Back
Pesachim
Daf 31bאֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ, וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״, אִם אֵינוֹ קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן – צְדָקָה מִנַּיִן? מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
Rather, with what are we dealing here? With a situation where he, the gentile debtor, deposited the leavened bread that was serving as collateral with him, the Jewish creditor, and they disagree with regard to the statement of Rabbi Yitzḥak. As Rabbi Yitzḥak said: From where is it derived that a creditor acquires collateral
RASHI
אלא רישא וסיפא כשהרהינו אבל בלא הרהינו דכולי עלמא מכאן ולהבא הוא גובה:
קונה משכון כל ימי הלואה המשכון קנוי לו ואם נאנס חייב באונסין שאינו עליו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר שפטורין באונסין אלא כולו ברשותיה ובשמירתו עומד:
ולך תהיה צדקה בהשבת העבוט כתיב אי אמרת קונה משכון איכא צדקה בהא שכיבה ששכב בשמלתו שהשאיל לו זה דבר הקנוי לו ואם אינו קונה צדקה בהשכבה זו מניין על שלו שכב:
TOSAFOT
אלא הב"ע שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדרבי יצחק תימה לריב"א אביי היאך יתרץ הך דע"כ בדרבי יצחק קמיפלגי וסיפא דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמאי דברי הכל עובר אע"ג דלא קנה כיון דלמפרע הוא גובה ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע הוא גובה ומפרש ריב"א דהשתא כי מוקי פלוגתא בדרבי יצחק מיירי שלא בא ישראל לידי גבייה שפדאו נכרי לבסוף דלא שייך השתא פלוגתא דאביי ורבא כלל אלא בהא קמיפלגי דלמאן דאמר עובר ס"ל דקני ליה ישראל מנכרי וה"ל ברשות ישראל ומ"ד אינו עובר ס"ל דלא קני ליה והרי לא היה ברשותו ובסיפא ד"ה עובר דלא קני ליה נכרי לכ"ע והרי היה ברשות ישראל ומיהו מתניתין דקתני נכרי שהלוה וכו' מותר בהנאה מיירי שלא פדאו ישראל דאי פדאו אע"ג דמוקי לה בסמוך בדאמר ליה מעכשיו מכל מקום מאי מהני:
בדרבי יצחק קמיפלגי תימה הא ר' יצחק לא קאמר דקני משכון אלא שלא בשעת הלואה כדמוכח בהאומנין (בבא מציעא פב.) והכא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו תנן דמשמע בשעת הלואה כדמשמע בהאומנין דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר והתניא שומר חנם ומשני הא דמשכנו בשעת הלואתו והא שלא בשעת הלואתו ופריך והא אידי ואידי על המשכון קתני ויש לומר דהכי פירושו כיון דשלא בשעת הלואה קונה לגמרי כדרבי יצחק א"כ לענין חמץ יש לנו לחושבו כאילו הוא שלו לעבור בלא ימצא אף בשעת הלואה דחשבינן ליה מצוי וכן יש לפרש בהשולח (גיטין לז) גבי המלוה על המשכון אינו משמט מדרבי יצחק כיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואה נמי מיקרי של אחיך בידך:
שקונה משכון פ"ה קונה משכון לענין חיוב אונסין ור"י אומר דבהאומנין (ב"מ פב.) משמע דלא הוי אלא שומר שכר דהלוהו על המשכון שומר שכר בעי למימר התם בגמרא דסבר לה כרבי יצחק וכולה שמעתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קבל עליו ישראל אחריות דאי קבל הרי הוא שלו ועובר עליו כדמוכח בפ"ק (דף ה:):
תַּנָּא קַמָּא סָבַר: הָנֵי מִילֵּי – יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל – הוּא, דְּקָרֵינָא בֵּיהּ ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״ אֲבָל יִשְׂרָאֵל מִגּוֹי – לָא קָנֵי.
The Gemara applies this principle to the explanation of the baraita : The first tanna holds that this applies only when a Jew takes collateral from a fellow Jew, such that I would read and apply the verse “It shall be righteousness for you” and establish that the collateral becomes the property of the lender. However, the verse does not speak about the case where a Jew takes collateral from a gentile, and therefore he does not acquire the collateral; it still belongs to the gentile. Therefore, when a Jew has leavened bread as collateral from a gentile to whom he lent money on Passover, he does not violate any prohibition, as the collateral still belongs to the gentile.
RASHI
אבל ישראל מנכרי לא הלכך לא עבר עליה דאמר מר (לעיל פסחים דף כט.) אבל אתה רואה של אחרים:
וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר, קַל וָחוֹמֶר: יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל קָנֵי – יִשְׂרָאֵל מִגּוֹי לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! אֲבָל גּוֹי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ אַחַר הַפֶּסַח – דִּבְרֵי הַכֹּל עוֹבֵר. הָתָם וַדַּאי גּוֹי מִיִּשְׂרָאֵל לָא קָנֵי.
However, Rabbi Meir holds that one can derive an a fortiori inference: If a Jew acquires collateral from another Jew, all the more so is it not clear that he will he acquire collateral from a gentile? However, with regard to a gentile who lends money to a Jew with leavened bread as collateral,
תְּנַן: גּוֹי שֶׁהִלְוָה יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ – אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה. נְהִי נַמִי דְּהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ, הָא אָמְרַתְּ גּוֹי מִיִּשְׂרָאֵל לָא קָנֵי! לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּאָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״, הָא – דְּלֹא אָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״.
We learned in the mishna: If a gentile lent money to a Jew, and the Jew gave him leavened bread as collateral until after Passover, and after Passover he retains this leavened bread in lieu of payment, then one is permitted to derive benefit from this leavened bread. Even granted that this is referring to a case where he deposited the leavened bread with him, the gentile, didn’t you say that a gentile does not acquire collateral from a Jew, and if this is the case, then why is it permissible to derive benefit from this leavened bread? According to the previously stated principle, this leavened bread remains Jewish property. The Gemara resolves this question: This is not difficult, for this case, where the gentile acquires the leavened bread and therefore it is permitted to derive benefit from it, is when the gentile said to him that if he does not repay his loan, then the collateral will be acquired from now, i.e., from the time of the loan. And that case, where it is forbidden to derive benefit from the leavened bread, is when he did not say that it would be acquired from now by the gentile.
RASHI
תנן נכרי שהלוה וכו' ואותיבנא לרבא לעיל ושנינן בשהרהינו אצלו והא אמרת השתא דברי הכל נכרי מישראל לא קני:
לא קשיא מתניתין דאמר ליה כשהרהינו אצלו אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו הלכך נכרי שהלוה את ישראל קם ליה חמץ ברשות נכרי וישראל שהלוה את הנכרי קם ליה ברשות ישראל ברייתא דלא אמר ליה מעכשיו אלא כשאר משכון נתנו לו וקבע לו זמן שאם לא יפרע לו יגבה חובו ממשכונו וישום אותו בדמים הלכך בנכרי שהלוה לישראל דברי הכל אפילו לא פרע ליה אסור לישראל ליהנות ממנו דכל ימות הפסח של ישראל היה דמכאן ולהבא הוא גובה ואי משום דהרהינו נכרי מישראל לא קני וישראל שהלוה פליגי מאן דאסר סבר כיון שהרהינו בעל חוב קונה משכון וליכא למימר הכא מכאן ולהבא גובה ומאן דשרי קסבר ישראל מנכרי ליכא צדקה ולא קני משכון:
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לֵיהּ בֵּין הֵיכָא דְּאָמַר ״מֵעַכְשָׁיו״ וּבֵין הֵיכָא דְּלֹא אָמַר ״מֵעַכְשָׁיו״ – דְּתַנְיָא: גּוֹי שֶׁהִרְהִין פַּת פּוּרְנִי אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר. וְאִם אָמַר לוֹ ״הִגַּעְתִּיךָ״ – עוֹבֵר. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: שָׁאנֵי הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״ לְהֵיכָא דְּלָא אָמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״ – שְׁמַע מִינָּהּ.
From where do you say that he distinguishes between a case where he said that the collateral would be acquired from now and a case where he did not say that it would be acquired from now? As it was taught in a baraita : If a gentile deposited with a Jew bread baked in an oven [ purni ]
RASHI
ומנא תימרא דאפילו כשהרהינו שאני לן בין אמר מעכשיו ללא אמר מעכשיו:
פת פורני פת גדולה האפויה בתנור גדול כעין תנורים שלנו שהתנורים שלהם היו קטנים ומיטלטלין ופיהם למעלה ומדביקין הפת בדפנות שאין אופין בה אלא פתים קטנים ואורחא דמילתא נקט דאיידי דחשיבי שקיל ליה במשכון:
אינו עובר בפסח דקסבר ישראל מנכרי לא קני משכון:
הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואף על פי שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה:
מאי שנא רישא כו' אי הגעתיך לאו מעכשיו הוא מאי קא מהני בלאו הגעתיך נמי כי מטא זמניה ולא פרע שקיל ליה בחובו:
TOSAFOT
ואם אמר הגעתיך עובר לאביי רישא מיירי כשפדאו וסיפא כי אמר הגעתיך היינו שאינו רוצה לפדותו:
תָּנוּ רַבָּנַן: חֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְלַאי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּפוֹעֲלֵי גוֹיִם נִכְנָסִין לְשָׁם – חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּאֲכִילָה. חֲנוּת שֶׁל גּוֹי, וּמְלַאי שֶׁל גּוֹי, וּפוֹעֲלֵי יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לְשָׁם – חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּהֲנָאָה.
The Sages taught in the Tosefta : With regard to the case of a store owned by a Jew and whose contents belong to the Jew, and gentile workers would enter there periodically, then it is forbidden to derive benefit from the leavened bread that is found there after Passover, and needless to say, it is forbidden to eat this leavened bread, for it is presumed to belong to the Jewish owner.
RASHI
ומלאי של ישראל פת ויין הנמכר בתוכה:
אסור בהנאה דלא תלינן ליה בפועלין אלא מן של מלאי היה ושל ישראל הוא:
מתני׳ חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת – הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו.
Leavened bread upon which a rockslide has fallen
גמ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ. תָּנָא: כַּמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
Rav Ḥisda said: Although it is not necessary to dig up the leavened bread, one is nevertheless required to nullify the leavened bread in his heart
RASHI
גמ' צריך שיבטל בלבו שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אַשִׁי: הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל כְּסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע – מִי בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ לֹא? אֲמַר לֵיהּ: הָכָא מִשּׁוּם רֵיחָא – בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, הָתָם מִשּׁוּם אִיכְסוּיֵי מֵעֵינָא הוּא, וְלָא בָּעֵי שְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה? אָמַר רַפְרַם בַּר פַּפָּא מִסִּיכְרָא: טֶפַח.
Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: With regard to that which Shmuel said, that deposited money is considered to be guarded securely by an unpaid bailee, who would nonetheless not be responsible if it were stolen, only when it is buried in the ground, is it necessary to bury this deposited money three handbreadths deep, comparable to leavened bread, or not? He said to him: Here, with regard to Passover, the concern is that the dog will find the food due to its smell, and therefore three handbreadths are required. There, in the case of money, it is necessary to bury the money in order to conceal it from view. Therefore it is not required to bury it three handbreadths deep, as animals will not search for it and people will not see it. The Gemara asks: If this is the case, then how deep is one required to bury it? Rafram bar Pappa from the city of Sikhra said: One handbreadth is sufficient for the money to be considered concealed.
RASHI
כספים של פיקדון אין להם שמירה אלא בקרקע ואם לא נתנן בקרקע ואבדו פשיעה היא אצלו וחייב דשומר חנם חייב בפשיעה:
משום ריחא שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו:
מסיכרא מקום:
מתני׳ הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח, בְּשׁוֹגֵג – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, בְּמֵזִיד – פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין וּמִדְּמֵי עֵצִים.
If one unwittingly eats teruma of leavened bread on Passover, not realizing that the food was teruma , then he must pay
RASHI
מתני' בשוגג ששגג בתרומה ואפילו הזיד בחמץ משלם קרן וחומש ואף על גב דלא הוה שויא מידי דחמץ בפסח אסור בהנאה מיהו שוגג דתרומה דכתיב ביה וחמישיתו יוסף עליו ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש שאינו יכול לשלם לו המעות אלא הפירות והתשלומין נעשין תרומה כדלקמן לאו לפי דמים משלם אלא לפי מדה משלם הלכך לאו בתר דמים אזלינן:
במזיד שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ פטור מן התשלומין:
ומדמי עצים אם תרומה טמאה היא אין משלם לו דמי עצים שהיתה ראויה להיסק תחת תבשילו משום דתרומה מזיד אין בה חומש ואין תשלומיה לכפרה ואין נעשין תרומה דגבי חומש בשגגה כתיב אבל מזיד אינו אלא כשאר גזלן בעלמא ומשלם מעות ולפי דמים ולא לפי המדה וחמץ בפסח לאו בר דמים דאסור בהנאה ואף להיסק לא הוי חזי ליה ולאו מידי אפסדיה:
גמ׳ תְּנַן הָתָם: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, אֶחָד הָאוֹכֵל, וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה,
We learned in a mishna there, in Terumot : One who unwittingly eats teruma pays the principal and an additional fifth, both one who eats it, and one who drinks it.