Back
Rosh Hashanah
Daf 27bנִיקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר. הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר, אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת, אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע – יָצָא; וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע – לֹא יָצָא.
If the shofar was punctured and the puncture was sealed, if it impedes the blowing, the shofar is unfit, but if not, it is fit. If one sounds a shofar into a pit,
TOSAFOT
ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר אם נפרשה דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כיון דכל הקולות כשרין בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גרס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו וטעמא דפסול כיון דסתימה זו מסייעה לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחילה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו והיכא דלא סתמו קאמר בהדיא בירושלמי דכשר משום דכל הקולות כשרין בשופר והשתא רבי נתן דקאמר בגמרא במינו כשר שלא במינו פסול ע"כ אהיה מעכב את התקיעה קאי דאפ"ה כשר במינו דהא ר' יוחנן קאמר עלה בגמרא והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו ואי אפשר לנקב גדול כל כך שלא יעכב את התקיעה ומתני' כרבנן א"נ כר' נתן ובשלא במינו ללישנא קמא דרבי יוחנן ומיהו לאידך לישנא דרבי יוחנן דקאמר שלא במינו פסול והוא שנפחת רובו משמע אבל במינו אף על פי שנפחת רובו כשר קשיא מתני' כמאן דע"כ הא דאמרי רבנן בין במינו בין שלא במינו פסול יעמיד כמו כן רבי יוחנן כשנפחת רובו דמאי שנא לרבי נתן מלרבנן כמו שדומה לו לרבי נתן סברת דלא נפחת רובו כשר אפילו שלא במינו למה לא יאמר כמו כן לרבנן דכולה ברייתא בנפחת רובו מיתוקמא ואע"פ שלא נפחת אלא מיעוטו אי אפשר שלא יעכב הנקב את התקיעה אם לא נסתם ואפילו הכי כשר ולכך נראה ודאי לפרש מ"מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ובירושלמי קתני במילתיה דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכן בתוספתא (פ"ב) ואפילו הכי קאמרי בירושלמי דמתני' ר' נתן ומסקנא דשמעתא והלכה למעשה נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר לקולו לכמות שהיה מתחילתו קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם דפי' זה עיקר דאם מעכב את התקיעה לאחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדקאמרינן בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר:
וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ – יָצָא; וְאִם לָאו – לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּון לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִּוֵּון לִבּוֹ.
And similarly, if one was passing
TOSAFOT
ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא הא דאמרינן בפ' כל גגות (עירובין דף צב: ושם) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור והא דאמרינן בשילהי כיצד צולין (פסחים פה: ושם) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורבי יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים קשה במאי קא מיירי אי לענין צרוף כגון צבור ושליח צבור או ט' ויחיד אם כן הויא סוגיא דכל גגות דלא כרבי יהושע בן לוי וכוותיה קיימא לן דהא הני נשי קיימי לחודייהו כדמוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (סוטה דף לח: ושם) דמייתי מינה ראייה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי לענין לצאת איירי אם כן קשיא מתניתין לרב ויש לומר דאיירי לענין לענות עם הצבור קדושה ויהא שמיה רבא משום דאמרינן (ברכות דף כא:) כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי' אבל בתקיעה ומגילה מודו:
גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אָרוֹךְ וְקִצְּרוֹ – כָּשֵׁר; גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ – כָּשֵׁר; צִיפָּהוּ זָהָב, בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה – פָּסוּל; שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה – כָּשֵׁר. צִיפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים – פָּסוּל. מִבַּחוּץ – אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר.
The Sages taught in a baraita : If a shofar was long and it was shortened,
RASHI
גמ' העמידו על גלדו גלד דק:
מבפנים פסול שהתקיעה בזהב:
TOSAFOT
ארוך וקצרו כשר איצטריך לאשמועינן דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת:
צפהו זהב במקום הנחת הפה היה נראה לפרש דעובי השופר במקום שמניח פיו קרי מקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ אבל א"כ היינו צפהו זהב מבחוץ ואם נפרש דשלא במקום הנחת הפה היינו ראשו האחד לצד הרחב הא אמרינן בסמוך הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והיינו יכולין לפרש דהתם בשאין בין הכל אלא שיעור שופר ודוחק:
צפהו מבפנים פסול לפי שאין קול שופר אלא קול זהב וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו:
נִיקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר, אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע – יָצָא; וְאִם קוֹל חִיצּוֹן שָׁמַע – לֹא יָצָא.
The baraita continues: If the shofar was punctured and the puncture was sealed, if it impedes the blowing, the shofar is unfit, but if not, it is fit. If one placed one shofar inside another shofar
RASHI
אם קול חיצון שמע לא יצא דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה:
TOSAFOT
אם קול חיצון שמע לא יצא שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות:
תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּרְדוֹ, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ – כָּשֵׁר. גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ – כָּשֵׁר. הִנִּיחַ שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר, אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע – יָצָא; וְאִם קוֹל חִיצּוֹן שָׁמַע – לֹא יָצָא. הֲפָכוֹ וְתָקַע בּוֹ – לֹא יָצָא.
The Sages taught in a different baraita : If a shofar was scraped down, whether on the inside or on the outside, it is fit. Even if it was scraped out to the point that only its outer layer remains, it is still fit. If one placed one shofar inside another shofar and blew, if he heard the sound of the inner shofar , he has fulfilled his obligation, but if he heard the sound of the outer shofar , he has not fulfilled his obligation. If he inverted the shofar and blew it,
אָמַר רַב פַּפָּא: לָא תֵּימָא דְּהַפְכֵיהּ כְּכִתּוּנָא, אֶלָּא שֶׁהִרְחִיב אֶת הַקָּצָר וְקִיצֵּר אֶת הָרָחָב. מַאי טַעְמָא? כִּדְרַב מַתָּנָה, דְּאָמַר רַב מַתָּנָה: ״וְהַעֲבַרְתָּ״ – דֶּרֶךְ הַעֲבָרָתוֹ בָּעֵינַן.
Rav Pappa said: Do not say that this means that he softened the shofar and turned it inside out like a tunic.
RASHI
ככתונא כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון:
שקיצר את הרחב ברותחין:
והעברת דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים:
״דִּיבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל״. תָּנוּ רַבָּנַן: הוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – פָּסוּל. נִיקַּב וּסְתָמוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – פָּסוּל. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בְּמִינוֹ – כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – פָּסוּל.
§ It was taught in the mishna: If one glued together broken fragments of shofarot to form a complete shofar , the shofar is unfit. The Sages taught in a baraita : If anything was added to a shofar ,
RASHI
דיבק שברי שופרות כו': במינו כשר אם אינו מעכב את התקיעה:
בְּמִינוֹ כָּשֵׁר – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ. מִכְּלָל דְּשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ – פָּסוּל.
The baraita stated: If it was sealed with the same substance, it is fit. Concerning this Rabbi Yoḥanan said: This applies only where most of the original shofar is intact and only a small patch was added. The Gemara concludes: By inference, if it was sealed with a foreign substance, then even if most of the original shofar is intact, it is unfit.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, פָּסוּל – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ. מִכְּלָל דִּבְמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ – כָּשֵׁר.
Some teach this ruling with regard to the last clause of the baraita , in which it was taught: If it was sealed with a foreign substance, it is unfit. Concerning this Rabbi Yoḥanan said: This is only where most of the original shofar was missing, so that the patch constitutes the majority. The Gemara concludes: By inference, if it was sealed with the same substance, then even if most of the original shofar was missing, it is still fit.
צִיפָּהוּ זָהָב, מִבִּפְנִים – פָּסוּל; מִבַּחוּץ – אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר. נִסְדַּק לְאוֹרְכּוֹ – פָּסוּל; לְרוֹחְבּוֹ – אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ שִׁיעוּר תְּקִיעָה – כָּשֵׁר; וְאִם לָאו – פָּסוּל.
The baraita continues: If the shofar was plated with gold on the inside, it is unfit. If, however, it was plated on the outside, and if its sound changed from what it was before the plating, it is unfit, but if not, it is fit. If the shofar was cracked lengthwise,
RASHI
נסדק כולו וכן נסדק לרחבו כל רחבו להקיפו:
אם נשתייר בו מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו:
TOSAFOT
נסדק לארכו פסול לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מיפסל אא"כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו:
וְכַמָּה שִׁיעוּר תְּקִיעָה? פֵּירַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵרָאֵה לְכָאן וּלְכָאן. הָיָה קוֹלוֹ דַּק אוֹ עָבֶה אוֹ צָרוּר – כָּשֵׁר, שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁירִין [בַּשּׁוֹפָר].
And how much is a measure sufficient to sound a blast?
RASHI
צרור לשון יבש רו"ייש בלע"ז:
שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: קְדָחוֹ וְתָקַע בּוֹ – יָצָא. פְּשִׁיטָא, כּוּלְּהוּ נַמִי מִיקְדַּח קָדְחוּ לְהוּ!
It is related that the following ruling was sent from Eretz Yisrael to Shmuel’s father: If one drilled out the inside of a horn and blew it, he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: It is obvious, for all shofarot are drilled, since after the horn is removed from the animal, the bone that fills the horn and connects it to the animal’s head must be removed. What, then, does this ruling teach us?
RASHI
קדחו נקבו וקס"ד נקב הנחת פה קאמר:
אָמַר רַב אַשִׁי: שֶׁקְּדָחוֹ בְּזִכְרוּתוֹ. מַהוּ דְּתֵימָא: מִין בְּמִינוֹ חוֹצֵץ. קָא מַשְׁמַע לָן.
Rav Ashi said: Here we are discussing a case where he drilled the bone
RASHI
שקדחו בזכרותו כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות:
״הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת״ כו׳. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאוֹתָן הָעוֹמְדִים עַל שְׂפַת הַבּוֹר. אֲבָל אוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּבּוֹר – יָצְאוּ.
§ It was taught in the mishna: If one sounds a shofar into a pit or into a cistern, he has not fulfilled his obligation. Rav Huna said: They taught this only with respect to those standing at the edge of the pit, i.e., on the outside, as they can hear only the echo coming from the pit. But those standing in the pit itself have fulfilled their obligation, since they initially hear the sound of the shofar .
RASHI
אותן העומדין בבור יצאו שהן קול השופר לעולם שמעו:
תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת – יָצָא. וְהָתְנַן: לֹא יָצָא! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ כִּדְרַב הוּנָא? שְׁמַע מִינָּהּ.
This is also taught in a baraita : If one sounds a shofar into a pit or into a cistern, he has fulfilled his obligation. But didn’t we learn in the mishna that in that case he has not fulfilled his obligation? Rather, isn’t it correct to conclude from here that the contradiction must be reconciled in accordance with Rav Huna? The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is so.
אִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמָא, תְּנַן: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת לֹא יָצָא. וְהָתַנְיָא: יָצָא! אָמַר רַב הוּנָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל שְׂפַת הַבּוֹר; כָּאן – לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּבּוֹר.
Some had a different version of the previous passage. There are those who raise the following source as a contradiction: We learned in the mishna that if one sounds a shofar into a pit or into a cistern, he has not fulfilled his obligation. But isn’t it taught in a baraita that in that case he has fulfilled his obligation? Rav Huna said: This is not difficult; here, in the mishna, we are dealing with those standing at the edge of the pit, whereas there, in the baraita we are dealing with those standing in the pit.
RASHI
איכא דרמי להו מירמא יש תלמידים שאין שונין להא דרב הונא בענין לא שנו לפרושי מתניתין אלא רמו מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה קאי רב הונא ומשני:
אָמַר רַבָּה:
Rabba said: