Nedarim

נדרים

If a betrothed young woman took a vow, was divorced, and was again betrothed all on the same day, her father and the final man betrothed to her can nullify her vows together. This is the ruling even if this occurs one hundred times, as long as it all occurs on the same day (Rambam Sefer Hafla’a, Hilkhot Nedarim 11:11; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 234:13, 17, 19).

If she took a vow as a betrothed woman, etc.

נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה וכו׳

The early commentaries note that the mishna’s emphasis on everything occurring on the same day indicates that the husband or the father must have heard the vow on that day. Consequently, if she is divorced only on the following day, the vow would be ratified, as silence on the day of the vow constitutes ratification, and the vow can no longer be nullified (Tosafot; Ran).

Was divorced on the same day

נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם

An unattributed mishna (Yevamot 41a) states that the halakha that a divorced or widowed woman may not become betrothed to another man until three months have passed since the termination of her marriage applies even to one who was only betrothed. This is the accepted halakha. Rabbeinu Natan bar Yosef and the Ritva point out that the mishna here that discusses a woman who was divorced and remarried multiple times on the same day indicates that a woman who is betrothed again within the three-month period is not forced to get divorced. The Vilna Gaon suggests that perhaps this mishna follows those opinions that hold that the three-month waiting period is required only for women who had been married, and therefore may be pregnant, and is not required for those who had been only betrothed.

Betrothed on the same day

נִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם

הראשונים העירו כי ממה שהודגש שנתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום מוכח כי בהכרח מדובר כאן במקרה ששמע הבעל או האב בו ביום, שבמקרה כזה אם נתגרשה למחרת, כבר קיים הבעל את נדרה ולא ניתן יותר להפר אותו (תוס'. ר"נ). ומכאן גם הפשטות בגמרא שמדובר בנדרים שנראו לארוס, וראה להלן.

נתגרשה בו ביום

עיונים

רנב"י והריטב"א כתבו שהיה צורך להדגיש את הדבר כי סתם משנה (וכן ההלכה) שאף ארוסות אסור להן להתארס לאחֵר עד שימלאו שלשה חודשים מאז האירוסין האחרונים. ולפי זה מדגישה המשנה, כי מאחר שלפי מסקנת ההלכה בדיעבד ארוסות שנתארסו לפני הזמן אין מוציאין אותן, על כן יכול ארוס אחרון להפר. אכן, הגר"א סבור כי אפשר לומר שמשנתנו היא לשיטת התנאים המתירים לארוסות להתארס מיד, שלא גזרו אלא בנשואות.

נתארסה בו ביום

בתלמוד הירושלמי למדו דבר זה מלשון הריבוי של "היו תהיה" שלשון זו מרבה אפילו הוויות (קידושין) מרובות.

אפילו למאה

להלן (פט, א) מסבירים בגמרא כי הכלל בא להוסיף כי גם כאשר מסר האב את הנערה לבעל או לשלוחיו, אם הוא עצמו או שלוחיו הולכים עימה — הרי אין היא נחשבת כמי שהיתה ברשות עצמה, ומשום כך יש עוד שותפות לאב בהפרת נדריה.

זה הכלל

נערה מאורסה שנדרה ונתגרשה בו ביום, וחזרה ונתארסה בו ביום, אפילו אירע כן מאה פעמים, כל עוד היה הדבר בו ביום — הרי אביה וארוס אחרון מפירים את נדריה. כמשנה. (רמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים פי"א הי"א. שו"ע יו"ד רלד, יג. שו"ע יו"ד יז, יט).

נדרה והיא ארוסה וכו'

אורח ההלכה

 אפי' מה שנדרה באירוסי ראשון:

מתני' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה 

 שלא ניסת לאחד מהן או שלא בגרה בתוך הזמן אביה ובעלה כו':

לרשות עצמה 

If she took a vow as a betrothed woman <note data-assoc="h"/>and then was divorced on the same day, <note data-assoc="n"/>and she was again betrothed on the same day <note data-assoc="n"/>to another man, or even to one hundred men, one after the other, on a single day, her father and her last husband nullify her vows. This is the principle: With regard to any young woman who has not left her father’s jurisdiction and entered into her own jurisdiction for at least one moment, through full marriage or reaching majority, her father and her final husband nullify her vows.

נדרה והיא באותה שעה ארוסה, ונתגרשה בו ביום מארוסה זה, וחזרה ונתארסה בו ביום לאחר, אפילו התארסה והתגרשה כך למאה אנשים בזה אחר זה בו ביום — אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. זה הכלל: כל שלא יצאה לרשות עצמה בנישואין או בבגרות שעה אחת — אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.

מתני׳ נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה, נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם, נִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם, אֲפִילּוּ לִמְאָה – אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפִירִין נְדָרֶיהָ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁלֹּא יָצְאָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת – אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפִירִין נְדָרֶיהָ.

הראשונים פירשו כי ענין זה כולו הוא מדברי שמואל, ואינו פירושה של המשנה, אלא מסורת היא שקיבלה מרבותיו (ראה ברשב"א. רא"ש. ר"נ ועוד). ולפי זה אף הלשון "מנלן דארוס" וכו' אינה שאלת הגמרא, אלא היא מדברי שמואל עצמו, ששואל ומשיב להסביר את שיטתו. והרשב"א שאל: הרי ממשמעות דברי הגמרא נראה כי שאלה זו לגבי הפרת הנדרים היא רק לגבי ארוס, ואילו לגבי האב ברור לנו שהוא מפר מן הפסוק "ואם היו תהיה" (לעיל ע, ב). ואם כן, כיון שיש לימוד שהאב מפר בשותפות עם ארוס אחרון, מובן מעצמו שאף ארוס אחרון מפר! ותירץ שאפשר היה לומר שהלכה זו נאמרה דווקא בנדרים שלא נראו לארוס ראשון, שאז יכול ארוס אחרון להפר בשיתוף עם האב.

מנלן דארוס וכו'

 קרא יתירא הוא דלא איצטריך למיכתב דליכתוב רחמנא ואם היו תהיה לאיש ונדריה או מבטא שפתיה אלא עליה מופנה משום נדרים שנראו לארוס הראשון דיכול להפר ארוס אחרון:

גמ' [ונדריה עליה] 

From where do we derive that her final betrothed can nullify her vows that were disclosed to the first betrothed? Shmuel said that the verse states: “And if she be to a husband and her vows are upon her…and he nullifies her vow” (Numbers 30:7–9), indicating that he can nullify vows that were upon her already. The Gemara asks: Perhaps this statement applies only to vows that were not discerned by the first betrothed, but vows that were discerned by the first betrothed, the final betrothed cannot nullify.

שואלים: מנלן [מניין לנו] שהארוס האחרון מיפר נדרים שנראו (שהיו כבר לפני) לארוס ראשון ושמע אותם? אמר שמואל, אמר קרא [הכתוב]: "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה... והפר את נדרה" (במדבר ל, ז. במדבר ל, ט), לומר שהארוס מפר את נדרי ארוסתו ולא רק את אלה שנדרה משנתארסה לו, אלא אף את הנדרים שהיו עליה כבר כשהיתה מאורסת לאחר. ושואלים: דלמא הני מילי [שמא דברים אלה] אמורים דווקא בנדרים שלא נראו לארוס ראשון אף על פי שנדרה אותם קודם אירוסיה לאחרון, אבל נדרים שנראו לארוס ראשון להפירם — לא מצי מיפר [אין יכול להפר] ארוס אחרון!

גמ׳ מְנָלַן דְּאָרוּס אַחֲרוֹן מֵיפֵר נְדָרִים שֶׁנִּרְאוּ לָאָרוּס רִאשׁוֹן? אֲמַר שְׁמוּאֵל: אָמַר קְרָא ״וְאִם הָיוּ תִּהְיֶה לָאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ״ – נְדָרִים שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ כְּבָר. דִּלְמָא הָנֵי מִילֵּי שֶׁלֹּא נִרְאוּ לָאָרוּס רִאשׁוֹן, אֲבָל נְדָרִים שֶׁנִּרְאוּ לָאָרוּס רִאשׁוֹן – לָא מָצֵי מֵיפֵר אָרוּס אַחֲרוֹן!

The Gemara answers: The phrase “upon her” is a superfluous part of the verse. One can derive from it that all her vows, including those of which an earlier betrothed had been aware, can be nullified by the final betrothed.

ומשיבים: מה שנאמר "עליה" קרא יתירא [כתוב יתר] הוא, ובא ללמד שיכול להפר את כל הנדרים שעליה וגם את אלה שנראו לארוס ראשון.

״עָלֶיהָ״ קְרָא יְתֵירָא הוּא.

It would appear that the mishna itself could serve as support for Shmuel’s halakha. The early commentaries note that the mishna does not offer conclusive proof, since it can be interpreted as referring to a situation where the father heard the vow but the husband did not hear it at all, and Shmuel takes pains to emphasize that even if a previous husband was made aware of the vow before divorcing her, the final husband can nullify the vow together with the father.

It is taught in accordance with the opinion of

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל

The early commentaries ask: If the first betrothed never heard the vow, why is it necessary for her new betrothal to take place on the same day? Whenever she is betrothed again, the new betrothed can nullify the vow on the day he hears it. Tosafot explain that that the baraita teaches its clauses disjunctively: Either the husband died before he managed to hear it, or even if he heard it, if she was betrothed on the same day, then the final betrothed can nullify her vows together with her father. The Rashba explains that once the father has nullified the vow, the nullification must be completed on that day. If the first husband dies without nullifying his share, the vow can be nullified only if she is betrothed on that same day and the new betrothed joins in the nullification.

And she was betrothed on the same day

וְנִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם

The early commentaries point out that the use of the expression: On the same day, indicates that the vow was heard; otherwise, the betrothed man and the father could nullify the vow on whatever day they heard it. Initially, the Gemara postulated that it was heard by the betrothed, and that is why one can derive that divorce is equivalent to silence, as the vow can still be nullified on that day. By ultimately rejecting the proof from the baraita, the Gemara is supposing that it was heard by the father.

And was betrothed again on the same day

לכאורה כך משמע גם מן המשנה (כפי שהובא לעיל שהוכיחו זאת מלשון "נתגרשה בו ביום") אבל כבר כתבו ראשונים כי בעצם מן המשנה אין הוכחה גמורה לדבר, שהרי אפשר לפרש שמדובר במקרה ששמע האב ולא שמע הבעל כלל, ולפי זה לא נראו הנדרים לארוס (אף כי יש סבורים ש"נראו לארוס" אינו תלוי דווקא בידיעת הארוס, אלא במה שנדרה נדר זה כשהיתה ברשותו), אלא ששמואל קיבל הלכה זו מרבותיו, ומשום כך היה צורך להביא ראיה מן הברייתא. ולכן לא השתמשו בלשון "תנינא להא דתנו רבנן", לפי שהדבר באמת אינו מפורש במשנה. וראה בגרסות שהרי"ד לא גרס "תניא כוותיה דשמואל", אלא "תניא" בלבד. ולשיטתו ענין זה אינו קשור לדברי שמואל אלא הוא בירור פרטים באותו נושא עצמו.

תניא כוותיה דשמואל

היו ראשונים שאמרו כי לגבי פיסקה זו בברייתא אין מחלוקת, אלא בית הלל ובית שמאי מודים בה, אף לדברי ר' נתן. וראה בר"נ שהקשה על כך, שהרי לכאורה לשיטת בית הלל שאם הפר אחד מהם את הנדר הריהו נקלש, ושוב לא ניתן להתירו, וכיון שכך כיצד יכול הארוס האחרון להצטרף ולהתיר? ותירץ שיש לומר שארוס אחרון עומד במקום ארוס ראשון, וכל כוח ההפרה שהיה לראשון יש גם לאחרון. אף הרי"ד סבור שבפיסקה זו אין מחלוקת, אלא שהוא גורס "ולא הפר האב", ואם כן ברור ההבדל בין המקרים — שנדר זה לא הוקלש כלל על ידי הפרה, ולכן כשמת הבעל נתרוקנה הרשות לאב, וכשחזרה ונתארסה מפר עם הארוס בשותפות. אולם יש ראשונים הסבורים שדברי ר' נתן מתייחסים לברייתא כולה, ואין לחלק בין פיסקה ראשונה לשניה (תוס'. רא"ש).

שמע אביה והפר וכו'

לכאורה תמוה: שכיון שלא שמע ארוס ראשון אם כן לא נראה הנדר לארוס, ומפני מה מדגישים שנתארסה בו ביום? הרי בכל יום שתתארס בו וישמע הארוס השני על הנדר יוכל להפירו! ותירצו בדרכים שונות. התוס' מפרשים שאכן מדובר כאן בשני מקרים שונים; מקרה אחד בו לא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ומקרה שני בו שמע הארוס וחזרה ונתארסה בו ביום. אכן הרשב"א (וכן נראה מדברי הר"נ) סבור כי מאחר שכבר הפר האב כבר חלה מקצת הפרה באותו יום, ואין האב יכול להפר את חלקו של הבעל לאחר זמן, אלא צריך שיפר הוא (או הארוס האחרון) באותו יום ממש.

ונתארסה בו ביום

הרשב"א וראשונים אחרים סבורים כי אף שהדבר לא נאמר בברייתא במפורש, מכל מקום מדובר גם כאן במקרה שנתארסה לאחר. ונמצא שיש חידוש בדבר, שלמרות שיש לה עכשיו ארוס, כיון שהראשון הפר את חלקו, הרי לאחר שמת נתרוקנה רשות לאב לגמרי, והוא לבדו חוזר ומפר הן את חלקו שלו והן את חלקו של הראשון, ואין לארוס האחרון כל שייכות לנדר זה, שלאחר מות הארוס הראשון נתרוקנה כל הרשות לאב לבדו.

חוזר האב ומפר וכו'

נערה המאורסה שנדרה ושמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, אם חזרה ונתארסה בו ביום (ואפילו מת ארוס ראשון אחר יום שמיעת האב) — הרי האב חוזר ומפר יחד עם הארוס האחרון. כדברי הברייתא, שלדעת הר"נ בפירוש ראשון אין בית הלל חולקים על כך. ויש אומרים (תוס'. רא"ש) שאין האב יכול לחזור ולהפר עם הארוס השני. וכפירוש שני בר"נ, שבית הלל חולקים גם על הלכה זו. (רמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים פי"א הי"ד. שו"ע יו"ד יז, טז).

 דאפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון מיפר בעל אחרון:

תניא כוותיה דשמואל 

 דהיינו לא נראו לארוס ראשון:

ולא הספיק הבעל לשמוע כו' 

 דהשתא נראו לארוס ראשון:

שמע בעלה והיפר לר 

 לפי שאין הבעל מיפר אלא בשותפות שבשעה שהפר עדיין לא שמע האב ובשביל הכי חוזר ומיפר חלקו של בעל עם חלקו:

חוזר האב ומיפר חלקו של בעל 

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: <note data-assoc="n"/>With regard to a betrothed young woman, her father and her husband together nullify her vows. How so? If her father heard and nullified <note data-assoc="nh"/>the vow for her, and the husband did not manage to hear it before he died, and she was betrothed on the same day <note data-assoc="n"/>to another man, or even one hundred times on the same day, her father and her final husband nullify her vows. If her husband heard and nullified the vow for her, and the father did not manage to hear it before the husband died, the father may go back and nullify <note data-assoc="n"/>the husband’s portion.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמו שיטתו] של שמואל: נערה המאורסה — אביה ובעלה (ארוסה) מפירין נדריה, כיצד? שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל (הארוס) לשמוע עד שמת, ונתארסה בו ביום לאחר, ואפילו מאה פעמים בזה אחר זה מת בעלה והתארסה לאחר בו ביום — אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. שמע בעלה והפר לה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל — חוזר האב ומפר את חלקו של הבעל.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: נְעֲרָה הַמְאוֹרָסָה – אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ, כֵּיצַד? שָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק הַבַּעַל לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת, וְנִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם, וַאֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים – אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפִירִין נְדָרֶיהָ. שָׁמַע בַעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק הָאָב לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת הַבַּעַל – חוֹזֵר הָאָב וּמֵפֵר חֶלְקוֹ שֶׁל בַּעַל.

 דאפילו נדרים שנראו לארוס מיפר האב לחודיה:

הן הן דברי ב"ש 

 אין אב יכול להפר לא חלקו ולא חלק חבירו עד שיהא ארוס אחד עמו הואיל ונראו לארוס:

אבל ב"ה אומרים 

 ב"ש וב"ה התם אמרי ב"ש גבי שמע אביה והיפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל ומפרשינן התם אליבא דב"ש אינו צריך להפר חלקו אלא חלק הבעל בלבד וב"ה אומרים אין יכול להפר חלק הבעל בלבד אלא א"כ מיפר חלקו עמו והכא מוחלפת השיטה דב"ש סברי דשמע בעלה והיפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל וחזר האב ומיפר חלקו סל בעל אינו הפרה עד שיכלול חלק הפרתו והפרת בעל בבת אחת והכא קאמרי ב"ה אינו יכול להפר כלל בלא ארוס אחרון אלא הכא בהא קמיפלגי דהוו נדרים שנראו לארוס כדקתני שמע בעלה והפר לה הכא קאמרי

במאי פליגי 

Rabbi Natan said: This is the statement of Beit Shammai, that each of them nullifies half of the betrothed young woman’s vow. However, Beit Hillel say that the father cannot nullify the vow on his own. The Gemara asks: About what do Beit Shammai and Beit Hillel disagree?

אמר ר' נתן: הן הן דברי בית שמאי, שלשיטתם כל אחד מהם מפר חצי מההפרה של הנערה המאורסה. אבל בית הלל אומרים: אין יכול להפר לבדו אלא בצירוף ארוס שני. ועולה מכאן כדברי שמואל, שאף נדרים שנדרה בפני ארוס ראשון יכול ארוס שני להפר. ושואלים: במאי פליגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו] בית שמאי ובית הלל?

אָמַר רַבִּי נָתָן: הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, אֲבָל בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין יָכוֹל לְהָפֵר. בְּמַאי פְּלִיגִי?

The early commentaries discuss the relationship between this baraita and the one cited in 68a–69a, in which Rabbi Natan attributes a similar opinion to Beit Shammai and claims that according to Beit Hillel the father cannot nullify his daughter’s vows by himself after the husband’s death. There too, the Gemara explains the dispute about the nature of the way that the husband’s authority reverts to the father as a function of whether the husband’s nullification is severing his portion or weakening the entire vow. If it is severed, the father can nullify his portion on his own. If the husband’s nullification weakens the vow, then the father cannot simply nullify what is left. He must address the whole vow, in partnership with the new betrothed, if there is one. The Commentary on Nedarim points out that the main difference between the baraita here and the one on 68a–69a is that the earlier baraita addresses the dispute in a case where the vow has not been brought to the attention of the husband: When the father has nullified his share of the vow and the husband was not aware of the vow before he dies, Beit Shammai hold that since the authority reverts to the father, and whatever was nullified is severed, he needs to merely nullify the husband’s share and the vow is fully nullified. Beit Hillel hold that the father’s nullification weakens the whole vow rather than severing half of it, and therefore the father cannot merely nullify the husband’s portion but must go back and nullify the whole vow, although he himself had nullified his portion previously. By contrast, the baraita here addresses the situation where the deceased husband was aware of the vow and nullified his share. If he dies before the father has been made aware of the vow, Beit Shammai hold that the father cannot merely nullify his share, but must nullify the whole vow. This is because the authority reverts to the father, and therefore the husband’s original nullification is void. Beit Hillel hold that in this case, the husband’s original nullification is not canceled by his death, and therefore the father cannot nullify the vow on his own but only in conjunction with a new betrothed. The Ran explains this passage at great length. He asks: According to Beit Shammai, who hold that nullification by one side severs that side of the vow, why is there a difference between when the father dies and when the husband dies? Regardless, only half of the vow is left for the other to nullify. The Ran explains that the implication of Beit Shammai’s opinion that each side severs his portion of the vow is that when the husband dies, his relevance to the vow becomes null and void. Since authority over nullification reverts to the father, the father can then nullify the vow. However, when the father dies, authority does not revert to the husband, so he cannot nullify the vow. Accordingly, in the baraita on 68a–69a, which discusses the case in which the father nullified his share and the husband was not made aware of the vow before his death, Beit Shammai rule that the father needs to nullify merely the husband’s remaining portion of the vow, as he had previously nullified his own. In the case of this baraita, where the husband nullifies his share and then dies, the father’s nullification is simply an instance of the authority reverting to the father. Beit Hillel, however, who hold that the one side’s nullification weakens the vow without severing a portion of it, maintain that the husband’s relevance to the vow remains even after his death. When the baraita says that authority reverts to the father, that means that the husband’s nullification is null and void at his death, yet his connection to it remains. Therefore, when the husband nullifies his portion of the vow and then dies, the father alone cannot nullify the vow. However, if there is a new husband, he inherits the original husband’s connection to the vow and he and the father can nullify it.

Even with regard to vows, etc.

נְדָרִים נַמִי וכו׳

הסבר זה כולל שני צדדים, צד אחד — סברת בית שמאי שלגבי כל הנדרים אומרים שנתרוקנה רשות לאב, ולעומת זאת דעת בית הלל שאין לאב רשות מוחלטת, אלא הוא מפר רק בצירוף עם הארוס. וצד אחר — שלדעת בית שמאי כל אחד מן השותפים (בעל וארוס) על ידי הפרתו חותך ("גייז") את חלקו בנדר, ולדעת בית הלל כל אחד מהם רק מקליש את תוקפו של הנדר בכלל. השאלה מפני מה הוזקקו לשני צדדים אלה, ומה משמעו של כל אחד מהם, העסיקה את הראשונים, שנתנו לה פתרונות שונים. רש"י מסביר כי עיקר הבעיה היא ביחס בין סוגיה זו לבין סוגיות הדומות לה לעיל (בדף סח, ב ואילך), ולפי זה באים להסביר את ההבדלים בין דברי בית שמאי ודברי בית הלל שם וכאן. ולדעתו אם כבר הפר האב קודם לכן, אינו צריך אלא להפר את חלקו של הבעל, שהרי חלקו "נחתך" כבר. אך בנדרים שנראו לבעל — נתרוקנה רשותו של הבעל לאב, ועליו להפר את חלקו וחלק הבעל יחד. ואילו לבית הלל לא נתרוקנה רשות לגמרי, ובכל מקרה הפרתו של אחד מהם רק מקלישה את הנדר. הר"נ מאריך הרבה בדברים ומפרשם לפי שתי שיטות, הן לפי השיטה שדברי ר' נתן מוסבים רק על הפיסקה האחרונה (ואילו בפיסקה ראשונה ששמע האב והפר ולא שמע הבעל, לדעת הכל האב וארוס אחרון מפירים נדריה) והן לשיטה שדברי ר' נתן מוסבים על שתי הפיסקות. והוא מסביר לדרך הראשונה, כי לדעת בית שמאי מה שאמרו שנתרוקנה רשות לאב הוא להדגיש שאף על פי שהנדרים נראו לארוס, וגם יש לאשה ארוס אחר (שאפשר לומר שהוא עומד במקום ארוס ראשון), מכל מקום נתרוקנה רשות לגמרי לאב. ומה שאמרו שהארוס חותך את הנדר, הוא לומר שהפרתו נחשבת כמעשה גמור לעצמו, וכיון שמת בטלה לה הפרתו, ואינה מעכבת בהפרת האב. ואילו לדעת בית הלל כיון שאחד מהם שמפר רק מקליש את תוקף הנדר, הרי אין מתרוקנת הרשות לאב לגמרי, ואינו יכול להפר אלא בשיתוף עם הארוס האחרון. ואילו לשיטת האומרים שר' נתן סבור שבית הלל חולקים בשתי הפיסקות יש לומר שדעת בית שמאי ברישא היא שכיון שהאב חותך את מקצת הנדר, הרי נשאר חלק חשוב שיכול הארוס להורישו לארוס שני, ואילו בסיפא מתרוקנת רשות הארוס הראשון לאב, כיון שאין הארוס האחרון יורש נדרים שנראו כבר לארוס קודם. ולעומתם סבורים בית הלל ברישא שהאב מקליש את הנדר ואינו יכול להפירו יותר אף עם הארוס האחרון. ובסיפא לדעתם אין האב יורש זכות הארוס הראשון לבדו, אלא עם הארוס האחרון.

נדרים נמי וכו'

ב"ש נתרוקנה רשות לאב וצריך להפר שניהן בבת אחת של אותו ושל בעל והתם הוויין נדרים שלא נראו לבעל כדקתני שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע והתם קאמרי ב"ש מיגז גייז דהואיל והפר האב כבר לא אצטריך ליה להפר אלא חלקו של בעל וב"ה סברי נדרים שנראו לארוס ראשון הכא אביה ובעלה מפירין נדריה דהאב אינו מיפר אלא עם ארוס אחרון אבל התם דהוויין נדרים שלא נראו לארוס לא מיגז גייז אלא מיקלש קליש ומיפר חלקו וחלק הבעל:

The Gemara answers: Beit Shammai hold: Even with regard to vows <note data-assoc="n"/>that were disclosed to the betrothed, in the event of his death, his authority reverts to the father. In addition, when the father or husband of a young woman nullifies her vow, he severs his portion of it, enabling the father to nullify her vow on his own after the death of the betrothed. Beit Hillel hold that her father and her final husband together nullify her vows, and he who nullifies her vow does not sever it, but rather weakens its force. Even if the first betrothed was aware of the vow before his death, the father can nullify it in conjunction with another betrothed. This ruling is in accordance with the ruling of Shmuel that her final betrothed can nullify even those vows that she took while betrothed to the first man.

בית שמאי סברי [סבורים]: נדרים נמי [גם כן] שראוי (שנראו) לארוס, אם מת הארוס נתרוקנה רשות לאב ובידו הרשות להפר את נדרי בתו, ומיגז גייז [והוא חותך]. שאם האב או הארוס מפירים נדר הרי הם "חותכים" בכך חצי מן הנדר, ולכן יכול האב להפר את חלקו של הארוס שמת, כלומר, את החצי השני. ואילו בית הלל סברי [סבורים]: אביה ובעלה אחרון מפירין נדריה, ולא מיגז גייז [חותך] המפר את הנדר, אלא הבעל או האב רק ממעטים ("מקלישים") את תוקפו של הנדר. וכאשר נראה הנדר לארוס ראשון, אין האב יכול לבטל לגמרי אף את חלקו של הארוס בנדר, אלא רק בשותפות עם ארוס אחר.

בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: נְדָרִים נַמִי שֶׁרָאוּי לָאָרוּס נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב, וּמֵיגַז גָּיֵיז. בֵּית הִלֵּל סָבְרִי: אָבִיהָ וּבַעְלָהּ אַחֲרוֹן מְפִירִין נְדָרֶיהָ, וְלָא מֵיגַז גָּיֵיז.

The Ran explains that according to this possibility, divorce is comparable to the husband remaining silent until the end of the day that he hears the vow, which is considered to be a ratification of it. Similarly, once they are divorced he will no longer be able to nullify the vow, so from that point forward it is automatically ratified. Another suggestion is that since he is divorcing her, he presumably dislikes her and would not mind that her vows cause her anguish (Ḥever ben Ḥayyim).

Like ratification

כַּהֲקָמָה דָּמְיָא

If the betrothed man heard her vow, did not nullify it, and then divorced her, the father can no longer nullify it for her. Even if she became betrothed again, the second betrothed man cannot nullify it for her, as this problem was left unresolved by the Gemara and the ruling is stringent with regard to uncertain situations pertaining to Torah law (Rambam Sefer Hafla’a, Hilkhot Nedarim 11:17; Shulḥan Arukh, Yoreh De’a 234:20).

Is divorce considered like silence, etc.

גֵּירוּשִׁין כִּשְׁתִיקָה דָּמְיָא וכו׳

שהרי יודע שמשתצא מרשותו לא יוכל עוד להפר את נדריה (ר"נ). ויש שכתב טעם בדבר, שכיון שמגרשה מן הסתם עושה זאת מפני ששונאה, וכיון שכך — לא איכפת לו שתתענה בנדרה (חבר בן חיים).

כהקמה דמיא

שמע הארוס ולא הפר לה וגירשה — שוב אין האב יכול להפר לה, וגם אם חזרה ונתארסה — אין ארוס שני יכול להפר לה. שבעיה זו לא נפתרה בגמרא, ונשארה בספק, והולכים בספק תורה לחומרה. (רמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים פי"א הי"ז. שו"ע יו"ד רלד, כ).

גירושין כשתיקה דמיא וכו'

§ A dilemma was raised before the Sages: Is a husband’s divorce of his wife after she took a vow considered like silence, <note data-assoc="h"/>or is it considered like ratification <note data-assoc="n"/>of the vow?

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] : האם גירושין שמגרש בעל את אשתו לאחר שנדרה כשתיקה דמיא [הם נחשבים], או כהקמה (קיום הנדר) דמיא [הם נחשבים]?

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: גֵּירוּשִׁין כִּשְׁתִיקָה דָּמְיָא אוֹ כַּהֲקָמָה דָּמְיָא?

The early commentaries explain that this must refer to a betrothed and not fully married couple, as the vows of a woman who was fully married and then divorced can no longer be nullified; she is granted full authority over her own vows once she is divorced. Furthermore, a husband cannot nullify vows that preceded his present marriage, and therefore he has no authority over vows from her first marriage, even if he was her first husband as well.

She took a vow and her husband heard and divorced her

שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְגֵרְשָׁהּ

The Rosh notes that the practical difference would arise even if her betrothed did not remarry her: If divorce is like silence, then once she returns to her father’s jurisdiction, he can nullify her vow. If divorce is like ratification of the vow, the father cannot nullify it. The Rosh explains that the mention of his remarrying her on the same day serves to emphasize that he can nullify the vow only on that day, but not after that day has passed. He claims that although that is the consensus in the Babylonian Talmud, in the Jerusalem Talmud there is a dispute about the case where a husband is unable to nullify a vow due to an external factor. There, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, disagrees with the Rabbis with regard to a case where a man lost the ability to nullify vows because he became mute.  The Rosh claims that the same reasoning applies to a case of divorce and remarriage: According to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, the father or husband is allotted twenty-four hours to nullify the young woman’s vows, not counting the time in which he was unable to nullify them. According to the Rabbis, if his ability to nullify was interrupted before the end of the day that he heard the vow, he is allotted until the end of whatever day in which his ability to nullify is restored.  The Ritva explains the emphasis on the remarriage occurring on the very same day in a different way. He claims that it teaches that a husband may remarry his own divorcée immediately, without waiting the three months between marriages required when she marries any other man.

And he remarried her on the same day

וְאַהַדְרָהּ בְּיוֹמֵיהּ

This phrase does not explicitly mention which man can nullify the vow, indicating that if she was not betrothed to another man, her father can nullify the vow on his own, and if she did become betrothed again, her final betrothed can nullify it together with the father (Meiri).

He can nullify the vow for her

מָצֵי מֵיפֵר לָהּ

הראשונים מסבירים כי כאן מדובר בארוס (ולא בבעלה מן הנישואין). כי אשה שנישאה והתגרשה — שוב אין יכולים להפר את נדריה, שהרי כבר עמדה ברשות עצמה. ועוד, שאין הבעל מפר נדרים שקדמו לנישואין, ולכן, גם מה שנדרה בשעת נישואיה הראשונים לו אינו יכול להפר.

שנדרה ושמע בעלה וגרשה

כתב הרא"ש שבעצם גם אם לא החזירה היה מקום לשאלה זו, שהרי אם נחשב הדבר כשתיקה, כיון שחוזרת לרשות אביה — הרי נתרוקנה רשות לו ויוכל להפר לה, אבל אם נחשב הדבר כהקמה — שוב אין האב יכול להפר. ולדעת הרא"ש ההדגשה ש"אהדרה ביומיה" באה לומר שדווקא באותו יום יכול להפר, אבל למחרת, כיון שכבר עבר היום — שוב אינו יכול להפר. וכתב עוד שזו שיטת התלמוד שלנו, אבל מן התלמוד הירושלמי עולה כי בכל מקרה שהיה הבעל מנוע מלהפר מפני סיבה חיצונית, אין אותן שעות שלא הפר בהן נחשבות כחלק מן היום, ולכן יוכל להפר גם למחרת, אם הוא בתוך מעת לעת של היותה נשואה לו לדעת ר' יוסי ברבי יהודה, ולדעת חכמים — עד שתבוא לידיו שוב אפשרות ההפרה. ולדעת הריב"ש (ולפי שיטת הריטב"א) ההדגשה הזו באה לומר שלכל הדעות הבעל עצמו יכול לחזור ולקחת את גרושתו לאחר הגירושין למרות שלא המתינה תשעים יום לאחר גירושין ראשונים, אבל אחֵר אינו רשאי לעשות כן. ואילו הרשב"א והר"נ סבורים ש"אהדרה" לאו דווקא, והוא הדין אם נתארסה לאחר, שגם הוא רשאי להפר לה.

ואהדרה ביומיה

כתב המאירי שהכוונה היא שאם לא נתארסה לאחר — יוכל אביה לבדו להפר לה, ואם נתארסה לאחר — יוכל הארוס להפר בשותפות עם האב.

מצי מיפר לה

The Gemara asks: What is the difference between the two possibilities? In any case, he did not nullify her vow before the divorce, and once he has divorced her he can no longer do so. The Gemara answers: There is a difference in a case where she took a vow, and her husband heard the vow, and divorced her, <note data-assoc="n"/>and he remarried her on the same day. <note data-assoc="n"/>If the Master says that divorce is like silence, the husband can now nullify the vow for her, <note data-assoc="n"/>since it is the same day. But if the Master says that divorce is like ratification, he cannot nullify the vow for her, as he has ratified it by divorcing her.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה ההבדל למעשה הנובע מכאן? הלא מכל מקום לא הפר לה לפני שגירשה. ועכשיו, לאחר שגירשה — שוב אינו יכול להפר! ומשיבים: כגון שנדרה ושמע בעלה וגרשה, ואהדרה ביומיה [והחזירה בו ביום]. אי אמר מר [אם אומר החכם] שהגירושין כשתיקה דמי [הם נחשבים], אם כן מצי מיפר [יכול להפר] לה כשנושא אותה שנית, שהרי לא קיים את הנדר, אלא רק המתין, ולאחר זמן ובו ביום — מפר אותו. ואי אמר מר [ואם אומר החכם] שהגירושין כהקמה דמי [הם נחשבים], אם כן לא מצי מיפר [אינו יכול להפר] לה עוד, שבמעשה הגירושין כאילו קיים את נדרה, ואז אינו יכול להפירו עוד.

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? כְּגוֹן שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְגֵרְשָׁהּ, וְאַהַדְרָהּ בְּיוֹמֵיהּ. אִי אָמַר מָר כִּשְׁתִיקָה דָּמֵי – מָצֵי מֵיפֵר לָהּ, וְאִי אָמַר מָר כַּהֲקָמָה דָּמֵי – לָא מָצֵי מֵיפֵר לָהּ.

The Gemara answers: Beit Shammai hold: Even with regard to vows that were disclosed to the betrothed, in the event of his  death, his authority reverts to the father. In addition, when the father or husband of a young woman nullifies her vow, he severs his portion of it, enabling the father to nulli