Back
Mo'ed Katan
Daf 27bבִּכְלִיכָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיכָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.
on a plain bier made from poles that were strapped together, and the poor were embarrassed. The Sages instituted that everyone should be taken out for burial on a plain bier, due to the honor of the poor.
RASHI
כליכה מטה של מתים:
TOSAFOT
בכליכה גרס בערוך בשני כפי"ן ואית דגרסי כליבה בבי"ת השניה כמו הללו חוזרין לכלובן (ביצה דף כד.) וכמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה׳:כ״ז) אי נמי כמו מכליב (לעיל מועד קטן דף י.) ופירש הקונטרס כעין סולם והיינו כעין תפירות רחוקות זו מזו ומביא הא דאמרינן במדרש נטלו את הכרובים ונתנום בכליכה ואם כן צריך לגרוס בפיוט של חרבן בית המקדש בתשעה באב עמון ומואב הוציאו את הכרובים וכליכה היו בם מסובבים וגרס בב' כפי"ן לגירסת הערוך וכל זה שלא לבייש מי שאין לו וכן איתא במסכת בכורים (פ"ג מ"ז) בראשונה מי שהיה יודע לקרו' כו' ומאותה ההלכ' מביאין ראיה להא דאמר שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם דלא בעי למימר שלא יקרא שליח צבור עמו כי בימיהם לא היה קורא שליח צבור עם הקורא ומה שרגילים עתה לקרות זהו מפני כבודו של קורא שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמר גבי בכורים בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות (אינו קורא) מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהו מקרין את הכל (בכורים פ"ג מ"ז):
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר תַּחַת חוֹלֵי מֵעַיִם מֵתִים, וְהָיוּ חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים.
Similarly, at first they would place incense under the beds of those who died with an intestinal disease, because the body emitted an especially unpleasant odor. And those who were alive with an intestinal disease were embarrassed when they understood that they, too, would be treated in this manner after their death, and that everyone would know the cause of their death. The Sages instituted that incense should be placed under everyone, due to the honor of those with an intestinal disease who were still living.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּישׁוֹת. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי זָבִין מֵתִים, וְהָיוּ זָבִין חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּב הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִין חַיִּים.
Moreover, at first they would ritually immerse all the utensils that had been used by women who died while menstruating, which had thereby contracted ritual impurity. And due to this, the living menstruating women were embarrassed. The Sages instituted that the utensils that had been used by all dying women must be immersed, due to the honor of living menstruating women. And, at first they would ritually immerse all the utensils that had been used by zavin , men suffering from gonorrhea, who died, as the utensils had thereby contracted ritual impurity. And due to this the living zavin felt embarrassed. The Sages instituted that the utensils that had been used by all men must be immersed, due to the honor of the living zavin .
RASHI
על גבי נדות מתות הכלים שנשתמשו בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים:
והיו נדות חיות מתביישות שעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות:
בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ קְרוֹבָיו מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְיָצָא בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן, וְנָהֲגוּ הָעָם אַחֲרָיו לָצֵאת בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן. אָמַר רַב פַּפָּא: וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא אֲפִילּוּ בִּצְרָדָא בַּר זוּזָא.
Likewise, at first taking the dead out for burial was more difficult for the relatives than the actual death, because it was customary to bury the dead in expensive shrouds, which the poor could not afford. The problem grew to the point that relatives would sometimes abandon the corpse and run away. This lasted until Rabban Gamliel came and acted
RASHI
קשה לקרוביו בתכריכין טובים:
צרדא קנבוס:
בר זוזא הנקנה בזוז:
TOSAFOT
ונהג קלות ראש בעצמו שצוה כן בשעת פטירתו וי"מ לאחד מבני ביתו בחייו ולשון בעצמו משמע כפירוש ראשון:
״אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב״. אָמַר רַב פַּפָּא: אֵין מוֹעֵד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, וְכָל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים.
It is taught in the mishna: The bier of the deceased is not set down in the street during the intermediate days of a Festival, so as not to encourage eulogies. Rav Pappa said: There are no restrictions on eulogizing on the intermediate days of a Festival in the presence of a deceased Torah scholar,
RASHI
אין מועד לפני חכמים שיכולין להספידו:
TOSAFOT
אבל לא מטפחות פירוש סופק כפיו זו בזו וא"ת הא תנן פרק משילין (ביצה דף לו:) אין מטפחין ביו"ט ופי' בקונטרס בפרק המביא כדי יין (ביצה דף ל. בד"ה מרקדין) משום שיר או משום אבל ומאי איריא בי"ט ומשום שמא יתקן כלי שיר אפילו בחולו של מועד אסור משום צער וצ"ל דמשום שיר קתני ולא משום אבל:
וְהָנֵי מִילֵּי – בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לֹא. אִינִי? וְהָא רַב כַּהֲנָא סְפַדֵיהּ לְרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא בְּפוּם נַהֲרָא! אָמַר רַב פַּפִּי: יוֹם שְׁמוּעָה הֲוָה, וְכִבְפָנָיו דָּמֵי.
The Gemara comments: But this allowance to eulogize a Torah scholar during the intermediate days of a Festival applies only when the eulogy is in the presence of the deceased, before the bier. However, giving a eulogy that is not in his presence is not permitted. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Kahana eulogize Rav Zevid from Neharde’a in his city Pum Nahara during the intermediate days of a Festival? Rav Pappa said: It was the day on which Rav Kahana received the news of Rav Zevid’s death, and a eulogy in such a situation is considered as if it is in his presence.
אָמַר עוּלָּא: הֶסְפֵּד עַל לֵב, דִּכְתִיב: ״עַל שָׁדַיִם סוֹפְדִים״; טִיפּוּחַ – בַּיָּד; קִילּוּס – בָּרֶגֶל.
The Gemara continues its discussion of the halakhot of mourning: Ulla said: Although hesped usually refers to a eulogy, strictly speaking, hesped is referring to striking oneself on the heart, as it is written: “Striking [ sofedim ] the breasts” (Isaiah 32:12). The term tipuaḥ is referring to striking with one hand against the other hand, i.e., clapping. The term killus
RASHI
על לב מטפח כנגד הלב:
ביד קופץ יד זו לזו:
ברגל מכה רגלו בקרקע:
TOSAFOT
טפוח ביד כדפרישית סופק כפיו זו על זו והכי משמע בהוריות בירושלמי כשתפס רבי יהודה את ריש לקיש שרי רבי יוחנן טפח בחדא ידיה [א"ל] ובחדא ידיה טפחין כו' ומספקין פירש בקונטרס בביצה (דף לו:) כף על ירך ואם כן ויספק את כפיו (במדבר כ״ד:י׳) על ירך הן שתי כפים על שתי ירכים וצ"ע:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְקַלֵּס – לֹא יְקַלֵּס בְּסַנְדָּל, אֶלָּא בְּמִנְעָל, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.
The Sages taught a baraita : One who stomps his foot on the ground as a sign of mourning should not stomp with a sandal,
RASHI
מפני הסכנה שהופך הסנדל ושובר רגלו:
TOSAFOT
ה"ג ר"ח לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה פירוש דיחף שרי טפי דנזהר היטב פן ינזק:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָבֵל, כֵּיוָן שֶׁנִּיעְנַע רֹאשׁוֹ – שׁוּב אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ.
Rabbi Yoḥanan said: Once a mourner nods his head
RASHI
ניענע ראשו שנראה שניחם מעצמו:
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל חַיָּיבִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי נָשִׂיא, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַכֹּל אוֹמְרִים לָהֶם ״שְׁבוּ״ חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה.
Rabbi Yoḥanan further said: All are obligated to stand in the presence of the Nasi , except for a mourner
RASHI
לכל אומרים שבו כשעומדין לפני הנשיא:
TOSAFOT
ה"ג ר"ח לכל אומרים להן שבו חוץ מאבל וחולה פירוש תלמידי חכמים שעומדין צריך לומר שבו אבל וחולה אפילו עמדו אין צריך לומר שבו דלא די שעמדו שאין צריכין לעמוד ואם כן פשיטא שישבו בלא רשות:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָבֵל, יוֹם רִאשׁוֹן – אָסוּר לֶאֱכוֹל לֶחֶם מִשֶּׁלוֹ, מִדְּאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל״. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְחַלְּפֵי סְעוּדָּתַיְיהוּ לַהֲדָדֵי.
Rav Yehuda said in the name of Rav: A mourner on the first day of his mourning is prohibited from eating of his own bread.
TOSAFOT
יום ראשון אסור לאכול משלו פירשתי למעלה אפילו אוכל כמה פעמים באותו יום דלא קתני סעודה ראשונה:
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מֵת בָּעִיר – כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.
And Rav Yehuda said in the name of Rav: When a person dies in a city,
TOSAFOT
אסורין בעשיית מלאכה משמע דבתלמוד תורה שרי ולא אסור אלא חכם שמת דבית מדרשו בטל מיהו בשעת הוצאת מת אז מבטלין ת"ת כדאמרינן פ' שני דכתובות (דף יז: ושם) ובפ"ק דמגילה (דף ג:) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומיהו היכא דאיכא חבורתא מספקא ליה ועוד האריך רבי יצחק בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי:
רַב הַמְנוּנָא אִיקְלַע לְדָרוּמָתָא. שְׁמַע קוֹל שִׁיפּוּרָא דְּשָׁכְבָא. חֲזָא הֲנָךְ אֱינָשֵׁי דְּקָא עָבְדִי עֲבִידְתָּא, אֲמַר לְהוּ: לֶיהֱווֹ הֲנָךְ אֱינָשֵׁי בְּשַׁמְתָּא! לָא שָׁכְבָא אִיכָּא בְּמָתָא? אֲמָרוּ לֵיהּ: חֲבוּרָתָא אִיכָּא בְּמָתָא. אֲמַר לְהוּ: אִי הָכִי – שַׁרְיָא לְכוּ.
The Gemara relates that when Rav Hamnuna once happened to come to a place called Darumata he heard the sound of a shofar announcing that a person had died in the town. When he saw some people doing work he said to them: Let these people be under an excommunication. Is there not a dead person in town? They said to him: There are separate groups in the town, each one responsible for its own dead. Knowing that the deceased was not from our group, we continued our work. He said to them: If so, it is permitted to you,
RASHI
חבורתא איכא חבורות הן שאלו קוברין מתים שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם לבדם:
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי – עַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה. הַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוַת בְּשֵׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, הָווּ לָהּ שִׁבְעָה בְּנֵי. מֵת חַד מִינַּיְיהוּ, הֲוַות קָא בָּכְיָא בִּיתֵירָתָא עֲלֵיהּ. שְׁלַח לָהּ רַב הוּנָא: לָא תַּעַבְדִי הָכִי! לָא אַשְׁגְחָה בֵּיהּ. שְׁלַח לָהּ: אִי צַיְּיתַּת – מוּטָב; וְאִי לָא – צְבִית זַוְודָּתָא לְאִידָךְ מִית. וּמִיתוּ כּוּלְּהוּ. לַסּוֹף אֲמַר לָהּ: תִּימוֹשׁ זַוְודָּתָא לְנַפְשִׁיךְ, וּמִיתָא.
And Rav Yehuda said further in the name of Rav: Anyone who grieves excessively over his dead
״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ – ״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת״ – יוֹתֵר מִדַּאי; ״וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ – יוֹתֵר מִכְּשִׁיעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה יָמִים – לִבְכִי, וְשִׁבְעָה – לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלֹשִׁים – לְגִיהוּץ וּלְתִסְפּוֹרֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם רַחֲמָנִים בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
The Sages taught in a baraita with regard to the verse that states: “Weep not for the dead, neither bemoan him” (Jeremiah 22:10): “Weep not for the dead” is referring to excessive mourning; “neither bemoan him” more than the appropriate measure of time. How so? What is the appropriate measure? Three days for weeping, and seven for eulogizing, and thirty for the prohibition against ironing clothing and for the prohibition against cutting hair. From this point forward the Holy One, Blessed be He, says: Do not be more merciful with the deceased than I am. If the Torah commands one to mourn for a certain period of time, then that suffices.
TOSAFOT
לגיהוץ ולתספורת למעלה. פי' ריב"א היה אומר [שגרסינן] לכבוס ולתספורת ופירש למעלה דאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ובתוספות פירש דלא ידע מנא ליה:
״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ״, אָמַר רַב יְהוּדָה: לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא אֲזַל לְבֵי אָבְלָא אֶלָּא לְמַאן דְּאָזֵיל בְּלָא בְּנֵי, דִּכְתִיב: ״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ״. רַב הוּנָא אָמַר: זֶה שֶׁעָבַר עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ.
It is stated in the continuation of the verse: “Weep sore for him that goes away.” Rav Yehuda said: This is referring to one who leaves the world without children
RASHI
ולא ישוב עוד וגו' משמע מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה:
רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.
The Gemara notes that Rav Huna conforms to his standard line of reasoning, as Rav Huna said: Once a person commits a transgression and repeats it, it becomes permitted to him. The Gemara questions the wording used here: Does it enter your mind that it is actually permitted? How could it possibly be permitted for him to sin? Rather, say instead: It becomes as though it were permitted, for after doing it twice he no longer relates to his action as the violation of a serious prohibition.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: אָבֵל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶרֶב מוּנַּחַת לוֹ בֵּין שְׁתֵּי יְרֵיכוֹתָיו. מִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה – כְּאִילּוּ מוּנַּחַת לוֹ כְּנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. מִכָּאן וְאֵילָךְ – כְּאִילּוּ עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק.
Rabbi Levi said: A mourner during the first three days of his mourning should see himself as though a sword were lying between his two thighs,
TOSAFOT
מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק עד י"ב חדש והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה ולמה הדבר דומה לכפה של אבנים כיון שנזדעזעה אחת מהן נזדעזעו כולם ובש"ס דידן נמי אמרינן (שבת דף קה:) אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כו':
״וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד״. אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: לֹא שָׁנוּ
§ The mishna teaches: And the biers of women are never set down, due to their honor. The Sages of Neharde’a say: They only taught this