Back
Gittin
Daf 55aוּמַה טַּעַם אָמְרוּ נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת.
And what is the reason that the Sages said that if it is known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement? It is so that people not say that the altar consumes stolen property.
RASHI
ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת דקתני מתניתין שלא נודעה מכפרת הא נודעה אינה מכפרת כלומר אינה קריבה:
TOSAFOT
שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה דמן התורה אין צריך להביא קרבן אחר וי"ל דדווקא נודעה קודם זריקה אינה מכפרת אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר לא הצריכוהו להביא אחרת:
בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי חַטָּאת, אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה, מַאי אִירְיָא חַטָּאת? אֲפִילּוּ עוֹלָה נַמִי!
The Gemara attempts to clarify the two explanations. Granted, according to the opinion of Ulla, that the concern stems from the fact that the priests will be distraught, this is the reason that the tanna teaches the halakha with regard to a sin-offering: The priests partake of the meat of a sin-offering. If they find out that they ate an animal that was forbidden to them, i.e., an offering slaughtered counter to halakha , they are likely to become distraught. But according to the opinion of Rav Yehuda, that the concern is about the honor of the altar, why does the mishna mention specifically the case of a sin-offering; shouldn’t the same concern apply to a burnt-offering, as well, as it too is burned on the alter?
RASHI
היינו דקתני חטאת דאיכא אכילת כהנים:
לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר, לָא מִיבָּעֲיָא עוֹלָה דְּכָלִיל הִיא, אֶלָּא אֲפִילּוּ חַטָּאת נַמִי, דְּחֵלֶב וְדָם הוּא דְּסָלֵיק לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְאִידָךְ כֹּהֲנִים אָכְלִי לֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי גְּזוּר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת.
The Gemara answers: The mishna is speaking utilizing the style of: It is not necessary, and the mishna should be understood as follows: It is not necessary to teach the halakha in the case of a burnt-offering, which is entirely consumed on the altar. In that case, people will certainly say that the altar consumes stolen property. But even in the case of a sin-offering, where only the fat and the blood go up to be consumed on the altar and the rest is consumed by the priests, even so they issued a decree and said that the stolen sin-offering does not effect atonement, so that people should not say that the altar consumes stolen property.
RASHI
דכליל היא ואמרי מזבח אוכל גזילות:
תְּנַן: עַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ; בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא נִיחָא, אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה אִיפְּכָא מִיבָּעֵי לֵיהּ!
The Gemara further clarifies the two understandings: We learned in the mishna: Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that had been obtained through robbery but that is not publicly known to have been obtained in that manner, and said that it effects atonement for the robber who sacrifices it, for the benefit of the altar. Granted, according to the opinion of Ulla, it works out well, as he understands that the Sages instituted that if it was not publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does effect atonement. But according to the opinion of Rav Yehuda, it should have stated just the opposite, namely, that if it was publicly known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement.
RASHI
איפכא מיבעי ליה ועל חטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת מפני תקנת המזבח:
הָכִי נַמִי קָאָמַר: לֹא נוֹדְעָה – מְכַפֶּרֶת, נוֹדְעָה – אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ.
The Gemara answers: That is also what the mishna is saying: If it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it effects atonement, but if this is known, it does not effect atonement, for the benefit of the altar.
מְתִיב רָבָא: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְתָנֵי עֲלָהּ: בַּחוּץ כִּי הַאי גַּוְונָא עֲנוּשׁ כָּרֵת. וְאִי אָמְרַתְּ יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי, כָּרֵת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?
Rava raises an objection from what was learned in a mishna ( Bava Kamma 74a): If one stole an animal and consecrated
RASHI
משלם תשלומי כפל דכשגנבה חולין הואי:
ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דכי טבח ומכר הקדש הואי ואין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה נוהגין בהקדש כדילפינן בהזהב (ב"מ דף נז:):
בחוץ אי שחט בחוץ ענוש כרת:
כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דאיכא למימר דכי אמר יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש קאמר אלא כרת אי מדאורייתא לא חזיא להקרבה הא קיימא לן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא:
אֲמַר רַב שֵׁיזְבִי: כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם. אַחִיכוּ עֲלֵיהּ: כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם מִי אִיכָּא? אֲמַר לְהוּ רָבָא: גַּבְרָא רַבָּה אֲמַר מִילְּתָא לָא תְּחוּכוּ עֲלָהּ, כָּרֵת שֶׁעַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶן בָּאתָה לוֹ, אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיֵּיב עֲלָהּ.
Rav Sheizevi said: This means that he is liable to receive karet by rabbinic law. Those who heard this laughed at him. Is there such a thing as karet by rabbinic law?
RASHI
כרת שע"י דבריהם באת לו כרת דאורייתא כדמפרש ואזיל:
אוקמוה רבנן ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה ברשותיה לענין כפרה וקנס היא דקנסוהו והפקר ב"ד הפקר הוא וקדשה:
TOSAFOT
כי היכי דליחייב עלה פירש בקונטרס דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהו כהנים עצבים וממילא מחייב השוחט בחוץ:
אֲמַר רָבָא: הָא וַודַּאי קָא מִיבָּעֲיָא לִי: כִּי אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ, מִשְּׁעַת גְּנֵיבָה אוֹ מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ? לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְגִיזּוֹתֶיהָ וּוְלָדוֹתֶיהָ. מַאי? הֲדַר אֲמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא, מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר.
Rava said: Although I agree with Rav Sheizevi, this matter is certainly a dilemma for me. When the Sages placed the animal in his possession, did they do so from the time of the theft or from the time of the consecration? What is the difference between these possibilities? There is a difference with regard to its wool and with regard to its offspring. If the animal was placed in his possession from the time of the theft, the wool that it grows and the offspring that it births are his, and he is not required to return them to the animal’s owner. But if the animal becomes his only when he consecrates it, he is required to return them. What is the halakha ? Rava then said, in answer to his own question: It stands to reason that the Sages placed the animal in his possession from the time of the consecration.
RASHI
לגיזותיה וולדותיה דלפני הקדש אי אמרת משעת גנבה קיימא ברשותיה גיזותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה:
TOSAFOT
לגיזותיה וולדותיה וא"ת אפי' קודם הקדש הן שלו דהא תנן (ב"ק דף צג:) גזל פרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזלה וי"ל דנפקא מינה לר"מ דאמר התם בגמרא משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה משום דקנסו גזלן ואע"ג דשינוי קונה הכא מ"מ בשעת הקדש אוקמוה ברשותיה ולא קנסו ולרבי יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה לרב זביד דאמר אליביה שבח שעל גבי הגזילה דנגזל הוי הכא דאוקמוה ברשותיה דגזלן הוי אבל לרב פפא דאמר אליביה דהוי דגזלן לא נפקא מינה מידי ולרבי שמעון דאמר התם למחצה ולשליש ולרביע הכא הוי הכל שלו אבל לרב זביד דאמר דלר"ש כוליה דגזלן לא נפקא מינה מידי הכא במאי דאוקמוה ברשותיה:
מתני׳ לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי מִלְחָמָה, מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן. כֵּיצַד? לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת – מִקָּחוֹ בָּטֵל, מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן – מִקָּחוֹ קַיָּים.
The law of Sicarii [ Sikarikon ]
RASHI
מתני' לא היה סיקריקון ביהודה סיקריקון עובד כוכבים רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני:
בהרוגי המלחמה מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה ובגמ' פריך מאי קאמר:
מקחו בטל דאמרי' מיראה עבד אי נמי השני נוח לי והראשון קשה הימנו ובגמרא מוקי לה דלא כתב ליה שטרא:
TOSAFOT
ביהודה בהרוגי המלחמה בירושלמי בראשונה גזרו גזרה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מט) ידך בעורף אויביך ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו ובסוף פ"ק דסוטה (דף יג.) דאמר חושים בן דן שקל קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו:
לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה – מִקָּחוֹ בָּטֵל, מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ – מִקָּחוֹ קַיָּים. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.
Similarly, if one first purchased from the husband
RASHI
לקח מן האיש קרקע המיוחדת לכתובת אשתו או שכתוב בכתובתה או הכניסתו לו שום בכתובתה וכל שכן שאר נכסים דאי לא עבדה ליה אמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה הכי מוקמינן ליה בב"ב (נ.):
מקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:
בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח, אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח – הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם.
Later, the court of those who came after the Sages who composed that mishna
RASHI
נותן לבעלים רביע ששיערו דסיקריקון מוזיל גבי' ריבעא:
רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – כָּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח זָכָה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ.
Rabbi Yehuda HaNasi later convened a court,
גמ׳ הָשְׁתָּא בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה לֹא הָיָה בָּהּ סִיקָרִיקוֹן, מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן?
The Gemara challenges the mishna’s assertion that the law of Sicarii did not apply in Judea in the time that people were being killed in the war: Now if in the time that people were being killed in the war, there were no Sicarii stealing land, is it possible that from the time that people were being killed in the war and onward there were Sicarii?
אֲמַר רַב יְהוּדָה: לֹא דָּנוּ בָּהּ דִּין סִיקָרִיקוֹן קָאָמַר; דַּאֲמַר רַבִּי אַסִי, שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ: גְּזֵרְתָא קַמַּיְיתָא – כָּל דְּלָא קָטֵיל לִיקְטְלוּהוּ, מְצִיעָתָא – כָּל דְּקָטֵיל לַיְיתֵי אַרְבַּע זוּזֵי, בַּתְרַיְיתָא – כָּל דְּקָטֵיל לִיקְטְלוּהוּ. הִלְכָּךְ, קַמַּיְיתָא וּמְצִיעֲתָא, כֵּיוָן דְּקָטְלֵי – אַגַּב אוּנְסֵיהּ גָּמַר וּמַקְנֵי,
Rav Yehuda said: The mishna is saying that in the time that people were being killed in the war they did not apply the law of Sicarii, but rather they would confirm the purchases of land made from the Sicarii. The reason for this is in accordance with what Rabbi Asi said: The gentile authorities issued three decrees
RASHI
גמ' לא דנו דין סיקריקון בהרוגי המלחמה דקני לגמרי והלוקח ממנו מקחו קיים אבל מהרוגי המלחמה ואילך הלוקח ממנו יש לו דין המפורש במשנתינו:
דאמר רבי אסי שלש גזרות גזר טיטוס בפולמוס שלו:
כל דלא קטיל ישראל כל היכא דמשכח ליה:
לקטלוהו הלכך אגב אונסיה כי א"ל שא קרקע זו והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקיימא לן תלאו וזבין זביניה זבינא (ב"ב דף מז:):
בַּתְרַיְיתָא, אָמְרִי: הָאִידָנָא לִישְׁקוֹל, לְמָחָר תָּבַעֲנָא לֵיהּ בְּדִינָא.
Then, during the time of the last decree, after the time when people were being killed in the war, anybody whose field was stolen by a Sicarius would say to himself: Now let him take the field; tomorrow I will claim it from him in court. Although the gentile had the advantage and could force the owner to give him the field, the assumption is that the owner did not fully transfer possession of the field to him, as he thought that he would still be able to recover it in court.
אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה״? אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם, אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָא חֲרוּב טוּר מַלְכָּא, אַשַּׁקָּא דְּרִיסְפַּק חֲרוּב בֵּיתָר.
§ Apropos the war that led to the destruction of the Second Temple, the Gemara examines several aspects of the destruction of that Temple in greater detail: Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Happy is the man who fears always, but he who hardens his heart shall fall into mischief” (Proverbs 28:14)? Jerusalem was destroyed on account of Kamtza
RASHI
מפחד דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת:
שקא דריספק דופן של מרכבת נשים שקורין ריטוג"א (מרכבה (בגרמנית)) בלשון אשכנז והיא כעין עגלה דאמרינן באותו ואת בנו (חולין דף עט.) כי מעיילית לי כודנייתא בריספק:
קמצא ובר קמצא כך שם שני יהודים:
TOSAFOT
אשרי אדם מפחד תמיד בפ' הרואה (ברכות ס.) אמרינן חזייה לההוא גברא דהוה מפחד א"ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים ופריך מקרא דהכא ומוקי לה בדברי תורה שדואג שלא ישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד והכא נמי מייתי ליה אהני עובדי שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות ולא דמי לאדם המתפחד בחנם:
אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם; דְּהַהוּא גַּבְרָא, דְּרַחֲמֵיהּ קַמְצָא וּבַעַל דְּבָבֵיהּ בַּר קַמְצָא, עֲבַד סְעוּדְתָא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל אַיְיתֵי לִי קַמְצָא, אֲזַל אַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא.
The Gemara explains: Jerusalem was destroyed on account of Kamtza and bar Kamtza. This is as there was a certain man whose friend was named Kamtza and whose enemy was named bar Kamtza. He once made a large feast and said to his servant: Go bring me my friend Kamtza. The servant went and mistakenly brought him his enemy bar Kamtza.
RASHI
דרחמיה קמצא אוהבו היה שמו קמצא:
אֲתָא אַשְׁכַּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתֵיב, אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי הַהוּא גַּבְרָא בַּעַל דְּבָבָא דְּהַהוּא גַּבְרָא הוּא מַאי בָּעֵית הָכָא? קוּם פּוֹק! אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתַאי שְׁבָקָן, וְיָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי מַה דְּאָכֵילְנָא וְשָׁתֵינָא.
The man who was hosting the feast came and found bar Kamtza sitting at the feast. The host said to bar Kamtza. That man is the enemy [ ba’al devava ]