Back
Megillah
Daf 14aמוֹרֵד בְּמַלְכוּת הוּא, וְלָא צְרִיךְ לְמִידַיְינֵיהּ. אָמְרָה לוֹ: עֲדַיִין שָׁאוּל קַיָּים, וְלֹא יָצָא טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ: ״בָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִיתִנִי [הַיּוֹם הַזֶּה] מִבֹּא בְדָמִים״.
Nabal, your husband, is a rebel against the throne,
RASHI
כליתני מנעת אותי:
בדמים דם נדה ושפיכות דמים:
TOSAFOT
מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה קשה א"כ היאך גרס פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו. ושש) דדיני נפשות מתחילין מן הצד מדכתיב גבי נבל ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד חרבו (שמואל א כ״ה:י״ג) והא מורד במלכות הוה ולא בעי למידייניה ועוד קשה היאך ישב דוד בדין והא אין מושיבין מלך בסנהדרין כדאמרינן במסכת סנהדרין פרק כ"ג (סנהדרין דף יח:) וע"ק מפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נו.) גבי אוריה דקאמר שהיה לו לדונו בסנהדרין ואמאי והא מורד במלכות היה וי"ל דהכא ה"פ מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה כשאר דיני נפשות שדנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה אלא אפילו בו ביום גומרין לחובה והיינו הא דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה היה לך להמתין לגמור עד למחרת והוא השיב לה מורד במלכות הוה ואין צריך להמתין עד למחר אבל לדונו ודאי צריך וגם לא קשה מהא שישב דוד בסנהדרין דהא דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו משום דלא הוי כבודו להיות יושב ושותק אבל גבי מורד כבודו הוא להיות יושב ושותק לפי שהוא נוגע בדבר:
דָּמִים תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁגִּילְּתָה אֶת שׁוֹקָהּ, וְהָלַךְ לְאוֹרָה שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אָמַר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי! אָמְרָה לוֹ: ״לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״, ״זֹאת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי, וּמַאי נִיהוּ – מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע, וּמַסְקָנָא הָכִי הֲוַאי.
The Gemara asks: The plural term damim , literally, bloods, indicates two.
RASHI
שגילתה שוקה ונתאוה לה ותבעה ולא שמעה לו כדמסיים ואזיל:
לפוקה כמו פיק ברכים (נחום ב):
הכי גרסי' זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הוה והכי פירושה מדקאמרה ליה ולא תהיה זאת לך לפוקה מכלל שהתנבאת' לו שסופו להכשל בביאה אחרת ומאי ניהו בת שבע ומסקנא הכי הוה סוף שעלתה לו כך אלמא נביאה הוות שנתקיימה נבואתה:
TOSAFOT
ה"ג מאי מבוא בדמים תרי דמים דם נדה ושפיכות דמים מלמד שגלתה שוקה ולא גרסינן איכא דאמרי מלמד שגלתה שוקה דהא השתא מפרש מאי תרי דמים ועד השתא לא פריש להו:
שגלתה שוקה והלך דוד לאורה ג' פרסאות קשה היאך אותה צדיקת גלתה שוקה לפני דוד ועוד קשה דמחזי כגוזמא לומר שהלך לאור שוקה ג' פרסאות וי"ל דנמצא בספרים מדויקים שנקוד בהן לאורה כלומר לאור שלה פירוש נתאוה לה דוד והלך באור חמימות שלש פרסאות:
״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. כִּי הֲוַות מִיפַּטְרָא מִינֵּיהּ אֲמַרָה לֵיהּ ״וְהֵטִיב ה׳ לַאדוֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ״.
Apropos Abigail, the Gemara explains additional details in the story. Abigail said to David: “Yet the soul of my lord shall be bound in the bond of life
אֲמַר רַב נַחְמָן: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: אִיתְּתָא בַּהֲדֵי שׁוּתָא פִּילְכָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שָׁפֵיל וְאָזֵיל בַּר אַוְוזָא וְעֵינוֹהִי מִיטַיְיפֵי.
Rav Naḥman said that this explains the folk saying that people say: While a woman is engaged in conversation she also holds the spindle, i.e., while a woman is engaged in one activity she is already taking steps with regard to another. Abigail came to David in order to save her husband Nabal, but at the same time she indicates that if her husband dies, David should remember her and marry her. And indeed, after Nabal’s death David took Abigail for his wife. Some say that Rav Naḥman referred to a different saying: The goose stoops its head as it goes along,
RASHI
בהדי שותא פילכא עם שהאשה מדברת היא טווה כלומר עם שהיא מדברת עמו על בעלה הזכירה לו את עצמה שאם ימות ישאנה:
מיטייפי צופין למרחוק ודוגמתו במס' כתובות (דף ס.) נטוף עיניך:
חוּלְדָּה – דִּכְתִיב ״וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר״ וגו׳. וּבְמָקוֹם דְּקָאֵי יִרְמְיָה הֵיכִי מִתְנַבְּיָא אִיהִי? אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּלְדָּה קְרוֹבַת יִרְמְיָה הָיְתָה, וְלָא הֲוָה מַקְפִּיד עָלֶיהָ.
Huldah was a prophetess, as it is written: “So Hilkiah the priest and Ahikam and Achbor and Shaphan and Asaiah went to Huldah the prophetess” (II Kings 22:14) as emissaries of King Josiah. The Gemara asks: But if Jeremiah was found there, how could she prophesy? Out of respect for Jeremiah, who was her superior, it would have been fitting that she not prophesy in his presence. The Sages of the school of Rav say in the name of Rav: Huldah was a close relative of Jeremiah, and he did not object to her prophesying in his presence.
RASHI
ובמקום ירמיה היכי מיתנביא היא הרי ירמיה עמד משנת י"ג ליאשיה שנאמר אשר היה דבר ה' אל ירמיה וגו' (ירמיהו א) והספר נמצא בשנת י"ח ליאשיה ועליו שלח אצל חולדה:
וְיֹאשִׁיָה גּוּפֵיהּ, הֵיכִי שָׁבֵיק יִרְמְיָה וּמְשַׁדַר לְגַבָּהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת הֵן.
The Gemara asks: But how could Josiah himself ignore Jeremiah and send emissaries to Huldah? The Sages of the school of Rabbi Sheila say: Because women are more compassionate, and he hoped that what she would tell them would not be overly harsh.
רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: יִרְמְיָה לָא הֲוָה הָתָם, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וּמְנָלַן דְּאַהֲדוּר – דִּכְתִיב ״כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב״, אֶפְשָׁר יוֹבֵל בָּטֵל וְנָבִיא מִתְנַבֵּא עָלָיו שֶׁיִּבָּטֵּל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיִּרמְיָה הֶחְזִירָן,
Rabbi Yoḥanan said a different answer: Jeremiah was not there at the time, because he went to bring back the ten tribes from their exile. And from where do we derive that he brought them back? As it is written: “For the seller shall not return to that which he has sold” (Ezekiel 7:13), i.e., Ezekiel prophesied that in the future the Jubilee Year would no longer be in effect. Now is it possible that the Jubilee
RASHI
כי המוכר אל הממכר לא ישוב יחזקאל אמרו והוא נתנבא בתוך (י"ד) שנה שבין גלות יכניה לחרבות ירושלים ומתנבא שיהא בטל היובל והמוכר שדהו לא ישוב לו:
אפשר יובל בטל משגלו עשרת השבטים בימי חזקיה שנאמר לכל יושביה (ויקרא כ״ה:י׳) בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן נמצא משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה [כבר] בטלו היובלות ויחזקאל היה מתנבא לאחר זמן שיבטל:
אלא מלמד שירמיה החזירן באותה שנה שנמצא הספר והיא שנת שמונה עשרה ליאשיהו וכששלח על דברי הספר אצל תולדה לא היה שם ירמיה וחזרו למנות את היובל ולא הספיקו למנות אלא שמיטות עד שחרב הבית:
וְיֹאשִׁיָּהוּ בֶּן אָמוֹן מָלַךְ עֲלֵיהֶן. דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רוֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל״. וְכִי מַה טִּיבוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֹּאשִׁיָּהוּ מָלַךְ עֲלֵיהֶן. רַב נַחְמָן אָמַר: מֵהָכָא ״גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי״.
And Josiah the son of Amon ruled over the ten tribes, as it is written: “Then he said: What monument is that which I see? And the men of the city told him, It is the tomb of the man of God who came from Judah and proclaimed these things that you have done against the altar of Bethel” (II Kings 23:17). Now what connection did Josiah, king of Judea, have with the altar at Bethel, a city in the kingdom of Israel? Rather, this teaches that Josiah ruled over the ten tribes of Israel. Rav Naḥman said: Proof that the tribes returned may be adduced from the verse here: “Also, O Judah, there is a harvest appointed for you, when I would return the captivity of My people” (Hosea 6:11), which indicates that they returned to their places.
RASHI
ויאמר מה הציון הלז ביאשיהו כתיב בהיותו בבית אל ושרף עצמות הכומרים בבית אל על המזבח שעשה ירבעם:
מה טיבו בבית אל והלא (משל) מלכי ישראל היה שהרי שם העמיד ירבעם את העגל:
שת קציר עשה חיל וגדולה כמו ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳:):
אֶסְתֵּר – דִּכְתִיב ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת״, בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: שֶׁלְּבָשַׁתָּהּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. כְּתִיב הָכָא ״וַתִּלְבַּשׁ״ וּכְתִיב הָתָם ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי״ וגו׳.
Esther was also a prophetess, as it is written: “And it came to pass on the third day that Esther clothed herself in royalty” (Esther 5:1).
אֲמַר רַב נַחְמָן: לָא יָאָה יְהִירוּתָא לְנָשֵׁי, תַּרְתֵּי נָשֵׁי יְהִירָן הָוְיָין, וְסַנְיַין שְׁמַיְיהוּ, חֲדָא שְׁמָהּ זִיבּוּרְתָא, וַחֲדָא שְׁמָהּ כַּרכּוּשְׁתָּא. זִיבּוּרְתָא – כְּתִיב בָּהּ ״וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק״, וְאִילּוּ אִיהִי לָא אָזְלָה לְגַבֵּיהּ. כַּרכּוּשְׁתָּא כְּתִיב בָּהּ ״אִמְרוּ לָאִיש״ וְלֹא אָמְרָה ״אִמְרוּ לַמֶּלֶךְ״.
An additional point is mentioned with regard to the prophetesses. Rav Naḥman said: Haughtiness is not befitting a woman. And a proof to this is that there were two haughty women, whose names were identical to the names of loathsome
RASHI
לא נאה יוהרא לנשי לא נאה חשיבות לנשים:
וסניין שמייהו שמותיהן מאוסות:
זיבורתא דבורה:
כרכושתא חולדה:
אָמַר רַב נַחְמָן: חוּלְדָּה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא ״בֶּן חַרְחַס״ וּכְתִיב הָתָם ״בְּתִמְנַת חֶרֶס״.
Furthermore, Rav Naḥman said: Huldah was a descendant of Joshua. An allusion to this is written here: “Huldah the prophetess, the wife of Shallum, the son of Tikvah, the son of Harhas [ ḥarḥas ]” (II Kings 22:14),
RASHI
בן חרחס ואע"ג דקרא על בעלה קא מסהיד מיהו במעשיה כתיב:
אֵיתִיבֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן: שְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְהֵם כֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵן: נֵרִיָּה, בָּרוּךְ, וּשְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, חֲנַמְאֵל, וְשַׁלּוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חוּלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא ״בֶּן תִּקְוָה״ וּכְתִיב הָתָם ״אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״!
Rav Eina the Elder raised an objection from a baraita to Rav Naḥman’s teaching. The baraita indicates that Huldah was in fact a descendant of Rahab, and seemingly not of Joshua: Eight prophets, who were also priests, descended from Rahab
אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא סָבָא! וְאָמְרִי לָהּ: פַּתְיָא אוּכָּמָא! מִינֵי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעֲתָא; דְּאִיגַּיְירָא וּנְסָבָהּ יְהוֹשֻׁעַ. וּמִי הָווּ לֵיהּ זַרְעָא לִיהוֹשֻׁעַ? וְהָכְתִיב ״נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ״! בָּנֵי – לָא הָווּ לֵיהּ, בְּנָתָן – הָווּ לֵיהּ.
Rav Naḥman responded to Eina the Elder and said to him: Eina the Elder, and some say that he said to him: Blackened pot, i.e., my colleague in Torah, who has toiled and blackened his face in Torah study, from me and from you the matter may be concluded, i.e., the explanation lies in a combination of our two statements. For Rahab converted and married Joshua, and therefore Huldah descended from both Joshua and Rahab. The Gemara raises a difficulty: But did Joshua have any descendants? But isn’t it written in the genealogical list of the tribe of Ephraim: “Nun his son, Joshua his son” (I Chronicles 7:27)? The listing does not continue any further, implying that Joshua had no sons. The Gemara answers: Indeed, he did not have sons, but he did have daughters.
RASHI
אמר ליה עינא סבא מיני ומינך תסתיים שמעתא כלומר על ידי ועל ידך תתפרש אמיתו של דבר הא והא הואי:
נון בנו יהושע בנו את שבט אפרים מייחס הכתוב עד יהושע ומיהושע למטה לא ייחס איש:
TOSAFOT
דאיגיירה ונסבה יהושע קשיא היאך נסבה הא אמרי' פ' הערל (יבמות דף עו. ושם) דאפילו בגירותן לית להו חתנות וצריך לומר שלא היתה משבעה עממין אלא משאר עממין ובאת לגור שם ויש מפרשים שרצו לומר שלא הוזהרו על לאו דלא תתחתן עד לאחר שנכנסו לארץ וזה אינו דאמרי' במדרש דנתינים באו להתגייר בימי משה כמו בימי יהושע ואף על פי כן לא הותרו לבא בקהל אלא היו חוטבי עצים ושואבי מים אלמא דקודם שעברו את הירדן ונכנסו לארץ הוזהרו עליהם: