Back
Ketubot
Daf 85bכְּשִׁיקְרָא – לָא חָיְישִׁינַן.
of falsehood, as it was written prior to the second loan, we are not concerned.
RASHI
ופרעו בו ביום:
אינו חוזר ולוה בו אפי' בו ביום ואע"ג דלאו מוקדם הוא שהרי ביום הלואה נכתב:
שכבר נמחל שעבודו משפרעו בטל השטר ונמצאת מלו' השני' מלוה על פה ואינו גובה מן הלקוחות:
הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שַׁב מַרְגָּנִיתָא דְּצַיְירֵי בִּסְדִינָא בֵּי רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. שְׁכֵיב רַבִּי מְיָאשָׁא וְלָא פְּקִיד. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּלָא אֲמִיד, וְעוֹד: הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא.
The Gemara examines cases involving disputes concerning the property of the deceased. There was a certain man who deposited
RASHI
כשיקרא שלא נכתב על מלוה זו:
לא חיישינן אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור:
TOSAFOT
חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד אע"ג דאילו הוה ר' מיאשא קיים והוה טעין שלי הוא היה מהימן אע"ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ"מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו בסוף פרק המוכר את הבית (ב"ב דף ע: ושם):
ועוד הא קא יהיב סימנא אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דלמא זבנה מיניה אף על גב דהאי סימן דציירי בסדיניה אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא ומטכסא דבסמוך ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן וא"ת בסוף פ"ק דלעיל (כתובות דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דקאמר חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג א"ל אביי ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג כו' ומאי קשיא ליה דלמא רב יוסף שני הטעמים מצריך כדאשכחן הכא י"ל דהתם אתי שפיר דאי טעמא דמודה לא מהני לחודיה ההוא טעמא נמי דהלכה כר' גמליאל לא מהני ליה מידי דלא מכשיר ר"ג אלא ברוב כשרים אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליכא אלא חד טעמא דמודה בלבד וה"ק ובהא כי לא מודה פי' אי טעמא דמודה לחודיה לא מהני מי מכשיר כו' והא דאמרינן בהאשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמאי א"ל שקילתינהו א"ל והא כך וכך הוו ובחביתא רמיין אמר ליה שקלתינהו והני אחריני נינהו ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במיגו דלקוחים הם בידי וכן בפרק איזהו נשך (ב"מ דף ע.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינן איניש דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל כלים לא דלמא פקדון נינהו ואתי איניש מעלמא ויהיב בהו סימנא ושקיל להו התם מיירי כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי כיון שבא לידו בתורת פקדון אבל דהבא פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין דהא לא שכיח ורשב"א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר' מיאשא נינהו ועוד לדלמא דאיניש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא:
קיהיב סימנא פי' בקונטרס דציירי בסדינא ושבעה הוו ובהאשה שהלכה (יבמות דף קטו:) לא הוי סימן כי האי גוונא:
וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם – אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד, וְאִיהוּ מִיחֲזָא חֲזָא.
The Gemara comments: And we said that a distinguishing mark is effective only if the claimant does not usually enter and exit there. But if that person usually enters and exits there, one can say that a different person might have deposited the object, and he merely saw it there and was able to provide distinguishing marks.
RASHI
שב מרגניתא דציירי בסדינא שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד ביד ר' מיאשא:
ולא פקיד לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה:
אתו לקמיה דר' אמי לתבוע את היורשין והיורשין אומרים שמא של אבינו היו:
דלא אמיד אינו עשיר:
סימנא דאמר בסדין הם צרורות והם שבע:
הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כָּסָא דְּכַסְפָּא בֵּי חָסָא, שְׁכֵיב חָסָא וְלָא פְּקִיד. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לְהוּ: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּחָסָא דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד: הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם – אֵימַר אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד, וְאִיהוּ מִיחֲזָא חֲזָא.
The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who deposited a silver goblet in the house of the Sage Ḥasa.
הַהוּא דְּאַפְקֵיד מְטַכְּסָא בֵּי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא, שְׁכֵיב רַב דִּימִי וְלָא פְּקִיד. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַב דִּימִי דְּלָא אֲמִיד, וְעוֹד: הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם – אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקִיד, וְאִיהוּ מִיחֲזָא חֲזָא.
The Gemara relates another similar story: There was a certain man who deposited
RASHI
שכיב חסא ולא פקיד שטבע בנהר כדאמר ביבמות בפ' בתרא (ד' קכא:):
הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: נְכָסַיי לְטוֹבִיָּה. שְׁכֵיב, אֲתָא טוֹבִיָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲרֵי בָּא טוֹבִיָּה.
The Gemara relates the story of a certain man who said to those present at his deathbed: My property should go to Toviya.
RASHI
מטכסא לבוש משי צינד"ל בלע"ז:
אֲמַר ״טוֹבִיָּה״ וַאֲתָא רַב טוֹבִיָּה: ״לְטוֹבִיָּה״ אֲמַר: ״לְרַב טוֹבִיָּה״ – לָא אֲמַר. וְאִי אִינִישׁ דְּגִיס בֵּיהּ – הָא גִּיס בֵּיהּ. אָתוּ שְׁנֵי טוֹבִיָּה, שָׁכֵן וְתַלְמִיד חָכָם – תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם, קָרוֹב וְתַּלְמִיד חָכָם – תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם.
The Gemara adds: If the deceased had said: My property should go to Toviya, and Rav Toviya came forward, it is assumed that this is not the person the deceased had in mind, for he said: My property should go to Toviya. He did not say: My property should go to Rav Toviya. But if Rav Toviya is a person who is familiar with the deceased, then it can be assumed that the deceased called him by his personal name and not by his title because he was familiar with him. If two men named Toviya came forward, and one of them was the deceased’s neighbor and the other a Torah scholar but not his neighbor, the Torah scholar takes precedence. Similarly, if one was a relative and the other a Torah scholar, the Torah scholar takes precedence.
RASHI
ההוא דאמר להו בצוואת מיתה נכסי לטוביה ולא פירש לאיזה טוביה:
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שָׁכֵן וְקָרוֹב מַאי? תָּא שְׁמַע: ״טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק״. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים, וּשְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים, וּשְׁנֵיהֶם חֲכָמִים – שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.
A dilemma was raised before the Sages: If two men have the same name and one was a neighbor and the other one was a relative,
RASHI
דגיס ביה רגיל אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך:
ת"ח קודם דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו:
TOSAFOT
שודא דדייני לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר אלא אומר ר"ת שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ"ק דגיטין (דף יד: ושם) גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ועוד בפ' בתרא דקידושין (דף עד. ושם) אמרינן דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כו' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי ניהדר ויעשה שודא וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא:
אָמַר לֵיהּ רָבָא לִבְרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: תָּא אֵימָא לָךְ מִילְּתָא מַעַלְיוּתָא דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ: הָא דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ וְחָזַר וּמְחָלוֹ – מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל. מוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּמַכְנֶסֶת שְׁטַר חוֹב לְבַעְלָהּ וְחָזְרָה וּמְחַלְתּוֹ – שֶׁאֵינוֹ מָחוּל, מִפְּנֵי שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ.
§ Rava said to the son of Rav Ḥiyya bar Avin: Come, and I will tell you something excellent that your father would say about that which Shmuel said: Shmuel said that in the case of one who sells a promissory note to another, and the seller went back and forgave the debtor his debt,
RASHI
שודא דדייני הטלת הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוין המת לזכות:
שודא כמו שדי בימא (שמות טו) דמתרגמינן ירה בים הטיל בים:
TOSAFOT
המוכר שטר חוב לחבירו כו' תימה לר"י היאך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי מכר אמאי מחול וכן נראה לר"ת דלא הוי מכר אלא מדרבנן ומייתי ראיה מדאמר בפ' מי שמת (ב"ב דף קמז: ושם) אמר רבא אמר ר"נ מתנת שכ"מ מדברי סופרים ופריך והאמר ר"נ אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול כו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי מכר שטר דאורייתא יכול למחול והתם ה"פ א"א בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול היורש לפי שהוא אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא אם כן נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן וא"ת אמאי איצטריך למעוטי שטרות מאונאה אם מכר שטר חוב לא הוי דאורייתא וי"ל דנהי דהחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה א"נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר:
מפני שידו כידה תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין (ב"מ דף יט: ושם) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לכתובתה לבעלה שאינה יכולה למחול כדאמרי' הכא וצ"ל דמיירי התם בדידעי דלית לה בעל:
קְרִיבָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן זְבִינְתָּהּ לִכְתוּבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה. אִיגַּרְשָׁה וּשְׁכִיבָה, אָתוּ קָא תָּבְעֵי לָהּ לִבְרַתָּהּ, אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: לֵיכָּא דְּלִיסְבָּא לָהּ עֵצָה
The Gemara relates an incident: A relative of Rav Naḥman
RASHI
וחזר ומחלו המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה:
מחול דאמר ליה לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את:
ואפי' יורש של מלוה מוחל: