Back
Ketubot
Daf 41aהָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כּוֹפֶר.
As it can be explained: According to whose opinion is this baraita taught? It is according to the opinion of Rabbi Yosei
RASHI
הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר דדריש להאי נקי לדרשה אחריתי לדמי ולדות אם נגח אשה ויצאו ילדיה הלכך לא הוה ליה לפלוגי בינייהו בכופר וכי תימא הוה ליה לפלוגי דהאי פלגא והאי כוליה ההיא בכלל רישא היא דקתני תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותנא בניזקין והוא הדין לכופר:
TOSAFOT
הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וליכא שיורא דאי משום דמועד משלם כופר שלם ותם אינו משלם אלא חצי כופר הא לאו שיורא הוא דהא תנן תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל וא"ת אכתי ליתני דמועד אף כשהוא בסקילה משלם כופר ותם כשהוא בסקילה אינו משלם כופר כלל דהביאהו לב"ד וישלם לך דהוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כדאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מב. ושם) וי"ל דהך נמי לא הוי שיור דהוי בכלל הא דקתני תם מגופו ומועד מן העלייה ומיהו תימה דלא אשכחן בהדיא בשום מקום שהיה אומר ר' יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר ואי משום דדריש רבי יוסי הגלילי בפרק שור שנגח ד' וה' (ג"ז שם) נקי מדמי ולדות ולא דריש נקי מחצי כופר מכלל דסבר דחייב ודלמא לעולם סבר דפטור וטעמא משום דפטור מחצי כופר לא איצטריך קרא דכשהשור בסקילה לא שייך כופר דהביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים פטור מדרבה דאמר התם (דף מג.) [ שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר כו' ונראה דה"פ הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר פי' דלא ממעט חצי כופר מנקי ולאו דוקא משלם קאמר אלא היה משלם אם היה לו ממה להשתלם ולשום תנא לא הוה חצי כופר שיור כי אם לרבי אלעזר דדריש נקי מחצי כופר ולית ליה דרבה וכשאין השור בסקילה מועד משלם ותם אינו משלם והא דנקט רבי יוסי הגלילי טפי מרבי עקיבא דדריש נקי מדמי עבד דלדידיה נהי דחצי כופר לא הוי שיור דמי עבד הוי שיור:
תָּא שְׁמַע: ״הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי״, אוֹ ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. מַאי לָאו בְּתָם? לָא, בְּמוּעָד.
The Gemara suggests: Come and hear an additional proof from the mishna. One who said: My ox killed so-and-so, or: My ox killed an ox belonging to so-and-so, this owner pays based on his own admission. What, is this not referring to an innocuous ox, for which he pays half the damage, proving that it is a payment of money and not a fine? The Gemara rejects the proof: No, the tanna is referring to a forewarned animal.
RASHI
מאי לאו בתם ואי משום דקתני בה המית שורי את פלוני דחיובו כופר ותם לאו בר כופר הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא:
אֲבָל בְּתָם מַאי – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. אַדְּתָנֵי סֵיפָא: ״עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – נִיפְלוֹג וְנִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמוּעָד, אֲבָל תָּם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ! כּוּלָּהּ בְּמוּעָד קָמַיְירֵי.
The Gemara asks: However, in the case of an innocuous ox, what is the halakha ? If it is that he does not pay based on his own admission, then, rather than teaching the latter clause of the mishna: One whose ox killed a slave belonging to so-and-so does not pay based on his own admission, let him distinguish and teach the distinction within the case itself: In what case is this statement said? It is with regard to a forewarned ox; however, the owner of an innocuous ox does not pay based on his own admission. The Gemara rejects this proof: The entire mishna is speaking of a forewarned ox, and does not address the halakha of an innocuous ox at all. Therefore, no proof can be cited with regard to the nature of half the payment.
RASHI
אדתני עבדו של פלוני כו' דלא אשכח פטור על פי עצמו אלא בעבד:
ניפלוג בדידה בבן חורין ובבהמה נמי הוה מצי לשנויי חילוק ולמיתני דאיכא דלא משלם על פי עצמו:
בד"א דמשלם ע"פ עצמו במועד כו':
כולה במועד קמיירי במועד אתא לאשמועי' דאף הוא יש בו חילוק דאיכא ביה מידי דלא משלם על פי עצמו ומאי ניהו נגיחת עבד ואי הוה תני כדקאמרת הוה שביק נמי לאורחיה דרישא איירי במועד וסיפא ניתני תם ומה לי שבקה תנא לאורחיה גבי ניזק לדלג מבן חורין לעבד מה לי שבקה במזיק ולדלג ממועד לתם:
תָּא שְׁמַע, זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. הָא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִזִּיק – מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ! לָא תֵּימָא: הָא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִזִּיק, אֶלָּא אֵימָא: הָא כְּמַה שֶּׁהִזִּיק – מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ.
The Gemara suggests: Come and hear an additional proof from the mishna: This is the principle: Anyone who pays more than what he damaged, the payments are fines, and therefore he does not pay based on his own admission. The Gemara infers: If he pays less than what he damaged, he pays based on his own admission. Apparently, payment of half the damage is a payment of money, not a fine. The Gemara rejects this proof: Do not infer and say: If he pays less than what he damaged, he pays based on his own admission. Infer and say: If he pays precisely what he damaged, he pays based on his own admission.
RASHI
יתר על מה שהזיק כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה:
הא פחות ממה שהזיק כגון חצי נזק דתם:
אֲבָל פָּחוֹת מַאי – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. לִיתְנֵי: זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּמַה שֶּׁהִזִּיק – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, דְּמַשְׁמַע פָּחוֹת וּמַשְׁמַע יָתֵר! תְּיוּבְתָּא.
The Gemara asks: But according to that explanation, if he pays less than the damage he caused, what is the halakha ? If it is that he does not pay based on his own admission, let the tanna teach a more general principle: This is the principle: Anyone who does not pay the amount that he damaged does not pay based on his own admission, as that formulation both indicates one who pays less and indicates one who pays more than the damage he inflicted. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that payment of half the damage is a fine.
RASHI
הכי גרסינן ליתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו:
וְהִלְכְתָא: פַּלְגָּא נִיזְקָא קְנָסָא. תְּיוּבְתָּא וְהִלְכְתָא?! אִין, טַעֲמָא מַאי אִיתּוֹתַב – מִשּׁוּם דְּלָא קָתָנֵי כְּמַה שֶּׁהִזִּיק. לָא פְּסִיקָא לֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִיכָּא חֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ דְּמָמוֹנָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי לָא קָתָנֵי.
The Gemara further concludes: And the halakha is that payment of half the damage
RASHI
והלכתא פלגא ניזקא קנסא דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא בניזקא דלאו אורחיה לאו על מריה הוה רמיא למינטריה בהכי אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא:
טעמא מאי איתותב כלומר תיובתא מאי היא:
משום דלא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו דלישתמע מינה נמי חצי נזק הא לאו תיובתא היא:
כיון דאיכא חצי נזק דמשתלם בנזקי בהמה במהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקה דתנן בבבא קמא (דף יז.) דמשלמת חצי נזק ובההוא חצי נזק קיימא לן בב"ק דהלכתא גמירי לה מסיני שהוא תולדה של רגל ופטורה ברה"ר כי רגל וניזקי רגל לאו קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת מתחילתה וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא וכיון דממונא הוא משלם ע"פ עצמו משום הכי לא פסיקא ליה למיתני כל שאינו משלם כמה שהזיק דהא איכא האי:
וְהָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ פַּלְגָּא נִיזְקָא קְנָסָא, הַאי כַּלְבָּא דַּאֲכַל אִימְרֵי, וְשׁוּנְרָא דְּאָכֵיל תַּרְנְגוֹלֵי רַבְרְבֵי – מְשׁוּנֶּה הוּא, וְלָא מַגְבִּינַן בְּבָבֶל. אֲבָל זוּטָרֵי – אוֹרְחֵיהּ הוּא, וּמַגְבִּינַן.
Based on that ruling, the Gemara concludes: And now that you said that payment of half the damage is a fine,
RASHI
דאכיל אימרי שחנק טלאים חיים ואכלם:
משונה הוא אין דרכו בכך וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה שאף היא משונה שאין דרכה בכך וחצי נזק הוא דמשלם וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מקרו מומחים וגבי קנס כתיב (שמות כב) ירשיעון אלהים:
אורחיה הוא והוו להו נזקי דשן ושן משלמת נזק שלם וממונא הוא וגובין אותו בבבל:
וְאִי תָּפַס – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. וְאִי אֲמַר: אַקְבְּעוּ לִי זִימְנָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַקְבְּעִינַן לֵיהּ, וְאִי לָא אָזֵיל, מְשַׁמְתִּינַן לֵיהּ.
The Gemara comments: And in cases of fines, if the injured party seized
RASHI
ואי תפס ניזק ממונא דמזיק גבי קנסא דחצי נזקו דאין צריך לצעוק לפנינו:
לא מפקינן מיניה וגבי פלגא נזקיה:
ואי לא תפיס ואמר קמן קבעו לי זמנא בארעא דישראל השיאוהו לילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל קבעינן ליה:
TOSAFOT
ואי תפס כו' פר"ת דדוקא אי תפס את המזיק עצמו אבל דבר אחר לא דלענין מזיק עצמו הקילו חכמים שיכול לתופסו דאל"כ יתפוס כל אשר לו ולא נפיק מיניה דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות ודוחק:
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְשַׁמְתִּינַן לֵיהּ. דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: סָלֵיק הֶזֵּיקְךָ, מִדְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְגַדֵּל אָדָם כֶּלֶב רַע בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמִיד סוּלָּם רָעוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ״. הדרן עלך אלו נערות
The Gemara adds: Either way, whether or not he agrees to go to Eretz Yisrael, if he keeps the cause of the damage, we in Babylonia excommunicate him, as we say to him: Remove your cause of damage,
RASHI
בין כך ובין כך בין שרוצה ניזק לילך לארץ ישראל בין שאינו רוצה:
משמתינן ליה למזיק מיהא להרוג אותו כלב ולסלק היזיקיה:
SUMMARY
In this chapter, the Gemara concluded that one who rapes or seduces a young woman who is forbidden to him, regardless of whether the prohibition is by Torah law or by rabbinic law, need not and may not marry her. However, he is required to pay her father the fine mentioned in the Torah. However, if she was forbidden to him by a prohibition punishable by death, then even if in this particular case the death penalty is not administered, the perpetrator is exempt from paying the fine. These halakhot are based on several principles analyzed in this chapter. One is that a person is not punished with two punishments for one prohibited action; rather he receives the more severe punishment. Another is that in the case of any prohibition whose violation incurs both lashes and monetary payment, one pays and is not flogged. One is obligated to make that payment even if the prohibition was punishable by karet. With regard to the details mentioned in the verse, the Gemara concluded that the rapist is obligated to pay the fine only if the victim is a virgin and not one who lost her presumptive virgin status, e.g., an emancipated maidservant or a woman who participated in a marriage ceremony; however, the rapist is obligated to pay even if he raped a minor girl and not only if the victim is a young woman. Furthermore, even if the victim was a young woman who was betrothed and widowed from betrothal, he is obligated to pay. In addition, although the verse refers to a young woman with a father, even if the victim was an orphan the rapist pays a fine. However, with regard to this detail, there is a difference between the victim of rape and the victim of seduction, as one who seduces an orphaned young woman is exempt, because she was complicit in performing the action. With regard to refusal to marry the perpetrator, the Sages derived that this applies to both the victim of rape and the victim of seduction, and both the father and the daughter have the right of refusal. The Gemara concluded that the sum written in the Torah is a fine and the perpetrator pays it to every young woman that he victimizes. However, in addition, like any person who injures another, he pays for pain, humiliation, loss of livelihood, medical costs, and degradation. The fine is payment for the act of intercourse alone. Since that sum is a fine and not a monetary obligation, like all fines it is collected only through the testimony of witnesses and not by his own admission and it may be levied and collected only by ordained judges.
INTRO
And if a man sell his daughter to be a maidservant, she shall not go out as the menservants do. If she does not please her master, who has espoused her to himself, then he shall let her be redeemed; he shall have no power to sell her to a foreign people, seeing that he has dealt deceitfully with her. And if he espouse her to his son, he shall deal with her after the manner of daughters. If he takes another wife for himself, her food, her clothing, and her conjugal rights he shall not diminish. And if he does not do these three for her, then she shall go out for nothing, without money. (Exodus 21:7–11)
If a man take a wife, and go in unto her, and hate her, and place wanton charges against her, and bring up an evil name upon her, and say: I took this woman, and when I came near to her, I did not find in her the tokens of virginity; then the father of the young woman, and her mother, shall take and bring forth the tokens of the young woman’s virginity to the Elders of the city in the gate. And the young woman’s father shall say to the Elders: I gave my daughter to this man as a wife, and he hates her; and he has placed wanton charges, saying: I did not find in your daughter the tokens of virginity; and these are the tokens of my daughter’s virginity. And they shall spread the garment before the Elders of the city. And the Elders of that city shall take the man and chastise him. And they shall fine him a hundred shekels of silver, and give them to the father of the young woman, because he has defamed a virgin of Israel; and she shall be his wife; he may not send her away all his days. (Deuteronomy 22:13–19)
The Torah states that the fine of the rapist of a young woman must be paid to her father. This chapter analyzes the nature of this rule, which leads to a broader discussion of a father’s rights over his daughter. The main sources in the Torah for these rights are the verses that deal with the sale of one’s daughter as a maidservant, and there are also several rabbinic ordinances in this regard. The Gemara debates whether these are personal rights, or monetary rights that can be bequeathed to the father’s heirs. Another area of halakha in which a father is a party to his daughter’s claim is the case of a defamer. Although this situation is described in detail in the Torah, many of its details require clarification. The discussion here focuses on the extent to which the verses must be fulfilled in a literal manner. All agree, for instance, that no punitive measures may be taken as prescribed in the Torah without the testimony of witnesses, which is not mentioned in these verses. The analysis of the rights of a father over his daughter leads to the central topic of this chapter: The husband’s rights with regard to his wife, and his corresponding obligations toward her. The focus of this debate is the marriage contract and its stipulations, which define these rights and obligations. This chapter deals with the obligations of the husband that apply by Torah law, which are derived from the case of the Hebrew maidservant who marries her master. In addition, it discusses those obligations that apply by rabbinic law.
מתני׳ נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה – בּוֹשְׁתָהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ, וְהַצַּעַר בִּתְפוּסָה. עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין.
In the case of a young woman who was seduced,
RASHI
הדרן עלך אלו נערות
לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ, עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה – הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.
However, if she did not manage to stand in judgment before the father died, and she was subsequently awarded the money, the compensation belongs to her,
RASHI
מתני' נערה שנתפתתה. והצער בתפוסה והצער נמי לאביה באנוסה. בתפוסה לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה (דברים כב):
TOSAFOT
מתני' נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה - תימה תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפי' לעיל: