Back
Nedarim
Daf 60aאֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי לִיגְזוֹר בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִשּׁוּם ״הַיּוֹם״!
Abaye said to him:
RASHI
גזירה היום אטו יום אחד דאי אמרת לכשתחשך אע"פ שעבר היום הוי מותר אתו למימר נמי כי נדר יום אחד ועומד בחצי היום מותר לכשתחשך ואיהו לא הוי מותר עד מעת לעת הילכך צריך שאלה לחכם וכיון דבעי שאלה לחכם חכם חוקר כיצד נדר ולא יבא לידי חילול נדר:
אֲמַר לֵיהּ: ״הַיּוֹם״ בְּ״יוֹם אֶחָד״ – מִיחֲלַף: ״יוֹם אֶחָד״ בְּ״הַיּוֹם״ – לָא מִיחֲלַף.
Rav Yosef said to him: A vow taken for this day might be interchanged with a vow taken for one day, and one might erroneously conclude that a vow taken for one day expires at nightfall. However, a vow taken for one day is not interchanged with a vow taken for today, and there is no concern that one who takes a vow for today will erroneously conclude that it expires in the middle of the day.
RASHI
אי הכי ליגזור יום אחד דליהוי אסור עד שתחשך למחר משום היום דאי אמרת עד מעת לעת אסור ותו לא אתו למישרי נמי כי עמד בשחרית ואמר היום אתי למישתי בחצי היום והוא אסור עד שתחשך:
אֲמַר רָבִינָא, אֲמַר לִי מָרֵימָר: הָכִי אֲמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב [יוֹסֵף]: כְּמַאן אָזְלָא שְׁמַעֲתֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא – כְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל הַנּוֹדֵר – כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ – כְּאִילּוּ מַקְטִיר עָלֶיהָ.
Ravina said: Mareimar said to me: Your father said as follows, in the name of Rav Yosef: In accordance with whose opinion
RASHI
אמר ליה רב יוסף היום ביום אחד מיחלף דאי שרית היום לכשתחשך בלא שאלה מיחלף ואתי למישרי יום אחד משתחשך דסבר יצא אותו היום שנדר בו כמו כן והוא אינו מותר אלא מעת לעת:
יום אחד בהיום לא מיחלף דלא אשור לשתות למחר עד הלילה דלא אתי למישרי בהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש להכי דהכא לא גמר היום עדיין ומידע ידיע דאסור כל היום משום האי טעמא נמי לא מצרכינן שאלה לסוף מעת לעת דלא אתו למישרי מהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש בהכי כדאמרינן הכא לא גמר עדיין היום ומידע ידיע דאסור בכל היום:
TOSAFOT
אמר רבינא כו' כר' נתן וקנסא קנסינן ליה אף כי קיים נדרו עד שישאל לחכם ונראה דרבינא מוסיף על טעם דרב יוסף משום גזירה דבשאר נדרים לא קנסינן לשאול לחכם לאחר שנתקיימו אלא אית ליה טעמא דנדרים דגזרינן לעיל וקאמר דבהך טעמא דגזרי' לא סגי אם לא מטעם דקנסינן ליה כר' נתן שעבר על מה שקיימו:
״שַׁבָּת זוֹ״ אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא קָאָמַר, קָא מַשְׁמַע לָן.
§ The mishna stated that one who says: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it this week, is prohibited from drinking wine for the entire remainder of the week, including Shabbat. The Gemara poses a question: Isn’t it obvious that this is the case? The Gemara answers: It is necessary, lest you say that he said the days of the week, i.e., he meant for his vow to apply only on the weekdays. The tanna therefore teaches us that the phrase this week includes Shabbat.
RASHI
כמאן אזלא הא שמעתתא דאמר רב ירמיה דצריך שאלה לחכם שאין ניתר ע"פ עצמו כלל דמחמרינן עליה כמאן דלא עבד שפיר:
כרבי נתן וכו' הילכך צריך שאלה לחכם הואיל ועבד איסורא דמחמרינן עליה ואין מראין לו שקיים נדרו מעצמו אלא כשיתירו לו את נדרו ולא משום גזירה דרבינא לא סבירא ליה דרב יוסף וכל היכא דאיכא לאוקומי ביה שאלה מצריכינן ליה שאלה כגון הכא דאמר היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר הילכך לכשתחשך צריך שאלה לחכם אבל כי אמר כבת וכולה מתניתין דליכא לאוקומי בהו שאלה דודאי לא משמע טפי אין צריך שאלה:
TOSAFOT
פשיטא דאסור לשבת הבאה דבשבוע שעבר היא מהו דתימא יומא דשבת לא אסר עצמו אלא בימי המעשה שבשבוע ולא נתכוין לאסור בשבת קמ''ל ולפירוש שני דמתני' פריך פשיטא כיון דקאי בשבת דאסור בו ומשני מהו דתימא דיומי שבוע העתידין לבא קאמר ולא יום השבת עצמו קמ''ל דכיון דקאי בשבת אמרינן דאף בשבת - נדר ונ''ל דהטעם לפי שלשון בני אדם לקרות השבוע שבת וא''כ לשבוע הבא הוא מתכוין ולא לשבת לבד ומכל מקום כיון שעומד בשבת אמר שדעתו גם לשבת כדי שלא יהיה ספק בנדרו ושיחול משעה שנדר:
״חֹדֶשׁ זֶה אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא״. פְּשִׁיטָא! כִּי אִיצְטְרִיכָא לְחֹדֶשׁ חָסֵר.
The mishna stated: If one says: This month, it is forbidden to him for the entire remainder of the month, and the New Moon is considered part of the next month. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: When it was necessary to teach this halakha it was for a New Moon preceding a deficient, twenty-nine-day month.
RASHI
יומי דשבתא קאמר ימים דשבוע ולא דשבת עצמו:
TOSAFOT
חדש זה פשיטא דראש חדש נידון בחדש הבא ומותר בו כי איצטריך לחדש חסר כלומר נדר באמצע חדש מלא וחדש חסר אחריו שר''ח שני ימים ויום ראשון הוא להשלים יום של חדש שעבר דקס''ד דאסור בו קמ''ל דהא קרו אינשי ריש ירחא ליום ראשון של ר''ח ובחודש הבא דיינינן ליה שאינו מנוי בלשון בני אדם בחדש שעבר ולפירוש אחר פשיטא כיון דעומד בר''ח דאסור בו לא צריכא אלא לחדש חסר שראש חדש שלו שני ימים ונדר ביום ראשון ר''ח שעבר ולא נתכוון אלא בימי של חדש שעבר קמ''ל דקרו אינשי ריש ירחא ואינו נמנה בחדש שעבר והילכך כי אמר חדש זה מיתסר ביה וניחא טפי לישנא דחדש חסר לפירוש אחרון וכיון דקאמר דקרו ליה אינשי ריש ירחא א''כ כשכותבין כתובה או שטרות ביום ראשון של ר''ח כותבין יום פלוני שהוא ראש חדש ואין צריך לכתוב יום שלשים דהכי משמע לקמן (נדרים סג -) דתנן עד ר''ח אדר [עד ר''ח אדר] הראשון ומדמה בגמ' הך ברייתא דשטרות [לנדרים] אלמא דין שטרות כדין נדרים דלשון בני אדם:
פסק ומיהו בגיטין טוב לכתוב שהוא יום שלשים לחדש טבת וכן כתב רבינו תם בכתובת בתו:
מַהוּ דְּתֵימָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְשֶׁעָבַר הָוֵי, וְלָא לִיתַּסַּר – קָא מַשְׁמַע לָן: קָרוּ אֱינָשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא.
This is lest you say that the first day of the New Moon is part of the previous month, and therefore the vow should expire at the end of that day, and wine should not be forbidden to him during the upcoming month. The tanna therefore teaches us that since people call it the New Moon
RASHI
פשיטא דיום ראש חדש נמי אסור שהרי יום ראש חדש נמנה לחדש זה הנכנס:
כי איצטריך למיתני במתניתין לחדש חסר בחדש שהוא שני ימים ראש חדש ויום ראשון של ראש חדש משלים לחדש מלא זה שעבר וזה הנכנס חסר הוא והוא נדר ביום ראשון של ר"ח:
״שָׁנָה זוֹ – אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ״.
§ The mishna states that if one says: This year, it is forbidden to him for the entire remainder of the year, and that Rosh HaShana is considered part of the upcoming year.
RASHI
לחדש שעבר הוי ולא ליתסר ביה:
קמ"ל אפילו הכי כיון דקרו ליה ריש ירחא אסור ביה נמי:
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אֲמַר ״קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם״ מַאי דִּינֵיהּ, כְּ״הַיּוֹם״ אוֹ כְּ״יוֹם אֶחָד״?
A dilemma was raised before the scholars: If one said: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it for a day,
TOSAFOT
דיניה כהיום ומותר משתחשך או כיום אחד ואסור במעת לעת:
תָּא שְׁמַע מִמַּתְנִיתִין: ״קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם״ – אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. הָא ״יוֹם״ – כְּיוֹם אֶחָד דָּמֵי.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If one says: Wine is konam for me , and for that reason I will not taste it today, he is prohibited from drinking wine only until the conclusion of that day, at nightfall. The Gemara infers that this halakha only applies if he said the word today; therefore, if he said the vow applies for a day, it is considered comparable to a case where he said one day, and the vow is in effect for twenty-four hours.
RASHI
דיניה כהיום כאילו אמר היום לחוד ומותר לכשתחשך:
או כיום אחד ואסור מעת לעת:
אֵימָא סֵיפָא: אָמַר ״יוֹם אֶחָד״ – אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם, הָא ״יוֹם״ – כְּ״הַיּוֹם״ דָּמֵי. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.
The Gemara rejects this proof: But say the latter clause of the mishna: If he said that wine is forbidden to him for one day, he is prohibited from drinking wine from the day he took the vow to the same time on the following day. This indicates that it is only if he said: One day, that the vow takes effect for twenty-four hours; but if he said it takes effect for a day, it is comparable to a case where he said today, and the vow takes effect only until nightfall. Rather, no inference is to be learned from this mishna.
TOSAFOT
אלא מהא ליכא למשמע מינה דלא ידעינן הי דוקא או רישא או סיפא:
אֲמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: ״קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה״. נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – אָסוּר בָּהּ וּבְעִיבּוּרָהּ. הֵיכִי דָמֵי?
Rav Ashi said: Come and hear a resolution to this question from the following mishna (63a): If one vowed: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it this year,
TOSAFOT
ת''ש קונם יין שאני טועם השנה אסור בה עד סופה ולא מיום ליום הילכך עד ראש השנה ואף כי נתעברה כל השנה עד סופה נקראת משנה זו:
למה ליה [למימר] פשיטא דאסור בה: