Back
Nedarim
Daf 84bוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קוֹרֵא שֵׁם וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. מַאי לָאו, לְמַאן דְּאָמַר סְפֵקוֹ טוֹבֵל – קָסָבַר: אִית לֵיהּ טוֹבַת הֲנָאָה, וְכֵיוָן דְּאִית לֵיהּ טוֹבַת הֲנָאָה – לָא מְהַנְּיָא.
And the Rabbis say: He must designate poor man’s tithe by name, but he need not actually set it aside
RASHI
וחכ"א קורא שם ואין צריך להפריש אלא נותן עיניו בצד זה ואומר מכאן אני נוטל ואוכלו הוא בעצמו דהמוציא מחבירו עליו הראיה דאמר ישראל לעני אייתי ראיה דלא הפרישו עם הארץ ויהיבנא לך והכי אמרי' בפ' בתרא דסוטה (דף מח.) מעשר ראשון ומעשר עני המע"ה:
מאי לאו מ"ד ספקו אינו טובל דהיינו ר"א אומר אינו צריך לקרות שם קסבר אפי' במעשר עני ודאי לית ליה טובת הנאה אלא כל עני שיבא תחילה יטלנו בעל כרחו והואיל דקיל כולי האי דאין ספקו טובל איכא נמי האי קילותא דאין בה טובת הנאה מה שאין כן בתרומה דספקה טבלה ויש בה טובת הנאה כדאמרינן אומר אדם לחבירו טול סלע זה ותן תרומתך לבן בתי כהן ולמאן דאמר קורא שם כולה מתניתין מתוקמא אליבא דחכמים:
TOSAFOT
קורא שם ומפרישו לעצמו דהמוציא מחבירו עליו הראיה דשמא עם הארץ הפרישו ואין צריך להפרישו - כלומר אין צריך לתתו לעני:
ספקו אינו טובל כלומר ספקו אינו אוסרו משום טבל דכי נמי לא הופרש מותר לאכול הימנו ולאו דוקא ספיקו דה''ה ודאי דהוי כדאמרינן לקט ופאה [באם] לא הניחם אין טובלין התבואה וכיון דספקו אינו טובל ודאי לית ביה טובת הנאה ושרי לאיתהנוי ותימה מה ענין טובל אצל טובת הנאה דאילו דינא דטובת הנאה נפקא לן בפרק הזרוע (חולין קלא.) דהנך דכתיב בהו ונתת אית בהו טובת הנאה והכא לא כתיב ונתת ואומר הר''ם דודאי טובל דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו ודרשינן סנהדרין פג.) בעתידים לתרום הכתוב מדבר וכיון דכתיב בהו ירימו כמאן דכתיב ונתת דמי:
וּלְמַאן דְּאָמַר [אֵינוֹ] קוֹרֵא שֵׁם – קָסָבַר: סְפֵקוֹ אֵינוֹ טוֹבֵל, וְכָל שֶׁסְּפֵקוֹ אֵינוֹ טוֹבֵל – לֵית לֵיהּ טוֹבַת הֲנָאָה, וְשָׁרֵי לֵיהּ לְאִיתְהַנּוּיֵי?
Rav Yosef continues: And according to the one, i.e., Rabbi Eliezer, who says that he need not designate poor man’s tithe by name, he holds that the uncertainty as to whether or not poor man’s tithe had been separated by the am ha’aretz does not render the produce forbidden as untithed produce.
TOSAFOT
ומ''ס צריך לקרות שם וכו' מתניתין כרבנן וברייתא כר''א:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סְפֵקוֹ טוֹבֵל, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: לֹא נֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ עַל מַעֲשַׂר עָנִי, כֵּיוָן דְּאִילּוּ מַפְקַר נִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי, וְשָׁקַל לֵיהּ הוּא – לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא.
Abaye said to him: This proof is not conclusive, as it may be that everyone agrees that the uncertainty as to whether or not poor man’s tithe had been separated by the am ha’aretz renders the produce forbidden as untithed produce, and that Rabbi Eliezer and the Rabbis
RASHI
אמר ליה אביי דכולי עלמא ספקו טובל כו' והלכך מתני' דלא קתני מעשר עני דברי הכל היא דכיון דספקו טובל בודאי אית ביה טובת הנאה ואהכי אינה יכולה ליהנות ממנו אבל ברייתא דקתני דאכלה נמי במעשר עני לא ר' אליעזר היא ולא רבנן:
רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על הפרשת מעשר עני דודאי מפרשי ליה דלא איכפת להו דהדר קא אכלי ליה דכיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה כו':
TOSAFOT
דלמא דכ''ע ספיקו טובל אבל אינו טובל לא מצי למימר דא''כ אמאי קורא שם:
לא נחשדו וכו' דאין לו הפסד:
וְרַבָּנַן סָבְרִי: נִכְסֵיהּ לָא מַפְקַר אִינִישׁ, דְּמִירְתַת דִּלְמָא זָכֵי בְּהוּ אִינִישׁ אַחֲרִינָא, הִלְכָּךְ נֶחְשְׁדוּ.
And the Rabbis maintain that while it is theoretically possible for one to avoid having to actually part from his poor man’s tithe, this is uncommon, as a person does not ordinarily declare his property ownerless for this purpose, as he is afraid that perhaps someone else will acquire it in the meantime. Consequently, one who sets aside poor man’s tithe from his produce is assumed to incur a loss, and therefore amei ha’aretz are suspected with regard to this tithe. Accordingly, no satisfactory explanation has yet been given as to why the baraita permits a woman who vowed not to derive benefit from people to take poor man’s tithe.
RASHI
רבנן סברי ודאי נחשדו ולא מפרשי והא דאמר דמפקר להו לנכסיה הא לא עבדי דסבר אי מפקרנא לנכסאי דלמא אתי איניש אחרינא וזכי בהו הלכך נחשדו:
רָבָא אוֹמֵר: כָּאן – בְּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת, דִּכְתִיבָא בֵּיהּ נְתִינָה: ״וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר״ וגו', מִשּׁוּם הָכִי אָסוּר לֵיהּ לְאִיתְהַנּוּיֵי.
Rava says that it is possible to explain the apparent contradiction between the sources with regard to benefit from poor man’s tithe without recourse to a tannaitic dispute: Here, the mishna is referring to poor man’s tithe distributed in the owner’s house,
RASHI
במעשר עני המתחלק בתוך הבית לאחר שהכניס תבואתי לאוצר ולא הפריש ממנה מעשר עני בגורן לפי שנאנס או שלא מנא עניים ליתן להם הלכך כי משכח עניים מיבעי ליה למיתב להו ובההוא מעשר כיון דכתיב ביה נתינה אית ביה טובת הנאה נמי כתרומה דכתיב בה נמי נתינה תתנו תרומה לכהן: והא דקתני בברייתא דיכולה ליהנות ממעשר עני באותו המתחלק בעוד שהוא בגורן דההוא כתיב ביה והנחת בשעריך דהיינו בשעת הגורן וההוא לית ביה טובת הנאה דהא איהו מנח ליה התם ושקיל ליה כל מאן דבעי ואהכי שריא לאיתהנויי ביה:
TOSAFOT
במעשר עני המתחלק בתוך הבית דאמר בפרק הזרוע (חולין קלא.) מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה דכתיב ביה נתינה דכתיב ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה ובבית הגרנות כתיב והנחת בשעריך והיינו כמו תעזוב ור"ת מפרש דבספרי רמי להני קראי אהדדי כתוב אחד אומר ונתת וכתוב אחד אומר והנחת בימות החמה יניחנו בגורן אבל בימות הגשמים יניחנו בבית פן יטנף מן הגשמים הלכך אז מתחלק בבית ואז יש בו טובת הנאה לבעלים:
כָּאן – בְּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַגְּרָנוֹת, כֵּיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ ״וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ״ – שָׁרֵי לֵיהּ לְאִיתְהַנּוּיֵי.
There, however, the baraita is referring to poor man’s tithe that is distributed in the threshing floor. Since with regard to such a tithe it is written: “And you shall leave it at your gates” (Deuteronomy 14:28), the owner cannot designate it for a particular person, and any poor person who comes by may take it from him. As the owner lacks the benefit of discretion, one who vows not to benefit from people is permitted to benefit from this poor man’s tithe.
״כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִין לִי יִטְּלוּ״ כו'. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן.
§ The mishna teaches that if one said: I will not let priests and Levites benefit from me, they can take the priestly and Levitical gifts from him against his will.
RASHI
יטלו בעל כרחו מתנת כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דלהון אלמא מדקתני יטלו בעל כרחי דטובת הנאה דאית ליה אפשר למיתן לכהן וללוי אחר שנחזיק לו טובה לא הוי ממון ולא מיתחזי כמאן דמיתהני מיניה:
TOSAFOT
אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא וכו':
אֵימָא סֵיפָא: ״כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִין לִי״ – יִטְּלוּ אֲחֵרִים. אֲבָל לְהָנֵי – לָא, אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן!
But say the latter clause of the mishna, which states that if the person said: I will not let these specific priests and these specific Levites benefit from me, these gifts are taken by others. But these priests and Levites specified in his vow may not take these gifts. Apparently, this ruling indicates that the benefit of discretion is considered to have monetary value, and therefore the owner can prohibit specific priests or Levites from deriving benefit from him.
RASHI
אימא סיפא כו' יטלו אחרים אבל להני מצי לעכב דלא שקלי אלמא טובת הנאה ממון:
TOSAFOT
[דרבי סבר] טובת הנאה ממון ולכך משלם דמי תרומה שבו ורישא רבי יוסי ברבי יהודה וסיפא רבי:
אֲמַר רַב הוֹשַׁעֲיָא: לָא קַשְׁיָא. הָא – רַבִּי, וְהָא – רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: הַגּוֹנֵב טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וַאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי חוּלִּין שֶׁבּוֹ. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי,
Rav Hoshaya said: This is not difficult; this second ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and that first ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita : If one steals another’s untithed produce
RASHI
דרבי אומר משלם לו דמי טבלו סבר דטובת הנאה שהיה שלו באותם מתנות בהאי טבל כהיה נותן לכהן שירצה הוי ממון ולהכי משלם לו דמי כולו: