Back
Pesachim
Daf 46bלֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא. אֶלָּא, מַפְרִישָׁתָהּ וּמַנִּיחָתָהּ עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחְמִיצָה – הֶחְמִיצָה.
This is not the leavened bread about which we are warned with the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found. These prohibitions do not apply because the ḥalla does not actually belong to the owner of the dough; it is instead considered to be consecrated property. Rather, she should separate the ḥalla and leave it until the evening; and if it becomes leavened, then it will become leavened, but this is of no concern.
RASHI
לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כדמפרש בגמ' דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן:
גמ׳ לֵימָא בְּטוֹבַת הֲנָאָה קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן.
The Gemara suggests: Let us say that the tanna’im disagree with regard to benefit of discretion,
RASHI
גמ' טובת הנאה דבר מועט דתניא (בכורות דף כז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך סלע ותן כל תרומתיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עלה אי מחמיצה גביה הלכך אפי לה ברישא ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון ולאו דידיה הוא ואינו מוזהר עליה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן:
לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי ר' אליעזר סבר עבר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ודידיה היא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא עליה שם ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא משתריא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עליה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מיהו כיון דאית לר"א הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי שתאפה תחלה משום רווחא דמלתא וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד:
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי ״טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן״ וְהָכָא בְּ״הוֹאִיל״ קָמִיפַּלְגִי. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אָמְרִינַן הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי אִיתְשִׁיל עֲלָהּ – מָמוֹנֵיהּ הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל.
The Gemara rejects this suggestion: No, everyone holds that benefit of discretion is not considered to have monetary value, and here they disagree with regard to the principle of: Since, etc. As Rabbi Eliezer holds:
RASHI
לא אמרינן הואיל הלכך על חימוצה אינו עובר אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה:
TOSAFOT
הואיל ואי בעי מיתשיל עליה הקשה בקונטרס א"כ יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואור"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל וא"ת א"כ אמאי שרי ר' אליעזר לאפות משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן בלא הואיל יכול לעשות ע"י הטלה לצונן ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבא לידי חימוץ ועוד י"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה שאין התנור מקדשם שאם היה מקדשם א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותן קודם יו"ט וכן מוכח במנחות (דף עב:) דמ"ד אין אפייתן דוחה י"ט קסבר דאין התנור מקדשן ורשב"א פירש כי נ"ל שדעת רש"י כיון שהסל מצרפן וסופו ליטול אחת על כולן נמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכל חדא וחדא חזיא ליה וכיון דכי נמי לא תקרא לה שם עד שתאפה לא שרי אלא על ידי הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן וקשה לרשב"א לפירושו כיון דאם יבצע מכל חדא וחדא יהא מותר בלא הואיל היאך שרו רבנן למיעבד ע"י הואיל כיון דאפשר בלא הואיל ותירץ שלא הטריחו חכמים לבצוע מכל אחת ואחת ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ"ב דביצה (דף כא.) דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות בי"ט כיון דאפשר למיפלגה בלישה ונראה לרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ואין נראה לריב"א מה שמשמע מתוך פ"ה דאע"פ שהיה בהן כדי חיוב חלה מתחלה בעינן צירוף סל להפריש אחת על כולן וכן משמע בפסק שלו לקמן דלא בעינן צירוף סל לר' אליעזר אלא כשלא היה בתחלה שיעור חלה דאהכי מייתי לה לקמן בשמעתין גבי הני נשי דאפיין קפיזי לפסחא והכי תניא בהדיא במס' חלה (פ"ב משנה ד) דתנן העושה עיסתו קבין קבין פטור מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' משמע בהדיא דמיירי היכא דלא היה שיעור חלה אבל היכא דיש שיעור חלה לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה מיהו נראה לר"י דעם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף וכדאמר ר' אליעזר גופיה בפ' כשם (סוטה ל.) שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מדלא שרי על ידי צירוף סל משמע דבעי נמי נגיעה:
הואיל אי בעי מיתשיל עלה תימה לרשב"א אמאי אמר בפרק כל שעה (לעיל פסחים דף לח.) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה מחשבינן [ליה] כשלו ועוד דאמר לעיל (פסחים דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל עלה והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה (ג"ז שם) הואיל ולא קרא לה שם:
אִיתְּמַר, הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לַחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה.
Apropos the principle: Since, etc., the Gemara cites a related dispute. It was stated that the amora’im disagree with regard to one who bakes bread on a Festival day for use during the week.
RASHI
האופה מי"ט לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול:
לוקה משום לא תעשה כל מלאכה:
TOSAFOT
רבה אמר אינו לוקה וא"ת דאמר בהמצניע (שבת צה.) המכבד והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורתו מחובר ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי ליה אורחים לא חזי להו אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו ובהאי שינויא א"ש מה שהקשה ריב"א דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה בריש מסכת ביצה (דף ב:) ובריש בכל מערבין (עירובין לח:) דאמר אין יום טוב מכין לשבת אי אמרת הואיל היכא משכחת לה דאין יום טוב מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל:
רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וּמִיקְלַעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזִי לֵיהּ״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמְרִינַן הוֹאִיל.
The Gemara explains the two opinions: Rav Ḥisda said that he is flogged because we do not say that since guests may happen to visit him,
RASHI
הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין שיהו צריכין לפת זה היום:
אָמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל – הֵיאַךְ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַּׁבָּת? אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין.
Rabba said to Rav Ḥisda: According to you, who said that we do not say the principle: Since, etc., how is it permitted to bake on a Festival for Shabbat? He said to him: One is permitted to bake on a Festival for Shabbat due to the joining of cooked foods [ eiruv tavshilin ]
RASHI
היאך אופין מי"ט לשבת אי לאו דאמרי' הואיל אי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה כוליה ליום טוב:
וּמִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא? אָמַר לֵיהּ: מִדְּאוֹרַיְיתָא צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרוּ בֵּיהּ, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב אַף לַחוֹל. וְכֵיוָן דְּאַצְרַכוּהּ רַבָּנַן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין – אִית לֵיהּ הֶיכֵּירָא.
Rabba responded: Due to the practice of the joining of cooked foods, which was instituted by the Sages, may one permit a Torah prohibition? Rav Ḥisda said to him: By Torah law, whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, and the prohibition against performing labor during the Festival does not apply to preparations for Shabbat. It was the Sages who decreed that one may not bake on a Festival for Shabbat, as a decree lest people say that one may bake on the Festival even for use during the week. And since the Sages required a joining of cooked foods, one has a conspicuous marker reminding him that baking on the Festival for Shabbat is permitted but baking on the Festival for a weekday is prohibited.
RASHI
מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט דכתיב (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר:
ורבנן הוא דגזור כי לא אותיב עירוב תבשילין כדי שלא יאמרו אופין אף לחול:
אֵיתִיבֵיהּ: בְּהֵמָה הַמְסוּכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה כַּזַּיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם. יָכוֹל לֶאֱכוֹל – אַף עַל גַּב דְּלָא בָּעֵי לְמֵיכַל. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמְרִי ״הוֹאִיל״ – הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי לְמֵיכַל מָצֵי אָכֵיל – מִשּׁוּם הָכִי יִשְׁחוֹט. אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״ – אַמַּאי יִשְׁחוֹט?
Rabba raised an objection to Rav Ḥisda’s opinion from a baraita : If one wishes to slaughter a dangerously ill animal
RASHI
בהמה מסוכנת ורוצה לשוחטה ביום טוב שלא תמות ויפסידנה:
כזית צלי זהו קל בבישולים:
כדי שיכול לאכול שיהא שהות ביום כדי להפשיט ולחתוך כזית ולצלות ולאכול ואי איכא שהות כי האי שרי ואע"ג דלא אכיל מינה:
אמאי שחיט הא לא צריך למיכל שכבר אכל:
אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ. וּמִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא?!
Rav Ḥisda said to him: He is permitted to slaughter the animal due to the monetary loss that would be incurred by not slaughtering it, and not due to the principle of: Since, etc. Rabba asked rhetorically: Will we permit a Torah prohibition due to monetary loss?
RASHI
משום הפסד ממונו ויודע הוא שאינו מותר בלא אכילה גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית והוה ליה כצריך לזית בי"ט ומשום ההוא זית בעיא למישחטיה לכולה דאי אפשר לכזית בלא שחיטה אבל הכא דליכא למימר גמר בלבו לאנס עצמו משום הואיל לא שרינן איסורא דאורייתא כיון דלא צריך למידי:
אֲמַר לֵיהּ: אִין, מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ גָּמַר בְּלִבּוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, וְאִי אֶפְשָׁר לְכַזַּיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה.
Rav Ḥisda said to him: Yes, although this factor on its own does not mitigate the prohibition. Rather, due to the monetary loss that would otherwise be incurred, one decided to eat an olive-bulk of the meat, although he does not need to. And since it is impossible to eat even an olive-bulk of meat without slaughtering the animal, one is permitted to slaughter the animal.
אֵיתִיבֵיהּ: לֶחֶם הַפָּנִים
Rabba raised another objection to him: The shewbread in the Temple
RASHI
לחם הפנים כל שבת ושבת: