Back
Nazir
Daf 47aוּמְרוּבֵּה בְגָדִים – מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה עֲדִיף, דְּאִילּוּ מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מֵבִיא פָּר הַבָּא עַל כֹּל הַמִּצְוֹת, וְאִילּוּ מְרוּבֵּה בְגָדִים – אֵין מֵבִיא.
and a High Priest of many garments,
RASHI
משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים כלומר והא פשיטא לן דכ"ג שנמשח בשמן המשחה קודם שנגנז צנצנת המן ומקלו של [אהרן] ושמן המשחה בימי יאשיהו וכהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה שעומד בכהונתו לאחר שנגנז שמן המשחה אפילו בבית ראשון ואין בינו לבין כהן הדיוט אלא שהוא מרובה בגדים שמשמש בח' בגדים בבגדי לבן ובגדי זהב וכהן הדיוט אינו משמש אלא בד' הא נמי פשיטא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה דמיטמא מרובה בגדים ולא יטמא משוח בשמן המשחה משום דאיהו עדיף שכן מביא פר העלם על כל המצות כמו צבור כדכתיב (ויקרא ד׳:ג׳) ואם הכהן המשיח וגו' כלומר שהוא מביא קרבן על אשמתו כמו צבור על אשמתן אבל מרובה בגדים אינו דינו אלא כיחיד:
TOSAFOT
וכן משוח בשמן המשחה כ"ג שנמשח בשמן המשחה ומרובה בגדים קרי משנגנז שמן המשחה דיאשיהו גנז שמן המשחה שעשה משה כדאיתא בפ' הוציאו לו (יומא נב:) ואחריו לא היה כהן משוח בשמן המשחה אלא מרובה בגדים בלא שמן שהיו ממלאים ידיו בח' בגדים ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכתיב (שמות ל׳:ל״א) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה ולא אחר וכדאיתא בפ' קמא דכריתות (דף ה:) וכי נס א' בשמן המשחה היה והלא הרבה נסים נעשו בו שמתחלה לא היה אלא י"ב לוג ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם והא דאמר התם (דף ה.) המפטם השמן ללמוד בו או למוסרו לצבור פטור הא דקתני למוסרו לצבור (ללמדם שידעו לעשותו) היינו בימי משה אם עשאו פטור אי נמי למוסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו והשתא אחרי יאשיהו לא היה כהן נמשח בשמן המשחה אלא עובד בח' בגדים וכשר בכך בלא משיחה דת"ר בפ"ק דמגילה (דף ט:) משוח אין לי אלא בשמן המשחה מרובה בגדים מנלן ת"ל הכהן המשיח והשתא משוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור א' כגון שנמשח א' לכ"ג ובתוך כך נגנז שמן המשחה ואירע בו קרי בכהן המשוח ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים לעשות עבודה ביה"כ וקשה דא"כ הל"ל משוח חזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה דראשון חוזר לעבודתו כדקאמר גבי משוח שעבר ונראה לומר כגון שכהן גדול גלה ומינו אחר תחתיו ברבוי בגדים כגון שנגנז השמן כבר ושימש כמה שנים שאם אף הראשון שב אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים והרי שניהם מהלכין בדרך כו':
מָשׁוּחַ שֶׁעָבַר וּמְרוּבֵּה בְגָדִים – מְרוּבֵּה בְּגָדִים עֲדִיף, דִּמְרוּבֵּה בְגָדִים עָבֵיד עֲבוֹדָה, וְאִילּוּ מָשׁוּחַ שֶׁעָבַר לָאו בַּר עֲבוֹדָה הוּא.
In a case where a former anointed High Priest, i.e., a priest who had temporarily substituted for a High Priest, is walking together with one of many garments,
RASHI
ומשוח שעבר כלומר קודם שנגנז שמן המשחה ואירע קרי בכ"ג ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ואחר כך כשנטהר כ"ג חוזר לעבודתו ושני עובר לו:
ומשוח שעבר לאו בר עבודה הוא אלא אותו יה"כ כדאמרי' במס' יומא (דף יב:) ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין:
TOSAFOT
מרובה בגדים ומשוח שעבר וה"ה דמצי למינקט משוח ומשוח שעבר או מרובה בגדים ומרובה בגדים שעבר אלא רבותא נקט דאפי' אותו שעבר משוח מרובה בגדים עדיף ממנו הכי גריס מרובה בגדים ומשוח שעבר לכאורה משמע מרובה בגדים כגון שכבר נגנז שמן המשחה והיה כ"ג מרובה בגדים ואירע בו קרי ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ועבר יום הכפורים ושוב הראשון שהוא מרובה בגדים חוזר לעבודתו והשתא יש לפנינו מרובה בגדים ומשוח שעבר ואי אפשר לומר כן דאיך נעשה זה שמשחו השני ולא משחו הראשון אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משוח (שעבר) ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבד יה"כ אחד ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו ועבד כמה שנים אחרי כן ומשוח השני עבר (עבודתו) ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשוח דא"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה ומינו מרובה בגדים תחתיו והשתא המשוח שעבר קודם למרובה בגדים בזמן שעדיין היה שמן המשחה והשתא שניהם המרובה בגדים והמשוח שעבר מרובה בגדים עדיף שעבד עבודה שראוי לעבודה ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא כדאמרינן פרק קמא דיומא (דף יב:) דלכהן גדול אינו ראוי משום איבה ולא לכהן הדיוט דמעלין בקדש ולא מורידין כשמעתיה דר' יוסי דאמר אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט:
(ה"ג) דאילו משוח מביא פר הבא על כל המצות כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר וגו' ומרובה בגדים לא דכתיב בפ' הכהן המשיח דוקא משוח וליכא לפרושי משוח מביא פר העלם דבר של צבור כלומר שכהן משוח מקריבו ולא מרובה בגדים כדכתיב גביה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והא ליתא דבתורת כהנים מוכח בהדיא דאף כהן הדיוט מקריבו (ה"ג) וא"ת אי מיירי אחר יה"כ לא היה לו לקרותו לזה מרובה בגדים אלא שעבר ואי מצאו מת מצוה ביה"כ והא קבורת מת מצוה לא דחי י"ט וכ"ש שבת ויה"כ וי"ל דלעולם ביה"כ עצמו איירי ולא לקברו אלא לטלטלו מחמה לצל דשרי אפי' בשבת ואהא קאמר דמשוח בשמן עדיף ומטמא המרובה בגדים מחמה לצל דמשוח עדיף דמייתי פר הבא על כל המצות אם הכהן המשיח הורה וטעה בהוראתו אבל מרובה בגדים אינו מביא פר על כל המצות דמשיח דוקא כתיב אלא מביא כשבה או שעירה כיחיד ובהוריות (דף יא:) עיקר הדבר ופירושו ופר הבא על כל המצות היינו בפר שהוא עצמו מביא שהורה בעצמו ועשה כהוראתו שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לציבור:
עָבַר מֵחֲמַת קֵירוּיוֹ וְעָבַר מֵחֲמַת מוּמוֹ – עָבַר מֵחֲמַת קֵירוּיוֹ עֲדִיף, דְּאִילּוּ הַאי חֲזִי לַעֲבוֹדָה לְמָחָר, וְאִילּוּ עָבַר מֵחֲמַת מוּמוֹ לָא חֲזִי לַעֲבוֹדָה.
In a case where an anointed High Priest who temporarily left his role due to his seminal emission
RASHI
כהן משוח מלחמה לא חזי לעבודה כדאמרינן במס' הוריות:
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּסְגָן, הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עֲדִיף – דַּחֲזִי לְמִלְחָמָה, אוֹ דִּלְמָא סְגָן עֲדִיף – דַּחֲזִי לַעֲבוֹדָה?
§ The above cases are all easily resolved and are mentioned merely to introduce the following inquiries, for which there are no obvious answers. A dilemma was raised before the Sages. For which of these two is it preferable that he remain ritually pure: A priest anointed for war, who was anointed with oil and appointed to admonish the troops before battle (see Deuteronomy 20:2) or the deputy [ segan ]
TOSAFOT
עבר מחמת קרויו ועבר מחמת מומו בין מום קבוע בין מום עובר מחמת קרויו עדיף דחזי לעבודה למחר ומחמת מומו לא [עביד] עד שיתרפא מומו:
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין מְשׁוּחַ מִלְחָמָה לַסְּגָן, אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה – יִטַּמֵּא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְאַל יִטַּמֵּא הַסְּגָן.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita : The difference between a priest anointed for war and a deputy High Priest is only that if they were walking along the way and found a met mitzva , the ruling is: Let the one anointed for war become impure,
TOSAFOT
משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף כלומר כל הני פשיטא לי והא מיבעיא לי משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה שנתמנה לכך לצאת עם העם למלחמה ותלו ביה רבים או דלמא סגן עדיף דהא חזי לעבודה פירוש ביום הכפורים שנתמנה לכך שאם יארע קרי בכ"ג שיכנס הוא תחתיו ונקרא סגן נמצא כי עיקר מינויו לשמש בעבודה ועיקר מינוי משוח מלחמה למלחמה:
וְהָתַנְיָא: מְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לַסְּגָן. אָמַר מָר זוּטְרָא: לְעִנְיַן הַחֲיוֹתוֹ – מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עֲדִיף, מַאי טַעֲמָא – דְּתָלוּ בֵּיהּ רַבִּים.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a different baraita : A priest anointed for war takes precedence over the deputy
RASHI
והתניא משוח מלחמה קודם לסגן דמשמע לכל דבר קודם לו דאיהו עדיף טפי במס' הוריות קאי:
דתלו ביה רבים דעביד מלחמה בשביל רבים:
TOSAFOT
ת"ש דתניא אין בין משוח לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה וקשה דטובא איכא בינייהו כדאיתא בשילהי בא לו (יומא עב:) בבגדים שכ"ג משמש משוח מלחמה משמש (משמע) וסגן עובד בבגדים כמו הדיוט כמו שעובד ביה"כ נמי תחת כ"ג ותו כל החמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם מצווה על הבתולה ואסור באלמנה דאינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח מלחמה כדמרבינן בפרק בתרא דהוריות (דף יב:) מקראי ואומר הרמ"ר דודאי טובא מילי איכא דמשוח מלחמה חמור מסגן ותנא קולי קולי קתני דאין קולא שנוהגת במשוח מלחמה שלא תנהוג בסגן [אלא] הך שיטמא משוח מלחמה ולא יטמא סגן והכי נמי אמרינן פרק מקום שנהגו (פסחים נה.) תנא קולי קולי קתני:
וּלְעִנְיַן טוּמְאָה – סְגָן עֲדִיף. דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לָמָּה תִּקְּנוּ סְגָן לְכֹהֵן גָּדוֹל? שֶׁאִם אֵירַע בּוֹ פְּסוּל – הֲרֵי נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו.
But with regard to ritual impurity, it is preferable that the deputy High Priest remain ritually pure, as it is taught in a baraita that Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: Why did the Sages institute a deputy for the High Priest? So that if a disqualification befalls the High Priest, his deputy can enter the Temple and serve in his stead. The deputy High Priest cannot fulfill this function if he is allowed to become ritually impure.
TOSAFOT
והתניא משוח מלחמה קודם לסגן וקא ס"ד דקדים לכל מילי קאמר אלא בקונט' פי' דידע שפיר המקשה דבהוריות (דף יג.) מתניא לענין להחיותו לפקח עליו את הגל קודם לסגן דאם נפל גל על שניהם ומכל מקום פריך דאי סגן עדיף לענין טומאה הוה לן לפקח את הגל תחלה על הסגן ומשני מר זוטרא דודאי לעניין להחיותו לפקח עליו את הגל משוח מלחמה עדיף דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף דנתמנה לעבודה ומיהו גם בהוריות מוקי לה הש"ס לענין להחיותו כי הכא משמע דבברייתא לא נשנית בהדיא הך לענין להחיותו:
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר כִּי קָא אָזְלִי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אֲבָל חַד חַד לְחוּדֵיהּ – בַּר אִיטַּמּוּיֵי אִינּוּן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
The Gemara turns its attention to the halakha of the mishna. Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree only with regard to a High Priest and a nazirite who are walking together and find a met mitzva , in which case one of them must become impure. However, it is evident that if each of them is walking separately, they are able, i.e., they are required, to become impure. From where are these matters derived? From where is it learned that a High Priest and a nazirite, who are prohibited from becoming impure even to bury their relatives, must nevertheless become impure to bury a met mitzva ?
RASHI
עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ורבנן אלא בכ"ג ונזיר דקאזלי בהדדי ואשכחו מת מצוה הי מינייהו ליטמא ברישא אבל חד לחודיה כו':
TOSAFOT
למה תקנו סגן לכ"ג ובפרק טרף בקלפי (יומא לט.) גרסינן למה סגן מימינו פי' לימינו:
דְּתָּנוּ רַבָּנַן: ״עַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא״. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בָּרְחוֹקִים – קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמַה כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מִיטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא לָרְחוֹקִים, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לָרְחוֹקִים? אֶלָּא בִּקְרוֹבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
It is as the Sages taught: The verse states with regard to a High Priest: “Neither shall he go in to any dead bodies; nor defile himself for his father or for his mother” (Leviticus 21:11). With regard to what bodies is the verse speaking? If it is referring to distant people, i.e., non-relatives, that halakha can be derived by an a fortiori inference: And if a common priest, who becomes impure to bury his close family members, may not become impure to bury distant people, then with regard to a High Priest, who does not become impure even to bury close members of his family, is it not logical that he does not become impure to bury distant people? Rather, the verse is speaking of close family members, and it prohibits a High Priest from becoming impure to bury any person, even his relatives.
RASHI
על כל נפשות מת לא יבא לא בא אלא לקרובין דאי לרחוקים הרי כבר למדנו מכהן הדיוט והואיל ולא בא הכתוב להזהיר על כל נפשות מת אלא משום קרובין מה ת"ל לאביו לא בא אלא לומר לך לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:
TOSAFOT
עד כאן לא פליגי אלא בכ"ג ונזיר כי אזלי בהדי הדדי אבל חד חד לחודיה בני איטמויי אינון פי' למת מצוה מכאן מוכח שאין לגרוס במשנתנו בפי' ומיטמאין למת מצוה ברישא דא"כ למה לו לדקדק בפלוגתייהו ישאל על המשנה להדיא מנלן:
מנא הני מילי דכהן ונזיר מיטמא למת מצוה דתנו רבנן על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא בכ"ג כתיב בפרשת אמור:
וּלְאָבִיו הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, הָא מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
The Gemara comments: With regard to the rest of the verse: “Nor defile himself for his father or for his mother” (Leviticus 21:11), each of these clauses must serve to teach a novel halakha . And the phrase “for his father” teaches: It is to bury his father that he may not become ritually impure, from which it may be inferred that he becomes impure to bury a met mitzva .
RASHI
ולאמו האמור בכהן גדול מה ת"ל:
TOSAFOT
אי ברחוקים ק"ו מהדיוט ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים כדכתיב קרא אינו מיטמא לרחוקים כ"ג שאינו מיטמא לקרובים כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא אינו דין שלא יטמא לרחוקים אלא ע"כ קרא דעל כל נפשות מת לא יבא בקרובים הכתוב מדבר ואייתר לאביו למידרש לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה וא"ת היכי מייתר לאביו והא ק"ו אין שייך לומר אם לא שנאמר הכתוב לאביו שכך מסיים הדין כ"ג שאינו מיטמא לקרובים ומנלן הא אם לא נכתב לאביו וי"ל דק"ו דקאמר לאו דוקא ואינו אלא לרווחא דמילתא כאילו היה אומר כן על כרחיך דקרא על כל נפשות מת לא יבא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהיה כהן הדיוט שהוזהר על הרחוקים דאטו משנעשה כהן גדול פקעה קדושת כהן הדיוט וקדושתו להיכא אזלא אלא על כרחיך על הקרובים בא להזהירו דכהן הדיוט שרי בהן אייתר לו לאביו ולאמו לדרשא לומר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: