Back
Mo'ed Katan
Daf 11aINTRO
The clarification of the conditions and considerations that permit or prohibit labor on the intermediate days of a Festival is the central topic of this chapter. In the previous chapter the justifications for a person’s performing labor on the intermediate days of a Festival were discussed. One of the most common and important dispensations to work on the intermediate days of a Festival would be for a matter for which there is a high probability that loss will occur if timely action is not taken to safeguard it. In the present chapter the discussion of various issues, with regard to which such a concern is significant, continues. One question is: What exactly is a matter that, if left unattended, will result in meaningful loss? Would an item suffering any amount of damage or monetary loss be considered a matter that will be lost? Or perhaps only the probability of serious damage or monetary loss would permit the performance of labor on the intermediate days of a Festival. Another fundamental question concerns employment of artifice, since a person could intentionally create circumstances that require performing labor on the intermediate days of a Festival such that, if he does not perform it at that time, it will cause a great loss. The question, therefore, is whether we operate according to the existing situation, which has been caused by artifice, in which we have a matter that will be lost that can justify performing labor, or whether we punish the perpetrator for his trickery. Two other justifications for the performance of labor on the intermediate days of a Festival are discussed in this chapter: Performance of labor for the community and performance of labor in order to enable the laborer to have food for the days of the Festival.
מתני׳ מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו, וְאֵירְעוֹ אֵבֶל אוֹ אוֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פּוֹעֲלִים – טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה, וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
The mishna discusses one who had already turned over his olives
RASHI
מתני' מי שהפך את זיתיו שהזמינן ליתנם על גבי הבד להוציא מהן שמן:
ואירעו אבל בשאר ימות השנה שלא סמוך לרגל ואינו יכול ליתנם על גבי הבד לפי שאבל אסור בעשיית מלאכה:
או אונס היינו מילתא אחריתי כלומר מי שהפך את זיתיו לפני הרגל ואירעו אונס ולא היה יכול ליתנם על גבי בית הבד ובא הרגל:
או שהטעוהו פועלים שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל ולא באו:
טוען קורה ראשונה כלומר נותנן על גבי בית הבד ברגל וסוחט עליהן הקורה פעם אחת דאי לא עביד הכי איכא פסידא יתירא:
ומניחה בו שלא יסחוט יותר עד לאחר המועד:
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ.
Rabbi Yosei says: He may press the olives and complete the process and then plug each barrel of oil in its usual manner.
RASHI
זולף וגומר כדרכו כלומר נותנו על גבי בית הבד וסוחט הכל כל מידי דשפוך קרי זילוף:
TOSAFOT
רבי יוסי אומר זולף וגומר וגף כדרכו פי' בקונטרס לישנא אחרינא וגף משום דאיכא פסידא שמוליכן בלא מגופה וי"ל דצריך לכסותו מפני השרצים ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכיסוי מועט ושמן חדש מתקלקל:
גמ׳ פָּתַח בְּאֵבֶל וְסִיֵּים בַּמּוֹעֵד! אָמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: זֹאת אוֹמֶרֶת דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין בַּמּוֹעֵד – אֲסוּרִים בִּימֵי אֶבְלוֹ.
The Gemara asks: The tanna opens the mishna with a case of mourning and ends it with the halakhot of the intermediate days of the Festival, leaving the connection between them unclear. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: That is to say: Actions that are permitted on the intermediate days of a Festival
RASHI
גמ' פתח באבל וסיים במועד דקתני מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה באבילות אם לא אלא מילי דמועד קא פריש דכי אירע לו קודם המועד אונס טוען קורה ראשונה במועד:
אסור בימי אבלו כלומר להכי לא פריש דאסור לו לטעון אפילו קורה ראשונה בימי אבלו:
רַב אַשִׁי אָמַר: לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר: לָא מִיבָּעֲיָא בִּימֵי אֶבְלוֹ דְּמִדְּרַבָּנָן הוּא, וְשָׁרֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ בַּמּוֹעֵד, דְּאִיסּוּר מְלָאכָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, בִּמְקוֹם פְּסֵידָא – שָׁרוּ רַבָּנַן.
Rav Ashi said that the tanna of the mishna is speaking utilizing the didactic style of: It is not necessary,
RASHI
לא מבעיא בימי אבלו דאין אסור במלאכה אלא מדרבנן דשרי לטעון קורה ראשונה:
אלא אפילו חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאורייתא דכתיב (שמות כ״ג:ט״ו) את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על כל החג שהוא אסור:
במקום פסידא שרו רבנן לטעון קורה ראשונה:
TOSAFOT
אפילו חול המועד דאסורא במלאכה מדאורייתא פרק קמא (דף ב בד"ה משקין) פירשתי:
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹשִׂין לָאָבֵל בִּימֵי אֶבְלוֹ: זֵיתָיו הֲפוּכִין – טוֹעֲנִין לוֹ, וְכַדּוֹ לָגוֹף, וּפִשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה, וְצַמְרוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַיּוֹרָה, וּמַרְבִּיצִים שָׂדֵהוּ מִשֶּׁתַּגִּיעַ עוֹנַת הַמַּיִם שֶׁלּוֹ.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Sheisha, son of Rav Idi: These are actions that others perform for the mourner during the days of his mourning: If his olives have already been turned over, they may load them for him into the olive press, and likewise if his cask needs to be plugged, or if his flax needs to be lifted out of the soaking pool
RASHI
העושין לאבל אחרים אבל הוא עצמו אינו רשאי:
כדו לגוף מגופת החבית:
וזיתיו הפוכין נותנין אותן על בית הבד וטוענין לו קורה ראשונה אבל הוא עצמו אינו עושה היינו כרב שישא דאמר דברים המותרין בחוש"מ אסורין בימי אבלו:
ופשתנו להעלות מן המשרה כל הני אית בהו פסידא אי לא עביד להו:
משתגיע עונת המים שלו כשהגיע זמנו להשקות השדה שכך היו נוהגין כל אחד ואחד משקה כל השדות שבבקעה איש יומו או שבוע אחד:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זוֹרְעִין לוֹ שְׂדֵה נִיר, וְשָׂדֶה הָעוֹמֶדֶת לְפִשְׁתָּן. אָמְרוּ לוֹ: אִם לֹא תִּזָּרַע בְבַכִּיר – תִּזָּרַע בְּאָפֵל, אִם לֹא תִּזָּרַע פִּשְׁתָּן – תִּזָּרַע מִמִּין אַחֵר.
The baraita continues: Rabbi Yehuda says: They also sow for him a plowed field or a field set aside for flax,
RASHI
שדה ניר שדה חרושה:
שדה העומדת לפשתן שאם לא תזרע עכשו מכאן ואילך אינו ראוי לפשתן:
אמרו לו לא תזרע שדה ניר ושדה פשתן שאם לא תזרע בבכיר בשדה ניר תזרע באפל ולא הוי פסידא יתירא:
TOSAFOT
רבי יהודה אומר אף זורעים כו' במתניתין מחמיר רבי יהודה וכאן מיקל:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֵיתָיו הֲפוּכִין וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא, כַּדּוֹ לָגוֹף וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא, פִּשְׁתָּנוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַמִּשְׁרָה, וְצַמְרוֹ לְהַעֲלוֹת מִן הַיּוֹרָה וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא – הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה בְּצִינְעָא.
Rabban Shimon ben Gamliel says: If his olives have already been turned over and there is no skilled worker available who knows how to press them properly but him, or his cask needs to be plugged and there is no skilled worker available but him, or his flax needs to be lifted out of the soaking pool, or his wool needs to be lifted from the cauldron, and there is no skilled worker available but him, he may perform all of these actions himself in private.
TOSAFOT
בורו לגוף ספרים אחרים כדו:
יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם הָיָה אוּמָּן לָרַבִּים, וְסַפָּר וּבַלָּן לָרַבִּים, וְהִגִּיעַ עֵת הָרֶגֶל וְאֵין שָׁם אוּמָּן אֶלָּא הוּא – הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה.
Rabban Shimon ben Gamliel said further: If this mourner was a craftsman who serves the public, providing a necessary service, or a barber or a bath attendant for the public, and the time of the Festival arrived, i.e., it was the eve of a Festival, and there is no other skilled worker available but him, then he may perform the labor even in public, as the needs of the public takes precedence over the mourning of an individual.
RASHI
בלן שומר בית המרחץ ומשמשן בבית המרחץ ונוטל מכל אחד שכרו:
והגיע עת הרגל שהכל צריכין לו הרי זה יעשה כיון דאית ליה פסידא ואיכא נמי צורך רבים ול"ג הכא בצינעא דהא רבים הוא:
TOSAFOT
רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' ואף על גב דרבן שמעון בן גמליאל נמי מודה לדרב שישא בריה דרב אידי דאסורין בימי אבלו מודה היכא דאין שם אומן אלא הוא דשרי ובצינעא יעשו ע"י אחרים משום פסידא דמשכיר שרינן וגבי אבלו דשרינן הוא עצמו באין שם שיעשה כמותו ואומן לרבים וספר וכו' משום דצורך דרבים ורגילא שריא לעיל ויש מפרשים דהא דשרינן לאבל עצמו כשלא ימצא אחרים כדמשמע הלשון ואין שם אומן אלא הוא אבל לכתחילה צריך לעשות על ידי אחרים מיהו לפי הטעם הזה לא ידענא בחמרין וספרין כשמושכרין אצל אחרים למה אין מצריך בסמוך על ידי אחרים ולפי טעם קמא ניחא דאין מי שיעשה דבר זה באותו שיש אומנות דחמר וגמל וספן:
הָאֲרִיסִין וְהַחֲכִירִין וְהַקַּבְּלָנִין – הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ אֲחֵרִים בִּשְׁבִילָן. הַחַמָּרִין הַגַּמָּלִין וְהַסַּפָּנִין – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲשׂוּ. וְאִם הָיוּ מוּחְכָּרִין אוֹ מוּשְׂכָּרִין אֵצֶל אֲחֵרִים – הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ. שְׂכִיר יוֹם, אֲפִילּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת – לֹא יַעֲשֶׂה. הָיְתָה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּקִיבּוֹלֶת לֹא יַעֲשֶׂה.
The baraita continues: Tenant farmers, who farm others’ land in exchange for a certain percentage of the crop, and leasers,
RASHI
האריסין מקבלי השדות לשנים לשליש ולרביע:
החכירים שקיבל לשמירה ולעובדה לסכום כך וכך כורין אני נותן לך ממנה:
והקבלנים שקיבלו לשומרה לזמן פלוני בסכום כך וכך בין יהיה הרבה או מעט הרי אלו יעשו אחרים בשבילם:
הגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו לא ישכירו לכתחילה לפי שהמלאכה שלהם הוא:
ואם היו מוחכרין או מושכרין הם או בהמתם אצל אחרים למהלך חדש או חדשים הרי אלו יעשו הם לעצמן ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו והכא לא קתני על ידי אחרים שהרי הן בעצמן מושכרין אבל אריסים אפשר להם על ידי אחרים בעבודת קרקע:
שכיר יום אחד ואפילו בעיר אחרת ואין יודעין שם שהוא אבל וליכא משום מראית העין:
לא יעשה הואיל ובידו לחזור כדאמרינן (ב"ק דף קט"ז:) פועל כחוזר ואפילו בחצי היום וליכא פסידא כולי האי:
אם היתה מלאכת אחרים בידו בביתו כגון בגד לארוג הואיל וברשותיה לגומרו לאחר זמן הרי אלו לא יעשו:
ואע"פ שבקיבולת אחרים היא שקיבל עליו לצמיתות אותו בגד לאורגו בכך וכך:
אַף עַל פִּי שֶׁבְּקִיבּוֹלֶת וְלָא מִיבָּעֲיָא שֶׁאֵינָהּ קִיבּוֹלֶת?! אַדְרַבָּה, קִיבּוֹלֶת כְּדִידֵיהּ דָּמֵי! אֶלָּא, אֵימָא: בֵּין קִיבּוֹלֶת בֵּין שֶׁאֵינָהּ קִיבּוֹלֶת לֹא יַעֲשֶׂה.
The statement in the baraita that one may not perform a task for others even if it was by contract implies that it is not necessary to state that if it was not by contract the work is prohibited to a mourner. The Gemara asks: On the contrary, when he works by contract it is considered as though it were his own work, since he simply receives payment for the completed task. Non- contracted labor, where he is paid for the time he works, is not viewed as his own and it is conceivable that it would be permitted during his mourning period. The Gemara concludes: Rather, emend the text and say that the baraita should read: If a commission for others was his responsibility, whether by contract or not by contract, he may not perform it.
RASHI
קיבולת לעשות בכך וכך (שרי):
כדידיה דמיא ואסור אבל שאינה קיבולת דלא הוה כדידיה שרי:
הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּיַד אֲחֵרִים, בְּבֵיתוֹ – לֹא יַעֲשׂוּ; בְּבַיִת אַחֵר – יַעֲשׂוּ.
The baraita continues: If he commissioned others to perform his work,
RASHI
בביתו של אבל לא יעשו אותו משום חשד שיאמרו הוא בעצמו מסייע במלאכה אי נמי שלא יאמרו בימי אבלו השכירו לזה הפועל:
מָרְיוֹן בְּרֵיהּ דְּרָבִין וּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא הֲוָה לְהוּ הַהוּא גִּמְלָא דְּתוֹרָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיתְרְעָא בֵּיהּ מִילְּתָא בְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וּפְסַקֵּיהּ לְגַמְלֵיהּ. אֲמַר רַב אַשִׁי: גַּבְרָא רַבָּה כְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא עָבֵיד הָכִי?! נְהִי דְּלִפְסֵידָא דִּידֵיהּ לָא חָיֵישׁ, אַדַּאֲחֵרִים לָא חָיֵישׁ? וְהָא תַּנְיָא: אִם הָיוּ מוּשְׂכָּרִין אוֹ מוּחְכָּרִין אֵצֶל אֲחֵרִים – הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲשׂוּ!
The Gemara relates that Maryon, son of Ravin, and Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, held a team of two oxen in partnership between them, one ox apiece. An event, i.e., a death in the family, befell Mar, son of Rav Aḥa, son of Rava, and he detached his ox from the team, preventing any work from being performed by the team, because he did not want work performed with his animal during his days of mourning. Rav Ashi said: A distinguished man like Mar, son of Rav Aḥa, is behaving this way? Granted, he is not concerned about his own loss, but is he not concerned about the loss of others, i.e., his partner? Isn’t it taught in the baraita cited above: If they or their animals were hired out or leased to others, then they may perform their work? In that case, why not allow the partner to work with the animal of Mar, son of Rav Aḥa?
RASHI
גמלא צמד בקר בין שניהם שור אחד לזה ושור אחד לזה:
איתרע ביה מילתא אבילות:
פסקיה לגמליה הפסיק שורו מן הצמד ולא שלחו לחרוש בשדה לפי שהיה אבל ומצווה על שביתת בהמתו מדרבנן:
להפסד דידיה לא חייש דלא קא מעבד ארעא מגמליה משום דאבל הוא:
לפסידא דאחריני כגון מריון לא חייש דלא קא משדר לגמליה הוי ליה פסידא דלא הוה ליה בהמה לחרוש וכיון דשרי כדתניא אם היו מוחכרין וכו' הוה ליה למיחש אפסידא דחבריה:
וְהוּא סָבַר: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.
The Gemara explains: But Mar, son of Rav Aḥa, maintains: An important person
RASHI
הוא סבר מר בריה דרב אחא:
אדם חשוב שאני דהא והא אסור לדידיה למיעבד: