Back
Pesachim
Daf 74bמֵידַב דָּיְיבִי.
the blood flows out. However, in the case of regular stuffing, which is closed on all sides, there is no way for the blood to drain.
RASHI
מידב דייבי לפי שכשנתלה בתנור ופי בית שחיטתו למטה הדם יוצא דרך חלל הצואר שקורין פורציל"א ושותת דרך בית שחיטה:
נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ : הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ – קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּישּׁוּלוֹ, וּמוּתָּר. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן ״כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ״?
The Gemara suggests further: Let us say that the following mishna supports him: With regard to the heart of an animal, one must tear it and remove its blood
RASHI
לאחר בישולו קס"ד לאחר בישולו צלי קאמר דצלי נמי קרי בישול כדכתיב בדברי הימים (ב' לה) ויבשלו הפסח באש כמשפט:
שָׁאנֵי לֵב דְּשִׁיעַ.
The Gemara refutes the proof: A heart is different because it is smooth and does not absorb much blood. However, generally one does not necessarily rely on the principle that as it absorbs it so it emits it.
RASHI
דשיע ולא בלע ואפילו בקדירה נמי שרי ואף על גב דליכא למימר כך פולטו:
TOSAFOT
שאני לב דשיע נראה דכל שכן דמבחוץ הוא יותר שיע ונראה לריב"א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד והתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה לפלוט לא בלעה ומיהו אור"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא וכרבה פסקינן בסמוך דמולייתא שריא:
(אִינִי?) וְהָא רָבִין סָבָא טְפַלֵיהּ הֲהִיא בַּר גּוֹזָלָא לְרַב, וַאֲמַר לֵיהּ: אִי מַעֲלֵי טְפַלֵיהּ – הַב לִי וְאֵיכוּל! הַהִיא בִּסְמִידָא, דְּמַפְרִיר.
The Gemara asks: Is that so? Didn’t Ravin the Elder wrap a particular young dove in dough for Rav and roast it, and Rav said to him: If its dough
RASHI
טפליה בעיסה שקורין פשטיד"א (פשטידה) :
אי מעלי טפליה אם יש טעם יפה בלחם:
הב לי דאיכול וסייעתא לרבה:
בסמידא בעיסה של סלת ואינה נדבקת כל כך ונפרכת מאליה והדם יוצא ממנה:
דמיפריר לשון פירורין:
וְהָא רָבָא אִיקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, וּטְפַלוּ לֵיהּ בַּר אַוְוזָא. אֲמַר: אִי לָא דַּחֲזִיתֵיהּ דְּזִיג כְּזוּזָא חִיוְרָא – לָא אָכְלִי מִינֵּיהּ. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ ״כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ״ מַאי אִירְיָא כִּי זִיג? אֲפִילּוּ כִּי לָא זִיג נַמִי! הָתָם בְּחִיוַּרְתָּא, דְּשָׁרִיר.
The Gemara asks: Didn’t Rava happen to come
RASHI
ואי לאו דחזיא ללחם:
דזיג לשון זכוכית לבן וצלול מראה מוהל הבשר שזב בלחם:
כי זוזא חיורא צרוף שאין בו אדמימות דם ואי לא לא אכל מיניה:
בחיורתא קמח נקייה כעין שלנו שאינה סולת:
דשריר קשה ואינו פולטו:
TOSAFOT
טפלו ליה בר אווזא פירש בקונטרס דהיינו פשטיד"א ואומר ר"ת וריב"א דלשון טפל לא משמע הכי דמשמע דהיינו טיחה כמו בנות עשירים טופלות אותן בסולת (לעיל פסחים דף מג.) ועוד דבפשטיד"א לא אמרינן כבולעו כך פולטו דחזינן דלא פלטי שמקום מושבם יבש בתנור על כן נראה דהיינו מה שרגילים לטוח בעיסה שבלילתה רכה ורגילים לעשות סביב קורקבנים ובני מעיים שמשימין אותם בשפוד וטחין סביבותן בעיסה רכה כעין פרפיי"ש:
וְהִילְכְתָא: דִּסְמִידָא, בֵּין אַסְמִיק בֵּין לָא אַסְמִיק – שָׁרְיָא. דְּחִיוָּרְתָּא, אִי זִיג כְּזוּזָא חִיוְרָא – שָׁרְיָא, אִי לָא – אֲסִיר. דִּשְׁאָר קְמָחִים, אַסְמִיק – אָסוּר, לָא אַסְמִיק – שָׁרֵי.
The Gemara concludes: And the halakha is that if one makes the breading of fine flour, whether it turned red from blood or did not turn red, it is permitted. The following rule applies to breading of white flour: If it is clear like a white coin, it is permitted; if not, it is prohibited. With regard to breading of other types of flour, which are not especially firm or crumbly, if the breading turned red, it is prohibited; if it did not turn red, it is permitted.
RASHI
דסמידא דאמר לעיל דמיפריר:
בין אסמיק מוהל שבתוך הלחם בין לא אסמיק שרי שהדם ודאי יוצא ואודם זה ודאי לא דמות דם הוא:
הַאי מוּלְיְיתָא, מַאן דַּאֲסַר – אֲפִילּוּ פּוּמָא לְתַחַת. וּמַאן דְּשָׁרֵי – אֲפִילּוּ פּוּמָא לְעֵיל. וְהִילְכְתָא: מוּלְיְיתָא שָׁרֵי, אֲפִילּוּ פּוּמָא לְעֵיל.
With regard to this meat stuffing in an animal: The one who prohibits one to eat it, Abaye, does so even if the opening is facing downward, allowing the blood to escape more easily. And the one who permits one to eat it, Rabba, does so even if the opening is facing upward. The Gemara concludes: And the halakha is that stuffing is permitted even if the opening is facing upward, in accordance with the lenient opinion.
RASHI
והילכתא מולייתא שריא ואפילו פומא לעיל כשהיא תלויה בתנור ואע"ג דעכשיו אין נקב לצאת הדם שרי כבולעו בשר החיצון כך פולטו וחום האור שואבו:
TOSAFOT
מאן דאסר אפילו פומיה לתחת אף על גב דאמרינן לעיל שאני בית שחיטה דמחלחל ושרי אף על גב דלא אמרינן כבולעו כך פולטו שאני התם שהחלל רחב ביותר ולא דמי לפומא דמולייתא:
אוּמְצָא בֵּיעֵי וּמִיזְרְקֵי, פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ רַב אַחָא לְחוּמְרָא וְרָבִינָא לְקוּלָּא, וְהִילְכְתָא כְּרָבִינָא לְקוּלָּא. לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת, דְּרַב אַחָא לְקוּלָּא וְרָבִינָא לְחוּמְרָא – וְהִלְכְתָא כְּרַב אַחָא לְקוּלָּא.
The Gemara quotes a further discussion concerning the topic of blood absorbed in meat and the preparation of meat permitted for eating. The Gemara addresses three cases: Raw meat [ umtza ]
RASHI
אומצא ביעי ומיזרקי אומצא דאסמיק חתיכות בשר אישקנטור"א (שנקטירו"ד: רווי-דם [כלומר מלא דם שנשפך, למשל מפציעה פנימית, אבל לא יצא מהבשר. המילה הצרפתית מורכבת מ"דם" ו"מחופר באדמה"]) בלע"ז וכן ביצי זכר דאסמיק וכן מיזרקי חוטין גסין שהן ורידין שבבית השחיטה:
פליגי בה כדמפרש פלוגתייהו לקמיה דאנחיה אגומרי:
בכל התורה כולה כל היכא דחזית פלוגתייהו ואיתמר סתמא חד אמר לקולא וחד אמר לחומרא ולא פירש מי המיקל ומי המחמיר דע שרב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא בכולן כדברי המיקל:
הַאי אוּמְצָא דְּאַסְמִיק, חֲתַכֵיהּ וּמְלַחֵיהּ – אֲפִילּוּ לַקְּדֵרָה שָׁרֵי. שְׁפַדֵיהּ בְּשַׁפּוּדָא – שָׁרֵי, מֵידַב דָּיֵיב. אַחְתֵּיהּ אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר – מַצְמִית צָמֵית, וּמַאן דְּשָׁרֵי – מִישְׁאַב שָׁאֵיב. וְהִילְכְתָא: מִישְׁאַב שָׁאֵיב.
The Gemara explains: With regard to this piece of raw meat that became red
RASHI
מידב דייב ושפיר דמי אף במלח מעט בתורת צלי:
צמתו ודמו נבלע בו:
וְכֵן בֵּיעֵי, חֲתַכִינְהוּ וּמְלַחִינְהוּ – אֲפִילּוּ לַקְּדֵרָה שָׁרְיָין. תְּלִינְהוּ בְּשַׁפּוּדָא – שָׁרְיָין, מֵידַב דָּיֵיב. אַחְתִּינְהוּ אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי בֵּיהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי, מַאן דְּאָסַר – מַצְמִית צָמֵית, וּמַאן דְּשָׁרֵי – מִישְׁאַב שָׁאֵיב.
And, so too, with regard to testicles:
TOSAFOT
וכן ביעי פי' בקונטרס דאסמיקו ובחנם פי' כן משום דפירש רבינו חננאל דאיכא עלייהו קרמא דאסור משום דמא כדאמרינן בגיד הנשה (חולין צג.) ה' קרמי הוו דביעי כו' משום דמא:
וְכֵן מִיזְרְקֵי, חֲתַכֵיהּ וּמְלַחֵיהּ – אֲפִילּוּ לַקְּדֵרָה שָׁרֵי, תַּלְיֵיהּ בְּשַׁפּוּדָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה לְתַתַּאי – שָׁרֵי, מֵידַב דָּאֵיב. אַחְתֵּיהּ אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר – מַצְמִית צָמֵית, וּמַאן דְּשָׁרֵי – מִישְׁאַב שָׁאֵיב. וְהִלְכְתָא: מִישְׁאַב שָׁאֵיב.
And, so too, with regard to large veins:
RASHI
שאיבי ליה שואבים את הדם:
הַאי אוּמְצָא דְּאַסְמִיק חַלְיֵיהּ – אֲסִיר, לָא אַסְמִיק חַלְיֵיהּ – שָׁרֵי. רָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ לָא אַסְמִיק נַמִי, חַלְיֵיהּ אֲסִיר. אִי אֶפְשָׁר דְּלֵית בָּהּ שׁוּרְיָיקֵי דְּמָא. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אָמֵימַר לְרַב אַשִׁי: אַבָּא מְגַמַּע לֵיהּ גַּמּוֹעֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב אַשִׁי גּוּפֵיהּ מְגַמַּע לֵיהּ גַּמּוֹעֵי.
The Gemara raises another discussion with regard to blood absorbed in meat. People would soak raw meat ( Tosafot ) in vinegar in order to ensure that none of the blood would separate from its original place and prohibit the meat from being eaten, as it is permitted to eat blood that has not separated from its original place. This piece of raw meat, whose vinegar became red
RASHI
חלייה מוהל היוצא ממנו כשחותכו לישנא אחרינא שחולטין אותו בחומץ לאחר צלייתו ודמו נסחט לתוכו:
אסמיק חלייה אסיר לא גרס הוא וחלייה ורב אחא קאמר לה דמיקל ובחלייה מודי דאסיר:
מגמע לה לההוא חלה:
TOSAFOT
אסמיק חלייה אסור פירש בקונטרס מוהל היוצא ממנו כשחותכו ולא גרסינן הוא וחלייה וקשה לר"י דהיכי דמי אי נצלה בשר כל צרכו אף המוהל מותר דלא גרע ממלחיה דאמרינן לעיל דאפילו לקדירה שפיר דמי ואי לא נצלה כל צרכו אמאי בשר מותר מדלא גריס הוא משמע דבעי למימר דבשר שרי ותימה למה יהא מותר אע"ג דדם האברים שרי היכא דאסמיק אסור דהא אליבא דמ"ד גומרי מצמית צמתי אסור על כרחיך צריכין לחלק דאסיר משום דאסמיק וע"י חתיכה אי אפשר שהיה יוצא כולו ועוד מדמייתי בסמוך האי חלא דחליט חדא זימנא מכלל דעד השתא איירי בחלא ממש ולשון אחר שפירש חלא שחולטים אותו בו אחר צלייתו והוא נסחט לתוכו קשה דאית לן למימר דאי חלייה אסור איהו נמי אסור כדמסקינן בכל הבשר (שם קיא.) גבי כבד שהבאתי למעלה ועוד דהתם משמע שהחלא מצמית ולא מפליט ונראה לר"י כמו שפירש ריב"א בשם ה"ג דבבשר חי איירי ומנהג הוא כשנותנים בשר חי לתוך החומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר דאכתי לא פירש הדם וכי שוהה בתוכו עד דאסמיק נעקר ממנו הדם ונפלט לתוכו והיינו דקאמר אומצא דאסמיק שנשתהה בחומץ עד דאסמיק הוא וחלייה אסור אבל אי לא אסמיק שרי וההיא דכל הבשר בדלא אישתהי ורבינא כי לא אסמיק נמי חלייה אסיר סבירא ליה אפילו לא אישתהי בגו חלא אלא פורתא הוא נפלט מחמת השורייקי מיהו לא כ"כ שתהא הבשר נאסר בפליטה מועטת כזו ורב אשי מגמע גמועי כמסקנא דכל הבשר דחלייה נמי שרי:
אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אָמֵימַר לְרַב אַשִׁי: אַבָּא, הַאי חַלָּא דְּחָלֵיט בֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא – תּוּ לָא תָּאנֵי חָלֵיט בֵּיהּ. מַאי שְׁנָא מֵחַלָּא מַתְמְהָא דְּחָלְטִינַן בֵּיהּ? הָתָם אִיתֵיהּ
Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: The practice of my father, Ameimar, was that with regard to vinegar in which he had soaked meat one time
RASHI
חלא חומץ דחלט ביה צלי האידנא כדי להוציא דמו לא חליט ביה זימנא אחריתי לפי שאין בו כח עוד:
מתמהא חלש מעקרו דחלטינן ביה: