Gittin 48.b

Back

Gittin

Daf 48b

״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאוֹת יִמְכָּר לָךְ״.

“According to the number of years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15), meaning that it is not the field itself that is sold, but rather, what is sold is the right to consume the produce for a specific number of years.

RASHI

במספר שני תבואות ובשעת היובל משתעי כדכתיב במספר שנים אחר היובל וגו' אלמא אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה:

מַתְנִיתָא, דְּתַנְיָא: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשָׂדֶה הַחוֹזֶרֶת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל.

A baraita supports the opinion of Reish Lakish, as it is taught: A firstborn son takes a double portion in a field that returns to his father in the Jubilee Year, i.e., a field that his father sold, and he subsequently died, and the field therefore returns to his sons in the Jubilee Year. The halakha is that a firstborn son receives a double portion only of property that the father possessed at the time of his death, but not of property that was due to the father. If the acquisition of the produce is considered to be like the acquisition of the item itself, then the field the father sold would not be considered to have been in his possession at the time of his death.

RASHI

בכור נוטל כו' בשדה החוזרת לאביו ביובל כלומר בשדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהן דאי דחזרה בחיי האב פשיטא ואשמועינן דגוף הקרקע לא היה קנוי ללוקח והוה ליה מוחזק לאביו לפני מותו דאי כקנין הגוף דמי הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי דכתיב (דברים כ״א:י״ז) בכל אשר ימצא לו במוחזק בידו:

אֲמַר אַבַּיֵי, נָקְטִינַן: בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה.

Abaye said: We have a tradition that a husband requires authorization with regard to his wife’s property, meaning that if there is a legal dispute between the husband and another person with regard to the usufruct property the husband received from his wife, he requires authorization from his wife that he may act on her behalf in order to present himself in court as a litigant. If he does not receive such authorization, the other litigant has the right to claim that he is not legally answerable to the husband, and may insist that the wife come before the court herself. This indicates that the acquisition of the produce is not considered to be like the acquisition of the item itself, and therefore the husband is not the owner of the property.

RASHI

צריך הרשאה מאשתו אם בא לדון עם שום אדם בגוף הקרקע דאי ליכא הרשאה מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא:

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא נָחֵית אַפֵּירֵי, אֲבָל נָחֵית אַפֵּירֵי, מִיגּוֹ דְּמִשְׁתָּעֵי דִּינָא אַפֵּירֵי – מִשְׁתָּעֵי דִּינָא אַגּוּפָא. הדרן עלך השולח

The Gemara explains: And we said this halakha only when the other litigant did not go down to court with a claim concerning the produce, and the case addresses only the ownership of the land itself. But if he went down to court with a claim concerning the produce, with regard to which the husband is definitely the interested party, then since the husband speaks in front of the court about the law concerning the produce, he also speaks in front of the court about the law concerning the land itself, and therefore he does not require authorization from his wife.

RASHI

דלא נחית לדון לפירא שאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל:

SUMMARY

Many halakhic topics were explored in this chapter. Although the laws discussed relate to disparate areas of halakha, they are related in that they were all instituted for the betterment of the world, i.e., either to assist people in avoiding transgressions or to remove an impediment to fulfilling the mitzvot incumbent upon them. In addition to the various ordinances detailed in the mishnayot, other important topics were addressed as well. With regard to bills of divorce, the Gemara concluded that although a husband is able to render void a bill of divorce, he can do so only if he states this desire explicitly. The mere disclosure of intent is insufficient. This chapter serves as the primary source for the talmudic discussions with regard to the prosbol. Although there were Sages who questioned the use of this device, it was agreed for practical purposes to leave this ordinance of Hillel in place in order to serve the greater goal of encouraging people to lend money to one another, so that lenders should not be concerned that they will suffer a loss. The Sages instituted various leniencies with regard to the prosbol, as well as enabling debts to be returned after the Sabbatical Year using certain methods. These leniencies are in part predicated upon the ruling that the abrogation of debts in modern times is by rabbinic law. While the Sages accepted the opinion that one should not emancipate his Canaanite slave ab initio, there are circumstances in which, for the betterment of the world, the master may do so. One such case is with regard to a half-slave half-freeman, whom a master emancipates in order to enable him to fulfill the mitzva to procreate. Similarly, a master emancipates a half-maidservant half-free woman if doing so will lead to a reduction in licentious behavior. A master emancipates a slave sold to a gentile, or to a Jew outside of Eretz Yisrael, in order to enable him to continue fulfilling the mitzvot as he had until that point. There are circumstances in which the Sages required a master to write a bill of manumission for his slave. They also instituted an ordinance that if a master causes a financial loss to another by emancipating his slave, he must reimburse the other for his loss. Despite the fact that the mitzva to redeem captives is a great one, which can even save lives, the Sages nevertheless placed limitations on the performance of this mitzva for the betterment of the world, so as not to encourage the capture of Jewish prisoners. They instituted an ordinance that captives may not be redeemed for more than their actual monetary value, and that one who willingly sold himself to gentiles may not be redeemed. Similarly, they instituted that sacred objects should not be purchased from gentiles for much more than their actual monetary value. The Gemara taught the halakha that one who sold his field in Eretz Yisrael to a gentile must continue to bring the first fruits of that field, but it did not issue a conclusion concerning to what degree a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael abrogates the sanctity of that land. The Gemara also discussed whether the acquisition of the produce of an item is tantamount to the acquisition of the actual item, and concluded that there is in fact a distinction between the acquisition of the rights to the produce and the acquisition of the item itself.

INTRO

This chapter continues the subject matter of the previous one, addressing various enactments instituted by the Sages. The distinction between them has to do with their purpose. Those discussed in the previous chapter were instituted for the betterment of the world, i.e., to help achieve certain aims in the observance of Torah and mitzvot. Those discussed in this chapter were instituted primarily for the betterment of society, i.e., to establish peaceful relations among members of a society. Most of the enactments enumerated here are in the sphere of monetary law. This is an area in which the court has tremendous authority, as it can even deprive one of ownership rights to his property in order to grant the property to another. In this chapter, some of the enactments assist in establishing a just civil order, some grant those who were halakhically unable to acquire property the ability to acquire it, and some enumerate sundry penalties and fines. One topic discussed is the collection of monies one owes to another. Depending on the type of debt, the creditor can collect it from different types of the debtor’s property. There is discussion of found items, stolen items, and the responsibilities of a steward. There are several leniencies established with regard to these actions out of concern that if these tasks were too onerous, people would not be willing to perform them. Other enactments for the benefit of children in general and orphans in particular deal with their ability to participate in financial transactions, as well as with the ability of minors to marry and divorce. Likewise, there are enactments concerning deaf-mutes with regard to all these matters. Another topic explored in this chapter is damage that is not evident, e.g., damage caused when one lowers the value of another’s property by changing its halakhic status, not its physical characteristics. The Sages instituted enactments concerning the purchase of land from those who seize it unlawfully. Several others were instituted because of the desire to increase peace and avoid enmity. Included in this category are the halakhot requiring one to treat sinners, and even gentiles, in the same manner as one would treat a Jew in good standing.

מתני׳ הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית, וּבַעַל חוֹב – בְּבֵינוֹנִית, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה – בְּזִיבּוּרִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף כְּתוּבַּת אִשָּׁה – בְּבֵינוֹנִית.

The court appraises land of superior quality [ iddit ] for payment to injured parties. And a creditor collects his debt from the debtor’s intermediate-quality land. And payment of a woman’s marriage contract is collected from her husband’s inferior-quality land. Rabbi Meir says: Payment of a woman’s marriage contract is also collected from intermediate-quality land.

אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וַאֲפִילּוּ הֵן זִיבּוּרִית.

Payment of a debt or other obligation is not collected from liened property that has been sold to a third party when the debtor still has unsold property, even when this unsold property is inferior-quality land. The creditor cannot collect his debt from liened property that the debtor has sold to another person as long as the debtor is still in possession of other property, even if the remaining assets are inferior to those to which the creditor would otherwise have been entitled.

RASHI

מתני' הניזקין שמין להן ניזקן וגובין דמי ניזקן:

בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית וכולהו מפני תיקון העולם כדמפרש בגמ':

TOSAFOT

מתני' הניזקין שמין להן בעידית אין ענין נזקין אצל גיטין אלא משום דתנא לעיל בהשולח מילי דתיקון העולם תנא ליה הכא וגט פשוט דתנא בבבא בתרא ולא תנאה הכא במכילתין משום דאיירי התם במילי שטרות כיצד נעשין תנא התם:

וכתובת אשה בזיבורית בגמ' מפרש טעמא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא וקשה דלמאן דאמר כתובה דאורייתא דיליף לה בפ' קמא דכתובות (דף י.) מכמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה מדאורייתא דינה בעידית ואמאי הפקיעו חכמים דינה מהאי טעמא ור"מ נמי דאמר דינה בבינונית קסבר כתובה דאורייתא בפ' אע"פ (כתובות דף נו.) וי"ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמר בגמ' (לקמן גיטין מט.) גבי בעל חוב שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלוונו הכי נמי חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה וטעמא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא לא הוי אלא משום דלא תימא כמו שבעל חוב בבינונית משום נעילת דלת אשה נמי משום חינא תהא בבינונית:

אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית.

If one who owed money died and his children inherited his property, the father’s debt can be collected from the property of the orphans only from inferior-quality land.

TOSAFOT

אין נפרעין מנכסים משועבדין כו' ואע"ג דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מדאורייתא נמי בלא תיקון העולם לא גבי ממשעבדי ואפילו למ"ד שעבודא דאורייתא מכל מקום בע"ח דינו בזיבורית מן התורה מ"מ אי לאו משום תיקון העולם היה גובה אפילו ממשעבדי בבינונית משום נעילת דלת להכי קאמר שפיר משום תיקון העולם:

אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת

The court does not appropriate liened property that has been sold to a third party for the consumption of produce or for the enhanced value of land. If one appropriated a field and sold it, and the buyer worked the land, enhanced it, and grew produce on it, and then the initial owner from whom the field had been stolen took back the land and the produce from the buyer, compensating him only for his expenses, then the buyer may go back to the seller, i.e., the robber, and collect his losses. He can collect the purchase price of the field even from property that the robber sold to another person. By contrast, the value of the produce and the enhancement in the value of the field, which resulted from his actions, may be collected only from the robber’s unsold property.

TOSAFOT

אין נפרעין מנכסי יתומים כו' בבעל חוב ניחא דלא חיישינן לנעילת דלת כדאמרינן בגמרא (לקמן גיטין דף נ.) דלא מסיק מלוה אדעתיה דמית לוה אבל ניזקין דדינן מדאורייתא בעידית איך הפקיעו חכמים דינן משום יתומים ובגמרא אמר דמיתמי בזיבורית אפילו הן ניזקין ולרבא ניחא דמוקי לה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק כו' ולאביי ולמר זוטרא דפליגי עליה איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא אי נמי לא פלוג רבנן בין בעל חוב לנזקין:

וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִין, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

And similarly, payment for the sustenance of a man’s wife and daughters cannot be collected from his liened property. One of the stipulations included in a marriage contract is that after the husband dies, his widow and daughters are entitled to sustenance from his estate. This sustenance cannot be collected from husband’s liened property that has been sold to another person, but only from his unsold property inherited by his heirs. All of these enactments were made for the betterment of the world.

RASHI

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם היציאה חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ובגמ' מפרש טעמא וכן לשבח קרקעות אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה:

וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה לֹא יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

And it was further instituted that one who finds a lost item and returns it to its rightful owner is not required to take an oath that he did not keep any part of the lost item for himself. This ordinance was also instituted for the betterment of the world.

גמ׳ מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם? דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״!

When the mishna says: For the betterment of the world, it seems to be referring to all of the cases in mishna. The Gemara therefore asks: The first clause of the mishna states that compensation for damage is collected from superior-quality land. Is this ordinance also only for the betterment of the world? This is by Torah law, as it is written with regard to one who damages another person’s property: “Of the best of his own field, and of the best of his own vineyard, shall he pay” (Exodus 22:4).

RASHI

והמוצא מציאה ומחזירה ובעלים אומרים שלא החזיר כולה לא ישבע:

מפני תיקון העולם אכולהו קאי:

אֲמַר אַבַּיֵי: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דַּאֲמַר: מִדְּאוֹרַיְיתָא בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן, קָא מַשְׁמַע לָן: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם שָׁיְימִינַן בִּדְמַזִּיק.

Abaye said: This statement is necessary only according to Rabbi Yishmael, who said that by Torah law we appraise the property of the injured party, i.e., the injured party can collect payment only from property equal in quality to the best of his own, even if the one who caused the damage owns property of higher quality. Therefore, the tanna of the mishna teaches us that for the betterment of the world we appraise the property of the one who caused the damage.

מַאי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דְּתַנְיָא: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״ – מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּיזָּקִין מִן הָעִידִּית, וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ.

The Gemara asks: What is this statement of Rabbi Yishmael alluded to by Abaye? It is as it is taught in a baraita : The verse: “Of the best of his own field, and of the best of his own vineyard, shall he pay,” teaches that the appraisal is of the best quality of the field of the injured party and of the best quality of the vineyard of the injured party. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The verse comes only to allow injured parties to collect compensation from superior-quality land belonging to the one who caused the damage, in the event that he has no money or movable property. And by means of an a fortiori inference one can derive that the Temple treasury collects from superior-quality land.

RASHI

גמ' בדניזק שיימינן מדאורייתא שאם היתה זיבורית של מזיק כעידית של ניזק אינו מגבהו אלא מזיבורית שלו:

קמשמע לן מדרבנן מפני תיקון העולם שיהו נזהרין מלהזיק דבמזיק שיימינן:

TOSAFOT

אמר אביי לא צריכא אלא לר' ישמעאל דאמר מדאורייתא בדניזק כו' הקשה ר"ת דהכא משמע לאביי דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וכן תנא בהדיא לקמן ובפ' הכונס (ב"ק דף נט.) מוקי אביי פלוגתייהו בנידון במשוייר שבו ונראה לפרש דאע"ג דפליגי אי שיימינן בדניזק או בדמזיק מ"מ משמע ליה לאביי דבנידון במשוייר שבו נמי פליגי מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב משמע מתוך תשובתו שכך ר"ל לא בא הכתוב להחמיר על המזיק כמו שאמרת אלא לענין עידית לבד בא הכתוב ואי לא פליגי בנידון במשוייר שבו אלא בעידית לחודיה לא היה מחמיר ר' ישמעאל על המזיק בשום דבר טפי מר' עקיבא אלא אדרבה ר"ע דאמר בדמזיק שיימינן מחמיר טפי כמו שאפרש בסמוך ולהכי טעי טפי במילתיה דר' ישמעאל מדברי רבי עקיבא דקאמר ולר' ישמעאל אכל כחושה משלם שמנה דמתוך תשובתו של ר"ע משמע ששמע מרבי ישמעאל שבא הכתוב להחמיר על המזיק יותר ממה שהזיק כדפירשנו:

וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָכַל שְׁמֵנָה מְשַׁלֵּם שְׁמֵנָה, אָכַל כְּחוּשָׁה מְשַׁלֵּם שְׁמֵנָה?! אֲמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָכְלָה עֲרוּגָה בֵּין הָעֲרוּגוֹת, וְלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אָכַל אִי שְׁמֵנָה אָכַל, דִּמְשַׁלֵּם לֵיהּ מִמֵּיטָב.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yishmael, if one’s animal ate from a rich garden bed, it is understandable that he must pay the injured party the value of a rich garden bed. But if it ate from a poor garden bed, is it reasonable that he pays the value of a rich garden bed? Rav Idi bar Avin said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the animal that caused the damage ate from one garden bed among other garden beds, and we do not know whether it ate from a poor one or it ate from a rich one. In such a case, the animal’s owner pays the injured party the value of the latter’s best quality property.

RASHI

מיטב שדהו של ניזק השתא משמע שאם שילח בעירו ואכלה ערוגה של בית סאה בשדה חבירו שמין ערוגה יפה שבכל שדה הניזק ונותן לו דמיה ואפילו היתה זו כחושה ולקמן פריך אכל כחושה משלם שמנה:

לא בא הכתוב להחמיר עליו לשלם יותר ממה שהזיק:

אלא לגבות לנזקין שיעור דמי נזקו כמות שהוא:

מן העידית שאם אין לו מעות ורוצה לפרוע לו קרקע בשומא צריך ליתן לו מקרקע מעולה שלו:

וקל וחומר להקדש לקמן מפרש:

אֲמַר רָבָא: אִילּוּ יָדְעִינַן דִּכְחוּשָׁה אָכַל מְשַׁלֵּם כְּחוּשָׁה, הָשְׁתָּא דְּלָא יָדְעִינַן מְשַׁלֵּם שְׁמֵנָה? הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֶלָּא אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב:

Rava raised a question and said: If we would know that the animal ate from a poor garden bed, its owner would have to pay only the value of a poor garden bed. Now that we do not know from which garden bed it ate, is it reasonable that he should have to pay the value of a rich garden bed? There is a principle governing monetary disputes that the burden of proof falls on the claimant. Therefore, so long as the injured party cannot prove that the animal ate from the rich garden bed, he should not be entitled to collect the value of such a garden bed. Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said:

RASHI

אכל כחושה משלם שמנה בתמיה:

ערוגה בין הערוגות והיו בהן כחושות ושמנות מעורבות זו אצל זו:

ולא ידעינן איזו:

TOSAFOT

ורבי ישמעאל אכל שמנה כו' פירוש בשלמא אכל שמנה משלם שמנה אלא אכל כחושה אמאי משלם שמנה א"נ הכי פירושו כיון דבאכל שמנה אינו משלם אלא שמנה כמו שהזיקה ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק אם כן כשאכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם שמנה: