמַר מִילְּתָא וְאִסְתַּבַּר טַעְמֵיהּ,
And it is taught in a baraita : During the forty years before the Second Temple was destroyed the strip of crimson wool would not turn white; rather, it would turn a deeper shade of red. And we learned in the mishna: When the Temple was destroyed Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted his ordinances. This shows that Rabban Yoḥanan lived and taught Torah after the destruction. Therefore the ordinance of the crimson wool must have been made while Rabban Yoḥanan was still studying Torah, before he instituted any ordinances. The Gemara asks: And the other Sage, Rav Naḥman bar Yitzḥak, what would he answer? According to him, that ordinance was instituted during those forty years that he studied Torah. He was then a student sitting before his teacher, and he said a matter, i.e., he suggested this ordinance, and his reasoning made sense to the Sages,
RASHI
מי הוה לשון של זהורית מלבין בימים שהיה רבן יוחנן מורה הוראות ומתקן תקנות:
ותנן משחרב בהמ"ק התקין תקנות אלמא לאחר החורבן היה שנה או שתים וכיון דארבעים שנה קודם חורבן לא הלבין הלשון ביום הכפורים נמצא שלא הלבין בתוך שנותיו האחרונים שלימד בהם לאחרים ותיקן תקנות: