Back
Nedarim
Daf 64aוְרָבָא אָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם.
And Rava said: It means: If so, there are no requests for the dissolution of vows
RASHI
אין נדרים נשאלין לחכם שאומר בלבו מה לי לילך אצל חכם לא צריכנא דודאי מותר הוא דכל כך הנאהו ומתירו הוא בעצמו והתורה אמרה לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו:
TOSAFOT
אין נדרים נשאלין לחכם אם פותחין בכבוד המקום בלא חרטה אחרת כל אחד ואחד יתיר נדרו בפ''ע ואתי לזלזולי:
תְּנַן: וּמוֹדִין חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי, דַּאֲמַר אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין – הָכָא, כֵּיוָן דְּאִיחַצַּף לֵיהּ – הָא אִיחַצַּף לֵיהּ.
The Gemara analyzes the dispute between Abaye and Rava: We learned in the mishna: And the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a vow concerning a matter that is between him and his father and mother, that they may broach dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother. Granted, according to Abaye, who said: If so, vows are not dissolved properly, here, since he was impudent toward him by stating a vow that subjects his parent to a prohibition, he was impudent toward him and has demonstrated that he is not concerned for their honor. In such a case, there is no concern that he would pretend to regret his vow due to his parents’ honor. This is why the Rabbis concede to Rabbi Eliezer.
RASHI
בשלמא לאביי דאמר היינו טעמא דרבנן משום דאין ניתרים יפה הכא מודו ליה לרבי אליעזר:
דכיון דאיחצף כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו הא איחצף ליה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ואי מתחרט ודאי חרטה ופיו ולבו שוין ואהכי מתירין לו בכך:
TOSAFOT
כיון דאיחציף חציף וליכא למיחש פן יהיה בלבו לקיים הנדר בכל ענין דכיון דחציף כולי האי לא יתבייש לומר שנדר בכל ענין כו':
אֶלָּא לְרָבָא, דַּאֲמַר אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם, הָכָא אַמַּאי פּוֹתְחִין? – אָמְרִי: כֵּיוָן דְּכָל נִדְרֵי לָא סַגְיָא לְהוֹן דְּלָאו חָכָם – הָכָא נַמִי פּוֹתְחִין.
But according to Rava, who said: If so, there are no requests for dissolution made to a halakhic authority, here, in the case of one whose vow involves his parents, why may they broach dissolution in this way? Why is there not a concern that people will assume that this dissolves all vows automatically? The Gemara answers: The Sages say in response: Since it is not sufficient and applicable for all vows not to request dissolution from a halakhic authority, because the Rabbis maintain that in general, the honor of one’s parents cannot be used to broach dissolution, here too, they may broach dissolution by invoking the honor of a parent. There is no concern that this may lead one to think that vows are dissolved automatically, as this extenuation applies only to this particular vow.
RASHI
אלא לרבא דיאמר היינו טעמא משום דאין נדרים נשאלין לחכם הכא נמי בנדרים שבינו לבין אביו ואמו אמאי מודו רבנן הא נמי לא אתו לשיולי לחכם ומתיר הוא בעצמו בכבוד אביו ואמו:
אמרי כיון דשאר נדרים לא סגי בלא שאלה לחכם משוש דאין פותחין בכבוד אביו ואמו שלא יתיר עצמו הכא בנדר שבינו לבין . אביו ואמו מודו רבנן דפותחין . דבשביל האי נדר גרידא דפתחו בכבוד אביו ואמו לא אתי למימר אין נדרים נשאלין לחכם כיון דכולהו נדרים בעלמא נשאלין לחכם:
TOSAFOT
אלא לרבא דאמר אין נדרים נשאלין לחכם לפי שאין החכם מוצא חרטה אלא מגוף הנדר הכא אמאי פותחין שהרי חרטה זאת אינה מגוף הנדר ויש לחוש דבכל נדרים לא ישאל לחכם:
כיון דבכל נדרים לא סגי בלא חכם דלא אסרו רבנן לפתוח בכבוד אביו ואמו כ''א בזה לא יטעה וילך אצל חכם:
״וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד״ כו׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אֲמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים״, וְהָא מִיתָה דְּנוֹלָד הוּא, מִכָּאן שֶׁפּוֹתְחִין בְּנוֹלָד.
§ The mishna teaches: And Rabbi Eliezer further said: They may broach dissolution by asking about a new situation,
RASHI
כי מתו כל האנשים לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו כדמפרש לקמן ויואל משה ופתח לו המקום בכך לך שוב מצרים ומותר לך כדין שבשביל אותן שנדרת כבר מתים הן:
TOSAFOT
ועוד אמר רבי אליעזר קולא אחרת בנדרים והכא לא פרכינן כיון דאפסקו רבנן אמאי תנא ועוד כדפריך פרק שני דעירובין (דף כג -) דכיון דקולא היא אית ליה שפיר למתני' ועוד דלא פריך הכי אלא גבי חומרא (אלא) לפי שאין חידוש להחמיר:
פותחין בנולד וחכמים אוסרין פי' דבשביל הנולד אין נעשה הנדר נדר טעות וטעמא דכל חרטה דע''י חרטה נעשה הנדר טעות ובטל מעיקרו:
מאי טעם דרבי אליעזר דמסברא יש לנו לומר דאין פותחין בנולד:
כי מתו כל האנשים משה נדר שישב אצל חמיו במדין לפי שהיה ירא לשוב למצרים מפני דתן ואבירם ופתח לו הקב''ה פתח ממה שמתו ומיתה הוי נולד:
וְרַבָּנַן מַאי טַעֲמַיְיהוּ? קָסָבְרִי: הָנְהוּ מִי מָיְיתֵי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נִצִּים״ וְ״נִצָּבִים״ – אֵינָן אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם! אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is their reason for not accepting this proof? The Gemara answers: They hold: These people who were seeking Moses’ life, had they indeed died? But Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Wherever it is stated in the Torah the term striving (Exodus 2:13), in reference to the men who slandered Moses, or standing (Exodus 5:20), in reference to those who complained against Moses and Aaron, they are none other than Dathan and Abiram. Dathan and Abiram were alive during the rebellion of Korah, which occurred years later, so they could not have been dead when God instructed Moses to return to Egypt. Rather, Reish Lakish said: They did not literally die, but the verse means that they lost their property
RASHI
ורבנן דלא סברי ליה דפותחין בנולד אמרי לך ההוא לאו נולד הוא דהאי קמ"ל רחמנא כי מתו מי מתו אלא ירדו מנכסיהם והיינו כי מתו דהכי קאמר רחמנא הנהו כבר מתו באותה שעה קודם שנדרת ולא הוי נולד אהכי אשתרי בההיא חרטה אבל בנולד לאו היינו חרטה להתיר בה את הנדר:
והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מקום כו' כולא תירוצא דרבנן היא:
ואינו אלא דתן ואבירם ולא מתו עד מעשה קרח אלא האי כי מתו שירדו מנכסיהן כבר בשעת הנדר דלאו נולד הוא והיו כמתים:
TOSAFOT
ורבנן פי' היכי סברי מתו בתמיה כל מקום שנאמר נצים כדכתיב שני אנשים נצים נצבים דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים וה''פ אותם שהיו נצבים פגעו במשה ואהרן וכל מקום לאו דוקא דאינו כתוב במקום אחר דאי משום דכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים הרי הוא מפרש בהדיא ולא איצטריך ליה:
אלא שירדו מנכסיהם ובנולד כי האי דעוני מודו רבנן:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים – חָשׁוּב כַּמֵּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָבָה לִי בָּנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״, וְתַנְיָא: אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִין מֵת: עָנִי, וּמְצוֹרָע, וְסוּמָא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. עָנִי – דִּכְתִיב ״כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים״, מְצוֹרָע – דִּכְתִיב ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״, וְסוּמָא – דִּכְתִיב ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים – דִּכְתִיב ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.
The Gemara relates: Rabbi Yehoshua ben Levi said: Any person who does not have children is considered like a dead person. The source is as is stated in the words Rachel said to Jacob: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1). And it was taught in a baraita : Four are considered as if they were dead: A pauper, and a leper, and a blind person, and one who has no children. A pauper, as it is written: “For all the men are dead” (Exodus 4:19). As explained above, they were not actually dead but had descended into poverty, and yet they were considered dead. A leper, as it is written that Aaron said to Moses with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not, I pray, be as one dead” (Numbers 12:12). And a blind person, as it is written: “He has made me to dwell in dark places, as those that have been long dead” (Lamentations 3:6). And one who has no children, as it is written: “Give me children, or else I am dead” (Genesis 30:1).
RASHI
במחשכים הושיבני כמתי עולם כשאדם נתון במחשך ואינו רואה חשוב כמת:
TOSAFOT
ארבעה חשובים כמתים ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי: