Back
Nazir
Daf 49b״עַל כָּל״ – לְאַפּוּקֵי רְחוֹקִים. ״מֵת״ – לְאַפּוּקֵי קְרוֹבִים. ״נַפְשׁוֹת״ – לְאַפּוּקֵי רְבִיעִית דָּם שֶׁיָּצָא מִשְּׁנֵי מֵתִים, שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא״.
“In to any” served to exclude contracting impurity to bury distant people, for whom a High Priest may not become impure; “dead” comes to exclude relatives; “bodies” comes to exclude a quarter- log of blood that emerges from two corpses,
RASHI
על כל לאפוקי רחוקים דלא ליטמא:
מת לאפוקי קרובים:
נפשות שאם יצאת רביעית דם מב' מתים אינו מטמא להם:
TOSAFOT
על כל לאפוקי רחוקים הנך לאפוקי הוי פירושא כמו נפקא ליה מהאי קרא כלומר שמפסוק זה יוצאה הדרשא שלהם משמע דמעל כל לחודיה דריש רחוקים מדדריש בסמוך נפשות לרביעית דם הבאה משני מתים ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ"ה לא דריש מיניה רחוקים כי אם מנפש לכך נראה דהכא נמי דריש רחוקים מעל כל נפשות ומ"מ דריש נמי מיניה רביעית דם משני מתים מדכתיב נפשות לשון רבים ולא נפש ויש לתמוה למה ליה לר"ע גבי כ"ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק"ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין ותימה קצת דהש"ס לא הזכירו כלל וצריך עיון לשון מהר"ף:
מתני׳ עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ: עַל הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֵצֶל, וְעַל מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב, עַל הַשִּׁדְרָה, וְעַל הַגּוּלְגּוֹלֶת, וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת, וְעַל חֲצִי לוֹג דָּם,
A nazirite shaves for having become impure from these following sources of ritual impurity:
RASHI
מתני' נצל מפרש בגמרא:
ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא אף על פי שאין עליהן בשר כזית:
חצי לוג דם שתי רביעיות:
TOSAFOT
מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת בין במגע בין במשא בין באהל ומפרש בגמרא דהשתא על כזית מן המת מגלח על מת שלם לא כ"ש:
נצל מוהל מן המת כדמפרש בגמ':
ועל מלא תרווד רקב רקבון ועפרורית הבא מן המת ובגמרא מפרש שיעורא. תרווד כף:
ועל השדרה ועל הגולגולת ואע"פ שאין עליה בשר כלל ובגמ' בעי אי על תרוייהו או על חדא מנהון:
ועל אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי בפרק העור והרוטב (חולין דף קכח:) מפרש שזהו בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם היה מחובר לאדם חי שיוכל להעלות ארוכה ואע"פ שאין בו כזית בשר:
ועל חצי קב עצמות ומיירי שבאו מרוב מניינו או מרוב בניינו כגון שיש בקב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם והיינו מרוב מניינו ורוב בניינו מפרש לקמן שני שוקים וירך אחד או איפכא ואע"פ שמטמא באהל ברובע הקב כדאיתא בהדיא במתניתין. בפ"ק דאהלות אלו מטמאין באהל וקחשיב רובע עצמות הבא מרוב מניינו או מרוב בניינו מ"מ הלכה הוא דאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וליכא לפרושי חצי קב משאר עצמות שאינו מרוב בניינו ולא מרוב מניינו דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו בפ"ק דאהלות בהדי הנך דמטמא באהל:
ועל חצי לוג דם ואע"פ שמטמא באהל ברביעית כדאיתא במתניתין דאהלות מ"מ אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ושיעורין הלכה למשה מסיני:
וְעַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אֲהִילָן. וְעַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ.
And a nazirite shaves in each of these cases for becoming impure by coming into contact with them; and for becoming impure by carrying them;
RASHI
על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו אבל לא על אהילו:
TOSAFOT
על משאו ועל מגעו ועל אהילו דכל הני דחשיב לעיל מטמא בין במגע בין במשא בין באהל ועצם כשעורה על מגעו ועל משאו מגלח אבל באהל אפילו טמויי לא מטמא:
עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו.
For all of these occurrences, a nazirite shaves, and a priest sprinkles the ashes of the red heifer on him on the third and on the seventh days
TOSAFOT
על אלו הנזיר מגלח בגמ' מפרש על אלו דרישא ועל אלו דסיפא למעוטי מאי:
ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין דכתיב והימים הראשונים יפלו ואין מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר ול"ג במשנה ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דאיבעיא מיבעיא ליה מתניתין מני דא"כ פשיטא דרבנן היא:
גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִין הֵן, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵן בָּאִין אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵן בָּאִין. דָּחַק סוּמָכוֹס וְנִכְנַס.
The Sages taught: After Rabbi Meir’s death, Rabbi Yehuda
RASHI
לקפחני לנצחני:
TOSAFOT
אלא לקפחני בהלכות לצערני:
אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁנָה לִי רַבִּי מֵאִיר: עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ – עַל הַמֵּת וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת. כָּעַס רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר לָהֶן: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִין הֵן? עַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!
When they reached the topic of the mishna, Sumakhos said to them: Rabbi Meir
RASHI
כעס רבי יהודה ואמר זו אינו משנה:
TOSAFOT
כך שנה לי רבי מאיר במשנה על המת ועל כזית מן המת ורבי יהודה לא היה שונה על המת במשנתנו משום דכל שכן דמכזית מן המת וכו':