Back
Nedarim
Daf 13aלָא קַשְׁיָא, הָא – דַּאֲמַר ״הָא קָרְבָּן״, וְהָא – דַּאֲמַר ״הַקָּרְבָּן״. מַאי טַעֲמָא – חַיֵּי קָרְבָּן קָאָמַר.
The Gemara answers: This is not difficult. This case, where the vow does not take effect, is where one said: This offering [ ha korban ],
RASHI
לא קשיא מתניתין דאסר דאמר הקרבן דהיינו כקרבן שאוכל לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי:
TOSAFOT
הא דאמר הא קרבן בשתי תיבות אז אמרינן בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע הא דאמר הקרבן כלומר מתניתין דאסרה מיירי דאמר הקרבן בתיבה אחת לפיכך אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקינן דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע''ג דבהעבודה הזה הוי לשון שבועה אף כי בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא''ל דקאמר הקרבן שאוכל לך הילכך אין לפרשו בלשון שבועה היכא דקא''ל בתיבה אחת:
קָתָנֵי: ״לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! אָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: לְקָרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לְךָ.
The mishna teaches that if one says: That which I will not eat of yours is lakorban , which indicates la korban , it is not an offering, Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual. This is because his statement indicates that what he does eat shall be considered an offering. The Gemara asks: Isn’t it true that Rabbi Meir does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement? The Gemara answers that Rabbi Abba said: It is as though he said: It shall be for an offering [ lekorban ],
RASHI
לא קרבן לא אוכל לך אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכי משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן: ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו':
TOSAFOT
קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לר''מ מכלל וכו' השתא דטעמא דאסור משום מכלל וכו' משמע לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ומשני באמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כלומר הכי מפרש ליה ופר''ת דמיירי דאמר לקרבן בפתח בין לפי דברי המקשה בין לפי דברי המתרץ אלא שהמקשה היה סבור דפי' לקרבן בפתח כמו לא ודחי דמפרשי' ליה לקרבן יהא ור''י מפרש דלפי שינויא מיירי דאמר לקרבן בחטף מיהו לפר''ת ניחא טפי דע''כ למאי דס''ד מעיקרא הוי לקרבן בפתח מדהוה טעי המקשה לומר טעמא דאיסורא משום מכלל ומסתמא ה''ה לדברי המתרץ א''נ גם לפר''י יש ליישב דבזה הם חלוקין המקשה והמתרץ דודאי המקשה היה סבור דגרס לקרבן בפתח לפיכך היה טועה לומר דטעמא משום מכלל לאו כו' ודחי דרבי מאיר מיירי דאמר לקרבן בחטף וא''ת לפר''ת דאמר לשינויא דאמר לקרבן בפתח לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא לפיכך וכו' מ''מ מיתסר מטעם מכלל לאו וכו' לרבנן דאית להו מכלל וכו' וא''כ אמאי קתני רבי מאיר אוסר הא לרבנן נמי מיתסר בשלמא לפר''י דגרס לקרבן בחטף וליכא למימר מכלל לאו וכו' לכך ליכא למיסר כ''א מטעם לקרבן יהא לפיכך מותר לרבנן דלית להו סברא דלקרבן יהא אבל לפר''ת קשה כדפרישית וי''ל דאה''נ דאסור גם לרבנן ולרבותא נקט ר''מ אוסר דאע''ג דרבי מאיר לית ליה מכלל וכו' מ''מ אוסר מטעם דלקרבן יהא וכו':
מתני׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קוֹנָם פִּי מְדַבֵּר עִמְּךָ״ ״יָדִי עוֹשָׂה עִמְּךָ״ ״רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמְּךָ״ – אָסוּר.
One who says to another: It is konam for me for my mouth to speak with you,
RASHI
מתני' קונם פי מדבר עמך מה שאני מדבר עמך אסור עלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:
גמ׳ וּרְמִינְהוּ: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים וּבַנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת; חוֹמֶר בַּנְּדָרִים – שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל הַמִּצְוָה כְּבָרְשׁוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבוּעוֹת. וְחוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת – שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים!
The Gemara raises a contradiction from the following baraita : There is a stricture that applies to oaths beyond the strictures that apply to vows, and there is a stricture that applies to vows beyond the strictures that apply to oaths. The stricture that applies to vows is that vows take effect with regard to a mitzva as they do with regard to optional activities,
RASHI
גמ' חלין על המצוה כברשות שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל:
מה שאין כן בשבועה שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה:
מה שאין כן בנדרים דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור:
אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסֵר פִּי לְדִיבּוּרִי״ ״יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶם״ ״רַגְלָי לְהִילּוּכָן״. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״פִּי מְדַבֵּר עִמְּךָ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ״. הדרן עלך כל כנויי
Rav Yehuda said: The mishna is referring to one who says: My mouth shall be forbidden with regard to my speech,
RASHI
באומר יאסר פי לדבורי כלומ' פי יאסר לאותו דיבור שאני מדבר עמך והפה שנאסר יש בו ממש ודאי וידים למעשה ידיהם שאיני עושה עמך ורגלי להילוך שלא אהלך עמך:
דיקא נמי מתני' דאסר דפי קאמר דקתני קונם פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דיאסר פי קאמר והיינו דבר שיש בו ממש:
TOSAFOT
באומר יאסר פי לדיבורי תימה אמאי לא משני לה דאף כי אין בו ממש ואין נדרים חלים מדאורייתא מ''מ מיתסר מדרבנן כדמסיק רבינא לקמן פ''ב ואיסור דמתניתין מדרבנן קאמר וי''ל דמתרץ ליה האמת דמתניתין מוכחא דמיירי בהכי שאמר יאסר פי לדיבורי כדמסיק דיקא נמי דקתני כו':
ידי לעושיהם וא''ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נט.) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לר''מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי''ל דאה''נ ואגב אינך נקט הך שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בהן ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן:
SUMMARY
It was stated in this chapter that a vow may take effect even if one does not state explicitly that he is taking a vow, but rather employs substitute terms that indicate a vow. Only certain specific terms are valid substitute terms for vows. The amora’im debated whether these terms are words that actually mean vow in other languages or whether the Sages invented these terms specifically for use as substitute terms for vows. Other terms, even if they are alternate forms of the substitute terms, are not valid expressions of a vow. It was further stated that intimations of vows, whereby one expresses a vow in an incomplete manner, are also considered valid expressions of vows. However, this applies only to obvious intimations, where the intent of the speaker is clear due to his statement or based upon context. Ambiguous intimations, which are statements that can be interpreted in more than one way, are not considered to be statements of vows. Along with this discussion of intimations, the Gemara determined that intimations are considered valid statements in other areas of halakha as well, such as betrothal, divorce, consecrations, and charity. The Gemara also addressed other unusual formulations of vows, such as one who accepts an obligation upon himself with the phrase: Like the vows of the wicked, or one who says that food should not be considered non-sacred, which implies that it shall be considered sacred. Although this chapter reinforced the idea that people are generally to be discouraged from taking vows, one is not discouraged from taking vows to fulfill mitzvot. An additional topic that is discussed is expressing a vow by associating one item with another item that is prohibited, e.g., by saying: This item should be like that item. If the second item is consecrated or is prohibited due to a vow, one is considered to have effectively taken a vow that prohibits the first item.
INTRO
When a man takes a vow to the Lord, or swears an oath to bind his soul with a bond, he shall not profane his word; he shall do according to all that comes out of his mouth. Numbers 30:3
A vow creates a prohibition by associating a permitted item with an item forbidden by means of a vow, e.g., an offering or consecrated property. In other words, one must say: This item will be forbidden like an offering. If the permitted item is associated with an item that is forbidden by the Torah, the vow does not take effect. Several examples of this rule are discussed in this chapter. In addition, the prohibition created by the vow must be imposed upon a tangible item. If it is not, and instead is applied to an act of sorts, the vow does not take effect. An oath, by contrast, does take effect when it is applied to actions. This distinction leads the chapter to discuss other differences between vows and oaths. A separate problem with regard to vows is one that contains a double meaning, or that is explained by the one who took the vow in a manner that renders it ineffective. Some types and cases of vows that do not take effect are treated stringently by the Sages, lest people take vows lightly as result of their inability to distinguish between vows that take effect and vows that do not. This chapter discusses which ineffective vows are treated stringently and which do not take effect even by rabbinic law.
וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״ ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״ ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״ ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״ ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת״ ״כִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים״ ״כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ״ – מוּתָּר.
mishna And these are the vows in which the one who takes the vow attempts to create a prohibition on an item by associating it with an item in an ineffective manner, rendering the vow void and leaving the item permitted: If one says: That which I will eat of yours will be non-sacred [ ḥullin ];
RASHI
הדרן עלך כל כנויי
TOSAFOT
ואלו מותרין הרי עלי:
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ – פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.
With regard to a man who says to his wife: You are hereby to me like my mother, i.e., deriving benefit from you should be forbidden to me like engaging in sexual intercourse with my mother, dissolution is broached with him
RASHI
ואלו מותרין דלא חשיבי נדר:
האומר חולין שאני אוכל לך או כבשר חזיר שאוכל לך או כעבודת כוכבים כו':
כחלת אהרן וכתרומתו מותר לאכול עמו דכל הני לאו דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר ואין נודרים בדבר האסור:
גמ׳ טַעְמָא דַּאֲמַר ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״, הָא אֲמַר ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״ – מַשְׁמַע: לָא לְחוּלִּין לֶיהֱוֵי, אֶלָּא קָרְבָּן.
It may be inferred from the first case in the mishna that the reason the vow does not take effect is that he said: That which I will eat of yours will be ḥullin ; but if he said: That which I will eat of yours will be laḥullin , that indicates that he is saying: It will not [ la ] be non-sacred [ ḥullin ], but rather like an offering, which is a vow that takes effect.
TOSAFOT
טעמא דאמר חולין שאוכל הא לחולין שאוכל לך וכו' דס״ד לדיוקא איצטריך למידק מיניה לחולין כיון דלגופיה לא איצטריך:
מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר – הָא לֵית לֵיהּ מִכְּלַל
Whose opinion is expressed in the mishna? If it is the opinion of Rabbi Meir, isn’t he of the opinion that one does not say: From