Back
Pesachim
Daf 26aהָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא: שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף – כְּשֵׁירָה, עָלָה עָלֶיהָ זָכָר – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא?
The Gemara answers. This case is comparable only to that other case: If a bird landed on the red heifer
RASHI
הא לא דמיא תירוצא הוא:
שכן עליה עוף בפרה אדומה קאי שפרח ונח על גבה אע"ג דכתיב לא עלה עליה עול דמשמע עליה אפילו עליה בעלמא ואי משום דכתיב עול הא מרבינן ביה שאר עבודות במסכת סוטה (דף מו.) אפ"ה בהא עלייה כשרה דלא ניחא ליה והוא הדין להכניסה לרבקה ודשה:
עלה עליה זכר פסולה דניחא ליה והוא הדין לתינק ותידוש:
TOSAFOT
הא לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף מייתי לה משום דרב פפא אמר מילתיה עלה לפי שהיא משנה:
עלה עליה זכר פסולה וא"ת אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיד פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם נאמר כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשירה וא"ת הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשירה מ"ש מעלה עליה זכר דפסולה וי"ל דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאין מרויח כלום בדישתה דבלאו הכי נידושה התבואה וה"ר יהודה פירש דסתם פרה בחורה היא ומסתמא אין אדם רוצה להטריחה וא"ת והא דתנן פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין והכא אמר עלה עליה זכר פסולה וי"ל דהכא כחכמים דפוסלין דה"נ ר' יהודה פליג ואמר דוקא העלה עליה זכר אבל עלה מעצמו כשירה אי נמי הא דאמר הכא פסולה היינו כשרואה בשעת עלייה וניחא ליה כדאמר גבי הכשר (בפ"ק דחולין) (דף יג.) עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן נגבו אינן בכי יותן דבעינן יותן דומיא דיתן אף על פי שאם היה יודע בעוד הטל עליהן היה שמח והא דאמרינן בפרק עגלה ערופה (סוטה מו.) עול פוסל בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה שאר דברים אינן פוסלין אלא בשעת עבודה מה שהזכר משמש בה חשוב עבודה:
אָמַר רַב פַּפָּא: אִי כְּתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עָבַד״ – עַד דְּעָבֵיד בָּהּ אִיהוּ. אִי כְּתִיב ״עוּבַּד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – אֲפִילּוּ מִמֵּילָא נַמִי.
Rav Pappa said that the verse says: “And the elders of that city shall take a heifer of the herd, which has not been used for work, and which has not drawn in the yoke” (Deuteronomy 21:3). If it were written: “He worked [ avad ],” and we read: “He worked [ avad ],” this word choice would indicate that the heifer could still be used until he, the owner of the heifer himself, used it willingly for labor. If it were written: “It was worked [ ubbad ],” and we read: “It was worked [ ubbad ],” it would indicate that even if it performed labor on its own it is also prohibited to use it, since some form of labor had been done with it.
RASHI
עובד משמע ממילא עבד משמע בידים ואף על גב דהאי בעגלה כתיב תרווייהו ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול במסכת סוטה (דף מו.):
הָשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – עוּבַּד דּוּמְיָא דְּעָבַד. מָה עָבַד דְּנִיחָא לֵיהּ – אַף עוּבַּד דְּנִיחָא לֵיהּ.
Now that it is written: “He worked [ avad ],” but we read this word as: “It was worked [ ubbad ],”
תָּא שְׁמַע: אֲבֵידָה, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מָגוֹד לְצוֹרְכּוֹ, אֲבָל שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה וְעַל גַּבֵּי מָגוֹד. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִין – לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מָגוֹד, בֵּין לְצוֹרְכָּהּ בֵּין לְצוֹרְכּוֹ!
The Gemara cites an additional proof. Come and hear from that which is taught: If one finds a lost item, he may not spread it out over a bed or over a frame
RASHI
לא ישטחנה במוצא בגד אבודה קאי:
מגוד קבילי"א:
לצורכה כדי שלא יאכלנו עש:
נזדמנו לו אורחין וכו' אלמא אף על גב דלצורכה הוא והיינו לא אפשר הואיל ומתכוין להתכבד בשל חבירו באורחין חשיב ליה גזל ואסיר:
TOSAFOT
מגוד פירש ר"ת כמו נגוד ליה גלימא (עירובין ד' צד.):
שָׁאנֵי הָתָם דְּקָלֵי לָהּ; אִי מִשּׁוּם עֵינָא בִּישָׁא, אִי מִשּׁוּם גַּנָּבֵי.
The Gemara rejects this conclusion: It is different there, as he risks damaging it, either due to the evil eye that he casts upon it or due to the thieves who will now know that this valuable item is in his possession and will attempt to steal it. It is not prohibited because of the benefit; rather, it is prohibited due to the concern that he may damage the item.
RASHI
ומשני לאו משום כוונה הוא אלא משום דבשטיחה זו קלי לה כלומר מאבדה בידים אי משום עינא בישא אי משום דלמא אורחין גנבי נינהו וגנבי לה:
תָּא שְׁמַע: מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶם בַּמַּקֵּל.
The Gemara offers a final proof. Come and hear a proof based on the following mishna: Clothing merchants who sell garments made of diverse kinds,
RASHI
מוכרין כדרכן מעוטפין בכסות כלאים דאין מתכוין להנאת לבישה:
והצנועים פרושים שמתרחקין מן הכיעור ומן הדומה לו:
וְהָא הָכָא, דְּאֶפְשָׁר לְמֶעֱבַד כַּצְּנוּעִין, וְכִי לָא מִכַּוֵּין – שָׁרֵי! תְּיוּבְתָּא לְמַאן דְּמַתְנֵי לִישָּׁנָא קַמָּא דְּרָבָא, תְּיוּבְתָּא.
And here, isn’t it a case where it is possible for all clothing merchants to act like the modest people and not derive benefit from the mixture of wool and linen? Nonetheless, the mishna states that when one does not intend to benefit from the prohibited item, it is permitted to do so. This presents a conclusive refutation to he who taught the first version of Rava’s statement. According to this version, one is prohibited from deriving benefit when it is possible to avoid doing so and he does not intend to derive benefit. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.
RASHI
לישנא קמא דרבא אפשר ולא מתכוין אסור אפילו לרבי שמעון דא"כ הא מני:
יש שטועין שמקשין על משנה זו אותה ששנינו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי אלמא כלאים אסור למכור וטעות בידם דהתם אבד דוקא שמא יחזור נכרי וימכרנו לישראל ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו אבל כלאים הניכר מותר בכל הנאות מכירה:
״וְלֹא יַסִּיק בּוֹ וכו׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ – יוּתַּץ, יָשָׁן – יוּצַּן.
It was taught in the mishna that one may not even light the oven with leavened bread. The Sages taught in a baraita : With regard to an oven that one lit
RASHI
בקליפי ערלה קליפי אגוזים ורמונים שאף הם בכלל פרי ואסורין משום ערלה וכן קשין של כלאי הכרם הכל אסור דבכלאים לא כתיב פרי:
חדש יותץ שהרי על ידי היסק זה של ערלה נגמר ומתקיים כולו:
ישן שאין היסק זה מועיל לו אלא שאופה בו פת:
יוצן שלא יאפה בו פת בהיסק זה:
TOSAFOT
חדש יותץ קסבר יש שבח עצים בפת וה"נ יש שבח עצים בתנור וזה וזה גורם אסור ויש שבח עצים בפת היינו העצים שהן גורמים אפיית הפת כשאבוקה כנגדו ורבנן סברי אין שבח עצים בפת אף על פי שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף וא"כ היא כמו גחלת דאין האיסור בעין וכן פירש"י הקשה ה"ר אהרן לרבי הא דאמר (תרומות פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בשבת ואמאי נימא יש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקנין הן ואומר ר"י דלא שייך אלא באיסורי הנאה דווקא וכן פי' הקונטרס בפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) גבי תנור שהסיקו בכמון של תרומה:
אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
With regard to one who baked bread in the oven while it was heated or strengthened by the prohibited items,
RASHI
אפה בו פת בהיסק זה לקמן מוקי לה כשאבוקה כנגדו שכל שעה שהיתה פת בתנור היה דולק האור ואופהו שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין:
רבי אומר הפת אסורה דיש שבח עצי איסור בפת:
וחכמים אומרים הפת מותרת (דהא) סברי אין שבח עצים בפת ממש והוא הדין דלית להו נמי חדש יותץ אלא יוצן והכי אמרי' בשמעתין:
בישלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת ואפילו לרבי דכי איתהני פת מאיסור כבר כלה ובטל וגחלים איצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה וכל שכן בתנור גרוף ואין אבוקה כנגדו:
TOSAFOT
בישלה על גבי גחלים בישלה דווקא בדיעבד אף על גב דכל הנשרפין אפרן מותר אפילו לכתחלה יש לחלק בין אפרן לגחלים:
וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ, וּבֵין יָשָׁן – יוּצַּן! לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי וְהָא רַבָּנַן.
The Gemara asks. Wasn’t it taught in a baraita : Whether it was an old oven or a new oven it may be cooled; there is never a need to shatter the oven. The Gemara answers: This is not difficult. This baraita , which states that one is required to shatter the oven, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. And that baraita , which states that it is sufficient to let the oven cool, is in accordance with the opinion of the Rabbis. Since the prohibited objects merely strengthen the oven, the Rabbis hold that it is enough to let the oven cool. By cooling the oven one no longer derives benefit from the prohibited items used to light it, and there is no need to shatter the oven.
RASHI
הא רבי דקתני חדש יותץ רבי הוא דאמר הפת אסורה משום דגמרה באיסור והוא הדין לתנור חדש שנגמר נמי ע"י האיסור:
TOSAFOT
בין חדש בין ישן יוצן דזה וזה גורם מותר אף על גב דזה וזה גורם דוקא בדיעבד מותר כדמוכח בסוף פרק כל הצלמים (ע"ז מח:) דאמר רבי יוסי אין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר' יוסי שאם נטע שהוא מותר וחשיב ליה זה וזה גורם דהכא הוי כדיעבד דאם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור:
בין חדש ובין ישן יוצן ואף על גב דזה וזה גורם מותר מ"מ ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודה לכך צריך צינון:
אֵימוּר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי – מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שְׁבַח עֵצִים בַּפַּת, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם – מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא – רַבָּנַן.
The Gemara challenges this answer: Say that you heard that Rabbi Yehuda HaNasi prohibits one from deriving benefit from bread baked using the prohibited objects as kindling because there is improvement from the wood used to light the oven in the bread,
RASHI
אימור דשמעת ליה לרבי דיש שבח עצים בפת כי שמעת ליה דפליג רבי אדרבנן ביש שבח עצים בפת לחודא הוא דשמעת ליה דרבנן הוו מקילי טפי ושרו אפי' פת לאכול דאמרי אין שבח עצים בה אלא שבח היסק ואיסור שבה כבר כלה הוא ורבי סבר הואיל ואבוקה כנגדו יש שבח עצים ואיסור גמור בה וגבי תנור חדש נהי דיש שבח עצים בו מיהו הוא עצמו אין נאכל אלא להיסק אחר עומד ויאפו בו ונמצאת פת הנאפת בו נגמרת ע"י איסור והיתר עצי איסור שגמרו (בו) את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת והא היכא שמעינן ליה דאסר רבי:
הא ר' אליעזר דשמעינן ליה זה וזה גורם אסור דבר שאיסור והיתר גרמו לו שיבא אסור בהנאה:
הֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּשְׂאוֹר, דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִיסָּה, וְאֵין בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ וְאֵין בָּזֶה כְּדֵי לְהַחְמִיץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר לְכַתְּחִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר לְבַסּוֹף – לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר
The Gemara asks: Which statement of Rabbi Eliezer serves as the basis for this explanation? If you say that it is the opinion of Rabbi Eliezer with regard to leaven, as we learned in a mishna: In a case where non-sacred leaven and leaven of teruma fell into non-sacred dough, and neither one alone is potent enough to cause the dough to become leavened bread, and they were joined together and caused the dough to become leavened bread, there is a dispute as to whether this dough is considered to be teruma or non-sacred bread. Rabbi Eliezer says: I follow the final element that fell into the dough. If the teruma fell in last, the dough is prohibited to non-priests. And the Rabbis say: Whether the prohibited item, i.e., the teruma , fell in first or the prohibited item fell in last, it never renders the dough prohibited
RASHI
לתוך עיסה של חולין:
אחר אחרון אני בא אם סילק את הראשון כדמתרץ ליה אביי: