Back
Ketubot
Daf 12bכֵּיוָן דְּחָזוּ דִּמְזַלְזְלִי בְּהוּ – תַּקִּינוּ לְהוּ מָאתָן. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא פָּרְשִׁין מִינַּיְיהוּ, דְּאָמְרִי: עַד דְּנָסְבִינַן אַלְמָנַת כֹּהֲנִים – נֵיזִיל נֵיסִיב בְּתוּלָה בַּת יִשְׂרָאֵל, אֲהַדְרִינְהוּ לְמִלְּתַיְיהוּ.
Once the members of the court saw that the priests were demeaning the widows, they instituted for them a marriage contract of two hundred dinars, so that they would treat them with greater esteem. Once they saw that the grooms were distancing themselves from them, as they said: Instead of marrying a widow who is the daughter of priests and paying a marriage contract of two hundred, let us go marry a virgin Israelite woman for the same price. Since men would no longer marry widows from priestly families, they restored matters to their original status. This indicates that the mishna and the baraita are addressing different time periods and different ordinances.
RASHI
דמזלזלי בהו באלמנות קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת תקינו להו מאתן דגנאי היה להן ואע"פ שאלמנות ישראל נמי כתובתן מנה מיהו כהנים חשיבי טפי וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל:
TOSAFOT
כיון דחזו דמזלזלי בהו פירש בקונטרס שהיו קלות בעיניהן להוציאן לפי שהיתה כתובתן מועטת וקשה דמעיקרא נמי הוו ידעי שקלות בעיניהן להוציאן כיון דמנה חשיב דבר מועט ונראה לר"י לפרש דמזלזלי בהו שמקצת בני אדם היו נמנעים מלנושאם לפי שהיו קלות בעיניהן שאין לה כתובה אלא רביע ממה שיש לה לבתולה ותקינו לה מאתן כיון דחזו דפרשי מינייהו לגמרי והיו קופצים קודם על בתולות ישראל ולא היה שום אדם קופץ עליהם אהדרינהו למילתייהו היינו דנקט מעיקרא מזלזלי שהיו נמנעים ולא לגמרי פורשים ובתר הכי נקט ופרשי:
״בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים״ כו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִשְׁפָּחוֹת הַמְיוּחֲסוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אִם רָצוּ לַעֲשׂוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים עוֹשִׂין – עוֹשִׂין.
§ It is stated in the mishna that a court of priests would collect a marriage contract of four hundred dinars for a virgin daughter of a priest. Rav Yehuda said that Shmuel said: Not only with regard to a court of priests did the Sages say that
מֵיתִיבֵי: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים עוֹשִׂין, כְּגוֹן בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – עוֹשִׂין. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הוּא דְּאִיכָּא צַד כְּהוּנָּה, אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל – לָא!
The Gemara raises an objection from a baraita : One who sought to act as the priests do, as in cases where an Israelite woman is married to a priest, or the daughter of a priest is married to an Israelite, may act in that manner. The Gemara infers: This allowance is specifically in cases where an Israelite woman is married to a priest, or the daughter of a priest is married to an Israelite, where there is an aspect of priesthood
לָא מִבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִבָּעֲיָא בַּת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא מָצֵי אָמַר לָהּ עַלּוּיֵי קָא מַעֲלִינַן לֵיךְ, אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, דְּמָצֵי אָמַר לָהּ עַלּוּיֵי קָא מַעֲלִינַן לֵיךְ, אֵימָא לָא – קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara rejects that inference. The baraita is stated employing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state a case where the daughter of an Israelite is married to an Israelite, as in that case the groom cannot say to her: By marrying you, I am raising your social status, and it is clear that women from distinguished families would demand a marriage contract with a greater sum. However, in a case where an Israelite woman is married to a priest,
מתני׳ הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים, הִיא אוֹמֶרֶת: מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ, וְהָיָה מִקָּחִי מִקַּח טָעוּת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס וְהִטְעַתּוּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.
There is a case of one who marries a woman and did not find her hymen intact, and she says: After you betrothed me I was raped,
RASHI
מתני' נאמנת קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף:
מתני' נאמנת קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף:
הרי זו בחזקת שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו:
TOSAFOT
והוא אומר לא כי כו' אע"ג דבסוף המניח (ב"ק דף לה: ושם) דייק מדקתני לא כי דמיירי בברי הכא דליכא למיטעי קתני לא כי אע"ג דאיירי בשמא:
גמ׳ אִתְּמַר: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״ וְהַלָּה אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״. רַב יְהוּדָה וְרַב הוּנָא אָמְרִי: חַיָּיב, וְרַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי: חַיָּיב, בָּרִי וְשֶׁמָּא – בָּרִי עָדִיף. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר, אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ.
It was stated: With regard to one who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: I don’t know,
RASHI
גמ' חייב לשלם:
פטור מלשלם ומכל מקום משבעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו:
TOSAFOT
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פי' איני יודע אם הלויתני מעולם אבל הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך תנן בהדיא בהגוזל בתרא (שם קיח.) דחייב:
רב הונא ורב יהודה אמרי חייב לכאורה נראה דלית להו דרבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דטעמיה דר' אבא משום דדריש (שבועות ד' מז.) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין שני היורשין כגון אמר מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואבוה כה"ג מתוך שאין יכול לישבע משלם ואי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב אין כאן שבועה דאפי' הוא אומר אין יודע בכל חייב ותימה דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלה. ושם) גבי האומר זה אחי משמע דאביי אית ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא לד. ושם) משמע דאית ליה לדר' אבא וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם תימה דרב יהודה גופיה אית ליה בריש הפרה (ב"ק מו. ושם) אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה ואין לומר דרב יהודה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולא אזיל בתר חזקת ממון ולהכי כי איכא ברי ושמא נוטל הכל והתם דקאמר אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה דהתם (בב"ב דף צב:) משמע דסבר כרבנן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ועוד דתנן בפרק השואל (ב"מ צז. ושם) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב וקאמר בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ור' יוחנן ומאי קושיא הא ע"כ מתני' כסומכוס אפי' לרב יהודה דלרבנן מודה רב יהודה דפטור ורב נחמן ורבי יוחנן ע"כ כרבנן דלסומכוס לכל הפחות חולקין אבל אי פליגי אליבא דרבנן ולסומכוס לעולם חולקין אפי' בברי ושמא פריך שפיר ממתני' דכרבנן אתיא דלסומכוס חולקין וי"ל דהתם ברי גרוע ושמא טוב דלפי שהמזיק לא היה שם טוען זה ברי ושמא דמזיק טוב דלא הוה ליה למידע אבל מנה לי בידך הברי טוב והשמא גרוע דהוה ליה לידע אם חייב אם לאו אבל קשה דבעי למימר הכא הא דרב יהודה דשמואל היא דפסק כרבן גמליאל והתם ברי גרוע ושמא טוב שהבעל אינו יודע מתי נבעלה ואם כן תיקשי דשמואל אדשמואל דפ' הפרה (ב"ק מו. ושם) ויש לומר דה"מ למימר וליטעמיך ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא וקשה על זה דאפילו לפי אי נמי דהתם לא אתי שפיר דהא בסוף המניח (בבא קמא דף לה: ושם) אית להו לרבנן בהדיא דאפי' ניזק אומר ברי כו' ושמואל סובר כרבנן כדמוכח בהמוכר שור לחברו:
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה – דִּשְׁמוּאֵל הִיא. דִּתְנַן: הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ: מַה טִּיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה? מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, וְכֹהֵן הוּא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
Abaye said to Rav Yosef: This ruling of Rav Huna and Rav Yehuda is essentially the statement of Shmuel, as we learned in a mishna (13a): In the case of an unmarried woman who was pregnant, and the Sages said to her: What is the nature of this fetus, i.e., who is the father. And she says: It is from a man called so-and-so and he is a priest and is certainly of valid lineage. Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer say: She is deemed credible, and the fetus is deemed to be of valid lineage. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.
RASHI
וכהן הוא כלומר מיוחס הוא:
וְאָמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, אָמְרַתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַף בָּרִאשׁוֹנָה. מַאי ״אַף בָּרִאשׁוֹנָה״? אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ – אֲמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל בָּרִי עָדִיף.
And Rav Shmuel bar Yehuda said to Rav Yehuda: Big-toothed one [ shinnana ],
RASHI
אף בראשונה גבי תביעת כתובה:
[אוקי כתובה אחזקתה אחזקת הבעל ה"נ גבי מנה לי בידך איכא למימר נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ופטור:
לֵימָא רַב יְהוּדָה וְרַב הוּנָא דְּאָמְרִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְרַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ?
The Gemara suggests: Let us say that it is Rav Yehuda and Rav Huna who say their ruling in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who says that a certain claim prevails over an uncertain one even to collect money from the possession of the respondent. And it is Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan who say their ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, that one does not collect money based merely on a claim.
אֲמַר לָךְ רַב נַחְמָן: אֲנָא דַּאֲמָרִי אֲפִילּוּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל; עַד כָּאן לֹא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם אֶלָּא דְּאִיכָּא מִגּוֹ, אֲבָל הָכָא – מַאי מִגּוֹ אִיכָּא?
The Gemara rejects that suggestion. Rav Naḥman could have said to you: That which I said, is even in accordance with the opinion of Rabban Gamliel. Rabban Gamliel says his ruling only there, with regard to claims of a groom and a bride, where there is a miggo ,
RASHI
אלא דאיכא מגו] כגון משארסתני נאנסתי וכגון היא אומרת מוכת עץ אני דאמרינן מגו דאי בעיא טענה טענה מעלייתא מהך כגון גבי משארסתני נאנסתי הוה טענה מוכת עץ אני [טענה מעלייתא] דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי [משארסתני] וקא מיפסלה נפשה דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ש"מ קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני אי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן וקא אמרה מוכת עץ אני קודם לכן ואין לי אלא מנה:
אבל הכא גבי האי תובע מאי מגו איכא דלהמניה הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה:
TOSAFOT
אלא דאיכא מגו האי שנויא לא אתיא אלא לרב נחמן דלר' יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מגו כדמוכח לקמן הקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אכתי ע"כ הא דרב יהודה דשמואל היא דאי לשמואל פטור תקשי ליה ממתניתין דהשואל (ב"מ ד' צז. ושם:) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב דלשמואל ליכא לשנויי כדמשני לרב נחמן ולרבי יוחנן כגון שיש עסק שבועה ביניהן ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דשמואל אית ליה בהדיא בפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מז. ושם) דחזרה שבועה לסיני ולא משלם וי"ל דאיכא למימר דלעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע לשמואל פטור ומוקי שמואל מתני' דהשואל כשיש עסק שבועה וכההוא תנא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם והוא סבר כאידך תנא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין (שם). [ועי' ביתר ביאור תוס' ב"מ צז: סד"ה רב הונא]:
אִי נַמִי, עַד כָּאן לֹא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם אֶלָּא דְּאָמְרִינַן אוֹקְמָהּ אַחֲזָקָה, אֲבָל הָכָא – מַאי חֲזָקָה אִית לֵיהּ לְהַאי?
Alternatively, Rav Naḥman could have said to you: Rabban Gamliel says his ruling only there, where we say: Establish her legal status according to her presumptive status
RASHI
אוקמה אחזקה מספקא לן אשעת ארוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה למאתים אי בעולה הואי העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתניסה אחר אירוסין:
מאי חזקה אית ליה להאי תובע דנוקמיה אחזקיה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא:
הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא כִּדְקָא מְשַׁנֵּינַן, דְּרַב נַחְמָן הוּא דַּאֲמַר כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
The Gemara notes: Indeed, it is also reasonable to explain as we are teaching, that it is Rav Naḥman who said his ruling in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.