Back
Nedarim
Daf 33bדִּבְרֵי חָנָן הִיא.
is the statement of Ḥanan
RASHI
דברי חנן היא דאמר איבד מעותיו שאין למלוה על בעלה של זו כלום הואיל ולא נתן בידו אלא הבריח ארי מעליו שפירנס את אשתו' שהוא חייב לזונה ה"נ כי פרע חובו אברוחי ארי הוא שאין לו לפרוע על החוב כלום ולהכי שרי דאי כהנים גדולים דפליגי עליה דחנן היא כיון דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול מן הבעל הכא נמי סבירא להו כי פרע חובו יכול הפורע לגבות מן הלוה ולהכי הוי הנאה גמורה אם אין הפורע חוזר וגובה ממנו ואסור:
רָבָא אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּבְרֵי הַכֹּל, גַּבֵּי מוּדָּר הֲנָאָה דְּיָהֵיב עַל מְנָת שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ.
Rava said: Even if you say that everyone agrees that this is the halakha , it was stated with regard to one prohibited by vow from deriving benefit from another who borrowed money, and the creditor stipulated that it was on the condition that if he so chooses he does not need to repay
RASHI
דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע מזה דהשתא כי פורעו זה לא הוי הנאה הואיל ואי בעי לא מצי למיגבא מיניה כלום ושוקל לו את שקלו נמי מוקמינן ליה לדברי הכל כה"ג שאינו מהנה לו כלום כגון שהוא עצמו שקל את שקלו ושגרו לירושלים ונגנב או אבד לאחר שנתרמה הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו ולא היה לו לפורעו דהכי קיי"ל (ב"מ נז:) בני העיר ששיגרו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין השלוחין לגזברים שאבדו ובעלים פטורים דתורמין על האבוד ואם קודם שנתרמה הלשכה נשבעין לבני העיר לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר דלא מהנה ליה כלל:
מַאי חָנָן? דִּתְנַן: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִירְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אָמַר: אִיבֵּד אֶת מָעוֹתָיו.
The Gemara asks: What is the opinion of Ḥanan to which the Gemara referred? The Gemara answers that it is as we learned in a mishna: In the case of a husband who went to a country overseas, and one other man arose and supported his wife on his own initiative and then demanded to be reimbursed for that support when the husband returned, Ḥanan said: The one who took the initiative to support the wife lost his money, since the husband neither asked him to do so nor committed to compensate him.
TOSAFOT
חנן אומר איבד מעותיו משום דהוי מבריח ארי בעלמא ואע''ג דחייב במזונות אשתו מ''מ יכול לומר שהיתה מסתפקת ממעשה ידיה וא''ת והא פרק השוכר [את] הפועלים (ב''מ צג:) דרועה שהקדים ברועים ובמקלות חוזרין ונוטלין שכרם מבעל הבית ואמאי מבריח ארי בעלמא וי''ל דלאו מבריח הוא כיון דברי היזיקא שאם לא הקדים הארי היה אוכל הבהמות והיכא דלא ברי היזיקא שהארי אינו ממש עומד ומזומן ואינו מצילו כי אם מפחד הארי לא הוי ברי היזיקא וא''ת בפורע חובו מבריח מיניה והלא ידוע לכל שיש לו לפרוע חובו וא''כ מהנהו וי''ל דפורע חובו היינו זן אשתו ובניו דאיפשר שיתפרנסו ממעשה - ידיהם ולא ברי היזיקא אבל לא נראה דמדקאמר אחרי כן וזן את בניו ואת בנותיו אלמא משמע דמה שאמר זן בניו לאו פורע חובו וי''ל דרישא מיירי שזן אשתו ואת בניו שלא בפניו וסיפא מיירי בפניו וזהו חידוש ואף על גב שמפרנסם בפניו ואין מוחהו אפ''ה חשבינן להו מבריח עי''ל דפורע חובו היינו פורע ממש וא''ת א''כ ודאי [לאו] מבריח ארי י''ל דיכול לומר בע''ח לפורע חובו מפייסינן ליה דמחיל לי ואפילו במשכון מפייסנא ליה והדר לי משכוני הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי מבריח ארי:
נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי.
The sons of High Priests
רָבָא לָא אֲמַר כְּרַב הוֹשַׁעֲיָא – דְּקָא מוֹקִים לָהּ לְמַתְנִיתִין כְּדִבְרֵי הַכֹּל, רַב הוֹשַׁעֲיָא לָא אֲמַר כְּרָבָא – גְּזֵירָה שֶׁלֹּא לִיפָּרַע מִשּׁוּם לִיפָּרַע.
The Gemara explains the dispute between Rava and Rav Hoshaya with regard to attribution of the mishna: Rava did not say that the mishna is in accordance with the opinion of Ḥanan, as did Rav Hoshaya, and he preferred a different explanation, as he establishes the mishna in accordance with the statements upon which everyone agrees, rather than attributing it to an individual tanna . Rav Hoshaya did not say that the mishna is in accordance with the opinion of all the tanna’im as did Rava, as there is basis to issue a rabbinic decree prohibiting repayment of a loan for one for whom benefit from another is forbidden by vow on the condition that he does not need to repay the loan, due to a standard loan that he is required to repay. Therefore, he prefers to establish the mishna in accordance with the opinion of Ḥanan.
RASHI
משום לפרוע דהתם אי הוה פרע תובו הוה מהני ליה:
״מַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵידָתוֹ״. פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אֲמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשֶׁנִּכְסֵי מַחֲזִיר אֲסוּרִין עַל בַּעַל אֲבֵידָה, דְּכִי מַהֲדַר לֵיהּ – מִידַּעַם דְּנַפְשֵׁיהּ קָא מַהֲדַר לֵיהּ. אֲבָל נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵידָה אֲסוּרִין עַל מַחֲזִיר – לָא קָא מַהֲדַר לֵיהּ, דְּקָא מְהַנֵּי לֵיהּ פְּרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף.
§ We learned in the mishna: He returns his lost item to him.
RASHI
תפול הנאה להקדש מפ' בגמרא:
לא שנו דמחזיר לו אבידתו אלא כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה שהמחזיר הדירו מנכסיו:
דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קמהדר ליה וליכא הנאה שאינו מהנהו מנכסיו כלום:
אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר דמחזיר מודר מבעל אבידה לא מצי מהדר ליה אבידתו משום דאי מהדר ליה הוה מתהני מבעל אבידה:
פרוטה דרב יוסף דאמר רב יוסף העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב ליה פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים הלכך אין מחזיר לו אבידתו:
TOSAFOT
דמהני ליה פרוטה דרב יוסף פי' בשעה שעסק במצות אבידה וא''ת ישיב לו אכילת הנאה להקדש אותה פרוטה במקום שנוטלין עליה שכר וי''ל דלא מצי לדיין לדעת כמה פעמים פטור הוא על ידה ממיתב ריפתא לעניא וא''ת והא אברוחי ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפי' גבי פורע חוב חשבינן ליה מבריח ארי משום דמצי למימר מפייסי' ליה לפיכך לא ברי היזיקא כ''ש הכא גבי פרוטה שאינה מצויה כ''כ והא לא חשיב הנאה וי''ל דפורע חובו היינו אותו שפורע חובו עבורו מבריח ארי מעליו הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי כמבריח ארי אבל הכא המחזיר עצמו כמבריח הארי מעל עצמו ע''י שמתעסק באבידת חבירו והרי הוא כאילו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני ה''נ גבי פורע חובו אם הבעל חוב נוטל מעות מזה לפטור חובו כמו כן היה אסור:
וְחַד אֲמַר: אֲפִילּוּ נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵידָה אֲסוּרִין עַל מַחֲזִיר – מַהֲדַר לֵיהּ, וּמִשּׁוּם פְּרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף – לָא שְׁכִיחַ.
And one said: Even in a case where the property of the owner of the lost item is forbidden to the one returning the lost item, he returns it to him. And with regard to the concern due to the peruta of Rav Yosef, it is not a concern because it is uncommon for a pauper to happen upon a person just when he is tending to the lost item. Therefore, it cannot be said that there is profit in the return of a lost item.
RASHI
פרוטה דרב יוסף לא שכיח דלא שכיח כה"ג דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה ולא מתהני מיניה כלל לפיכך מחזיר לו אבידתו: