Back
Nedarim
Daf 11bתַּנְיָא: ״חוּלִּין״ ״הַחוּלִּין״ ״כַּחוּלִּין״, בֵּין ״שֶׁאוֹכַל לְךָ״ וּבֵין ״שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ״ – מוּתָּר״. ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ״ – אָסוּר: ״לַחוּלִּין לֹא אוֹכַל לְךָ״ – מוּתָּר.
It is taught in a baraita : If one declares food: Non-sacred, or: The non-sacred, or: Like the non-sacred,
RASHI
בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך בין שאמר חולין שאוכל לך או החולין שאוכל לך דהיינו ודאי מותר ובין שאמר חולין שלא אוכל לך או החולין שלא אוכל לך דמשמע חולין מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך לא הוי חולין אלא קרבן אפי' הכי מותר דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דהא ברייתא ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דכשאמר חולין שלא אוכל לך לא כפליה לתנאיה ולא אמר כלום אבל כי אמר לא חולין שאוכל לך אסור דהכא לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דאע"ג דאמרינן לעיל לא חולין שאוכל לך ודייקינן לא חולין ליהוי אלא קרבן ודייקינן לרבי מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והכא נמי אי דאמר חולין דלא אוכל לך אילו דקדקנו האי חולין שלא אוכל לך הא שאוכל לך לא הוי חולין אלא קרבן הוה משמע מכלל לאו אתה שומע הן אבל האי לאו לא משמע מכלל לאו אתה שומע הן דהא בפירוש אמר האי תנא הכא דהאי [לא] הוי מכלל לאו אתה שומע הן ואיכא דאמרי חולין שלא אוכל לך האי חולין שלא אוכל לך אלא קרבן משמע דהאי תנא משמע ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל האי לא משמע ליה מכלל לאו אתה שומע הן דהא בפירוש אמר לא לחולין שאוכל לך שאינו רוצה ליהנות ממנו:
לא לחולין לא אוכל מותר מפרש לקמן:
TOSAFOT
תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר וא''ת שאוכל לך פשיטא וי''ל דשלא אוכל איצטריך ליה אע''ג דמשמע מה שלא אוכל יהא כחולין הא מה שאוכל לך יהא כקרבן אפ''ה לא אמר כלום כדפרישי' דאתאן כרבי מאיר דלית ליה מכלל לאו כו' מיהו קשה מסיפא דקתני לא חולין שאוכל לך אסור לא לחולין לא אוכל לך מותר הא לא חולין שאוכל לך אסור אמאי אתיא לר''מ אי משום דוקיא לא חולין ליהוי אלא קרבן מה שאוכל לך הא נמי חשיב מכלל לאו כו' כדאמרינן לעיל גבי לחולין במתני' מפרש לא לחולין ליהוי אלא לקרבן ומסיק עליה מני אי ר''מ לית ליה מכלל לאו וכו' אלמא חשיב ליה מכלל לאו וכו' וי''ל דלא דמי דלעיל מתני' לא אמר לא חולין אלא לחולין בפתח ואם אתה בא לאסור צריך אתה לפרש דיבורו לחולין כמו לא חולין וכיון דצריך לפרש כולי האי חשיב מכלל לאו וכו' ולית ליה לר''מ מכלל לאו וכו' אבל הכא שאמר בפירוש לא חולין הוי כאילו פירש דבריו בהדיא לא חולין אלא קרבן והואיל ואין כאן חסרון פתרון מהני אפי' לר''מ ולא חשיב מכלל לאו וכו':
רֵישָׁא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּלֵית לֵיהּ מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין.
The Gemara analyzes this baraita : Who is the author of the first clause of the baraita ? It is Rabbi Meir, who does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement. Consequently, even if one said: That which I do not eat of yours shall be considered non-sacred, that does not indicate that what he does eat shall be considered consecrated.
אֵימָא סֵיפָא: ״לַחוּלִּין לֹא אוֹכַל לְךָ״ – מוּתָּר. וְהָתְנַן: ״לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ״ רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְקַשְׁיָא לָן: הָא לֵית לֵיהּ מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין!
However, say the latter clause of that baraita : If one says: That which I will not eat of yours shall be considered laḥullin , the other individual’s food remains permitted to him. But didn’t we learn in a mishna (13a) that if one says: That which I will not eat of yours shall be considered lakorban , Rabbi Meir prohibits him from eating food belonging to the other individual? Lakorban apparently means la korban , it is not an offering. The reason for this opinion is that his statement indicates that what he does not eat is not an offering, but what he does eat shall be considered an offering. This poses a difficulty for us because Rabbi Meir does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement.
RASHI
וקשיא האי קרבן לא אוכל לו אמאי אסור הא לית ליה מכלל לאו כו' דהאי מכלל לאו אתה שומע הן כלומר לא קרבן הוא מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך הוי קרבן:
TOSAFOT
אימא סיפא לא חולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן מותר כו' ה''נ ה''ק ליה לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך וא''ת והא מוכח לעיל דכיון דאמר לחולין בפתח חשיב מכלל לאו וכו' וי''ל דס''ד השתא דכיון דאמר לא חולין לא אוכל לך להוכיח סופו של איסור בא הילכך אפי' לר''מ מיפשטא פשיטא ליה לחולין בפתח כמו לחולין דלא דמי לחולין דמתני' דהתם אומר לחולין אוכל לך וליכא הוכחה לאסור לא בתחילת דבריו ולא בסוף דבריו ומסיק רב אשי הא דאמר לחולין בפתח לא מהני לר''מ אף כי בסוף דבריו אמר לא אוכל דלא חשיב הוכחה רק היכא דאמר לא חולין שמתחילת דבריו איכא הוכחה כדפ''ל:
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: לְקָרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לְךָ. הָכָא נַמִי – הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא חוּלִּין לֶיהֱוֵי, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לְךָ!
And to answer this difficulty, Rabbi Abba said: It is as though he said: It shall be for an offering [ lekorban ], and therefore
RASHI
ואמר ר' אבא נעשה כאומר כו' דבפירוש מפרש שאינו רוצה ליהנות ממנו ולא מכלל לאו אתה שומע הן הוא:
הכא נמי גבי לא לחולין לא אוכל לך אמאי מותר ליתרציה נמי ר' אבא דה"ק לא לחולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כלומר מה שאתה רוצה להאכילני משלך לא לחולין הוי אלא לקרבן לפיכך לא אוכל לך:
הַאי תַּנָּא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר בַּחֲדָא, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא; סָבַר לָהּ כְּוָתֵיהּ בַּחֲדָא – דְּלֵית לֵיהּ מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵין, וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא – בְּקָרְבָּן.
The Gemara answers: This tanna of the baraita holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir in one case and disagrees with his opinion in another. He holds in accordance with his opinion in one case, in that he does not hold that from a negative statement you can infer a positive statement. And he disagrees with his opinion in another case, i.e., in the case of an offering. This tanna holds that if one says: That which I will not eat of yours shall be considered lakorban , he does not mean: It is to be considered an offering and therefore I will not eat from that which is yours. Similarly, in the case in the baraita , the tanna does not hold that the individual means to say: It shall not be non-sacred and therefore I will not eat that which is yours. In order to effect a vow, one must express it clearly.
RASHI
האי תנא דברייתא דאמר לחולין לא אוכל לך מותר:
סבר לה כוותיה בחדא וכו' ופליג עליה בחדא בקרבן וכי היכי דאמר לא לחולין לא אוכל לך מותר הכי נמי היכא דאמר לקרבן לא אוכל לך דלית ליה האי תירוצא דרבי אבא:
רַב אַשִׁי אֲמַר: הָא דַּאֲמַר ״לְחוּלִּין״, וְהָא דַּאֲמַר ״לָא לְחוּלִּין״, דְּמַשְׁמַע: לָא לֶיהֱוֵי חוּלִּין אֶלָּא כְּקָרְבָּן.
Rav Ashi said: The apparent contradiction between the baraita and the mishna can be resolved in a different manner. This case in the baraita is where he said: That which I will not eat of yours shall be considered as non-sacred,
RASHI
הא דאמר לחולין דאמר לחולין לא אוכל לך הוי מותר אע"ג דמשמע מה שאוכל הוי קרבן דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדפרישית לעיל ולענין האי תירוצא דמתרצינן לעיל לא לחולין ליהוי וכו' הני מילי היכא דאמר לא לחולין אבל לחולין לא משמע לא לחולין:
״טָהוֹר וְטָמֵא נוֹתָר וּפִיגּוּל – אָסוּר״. בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: ״הֲרֵי עָלַי כִּבְשַׂר זִבְחֵי שְׁלָמִים לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים״ מַהוּ?
§ It is stated in the mishna that if one says that a food item shall be considered not ritually pure, or if he said the food shall be considered an offering that has become ritually impure, left over [ notar ], or piggul , i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time, it is forbidden. Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one said with regard to a particular item: This is prohibited to me like the meat of peace-offerings
RASHI
הרי עלי כבשר זבחי שלמים וכו' אי דקאמר בהאי לישנא בהיתירא קא מתפיס. ופשיטא דמותר דשלמים לאחר זריקת דמים מותרין אפילו לבעלים:
אִי דְּקָאָמַר בְּהָדֵין לִישָּׁנָא – בְּהֶיתֵּרָא קָא מַתְפִּיס! אֶלָּא, כְּגוֹן דְּמָחֵית בְּשַׂר זִבְחֵי שְׁלָמִים, וּמָחֵית דְּהֶיתֵּרָא גַּבֵּיהּ, וַאֲמַר: ״זֶה כָּזֶה״, מַאי? בְּעִיקָּרוֹ קָא מַתְפִּיס, אוֹ בְּהֶיתֵּרָא קָא מַתְפִּיס?
The Gemara responds: If he said it with this formulation, he is associating the object of his vow with a permitted item, as the meat of peace-offerings is permitted to be eaten after the blood is sprinkled on the altar. Consequently, the declaration does not express a vow. Rather, it is a case where he places the meat of peace-offerings following the sprinkling of the blood in one place, and he places an item that is permitted next to it. And he says: This is like that. In this case, what is the halakha ? Is he associating the object of his vow with the original forbidden status of the peace-offering before the blood is sprinkled, or is he associating the object of his vow with the current permitted status of the peace-offering?
RASHI
כגון דמחית בשר חולין ובשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים:
מי אמרינן בעיקרו קאי מתפיס בעיקר זבחי שלמים כמו שהיה לפני זריקת דמים שאסור:
או כדהשתא כמו שהיא עכשיו שהיא מותרת:
אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: נוֹתָר וּפִיגּוּל.
To resolve this question, Rava said: Come and hear a proof from the mishna: If he said the food shall be considered an offering that has become notar or piggul , i.e. an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time, it is forbidden.
RASHI
תא שמע דתנן נותר ופיגול ומשמע נמי כגון דמחית בשר דהיתירא ונותר ופיגול ואמר זה כזה: