Back
Gittin
Daf 44aוְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר, כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד וּמֵת – לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו, מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, הָכָא מַאי? לְדִידֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנַן וְהָא לֵיתֵיהּ, אוֹ דִּילְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנַן וְהָא אִיתֵיהּ?
And if you say that there is a different comparison: The halakha is that while there are types of labor that one is permitted to perform on the intermediate days of Passover and Sukkot , one may not intentionally schedule the labor to be performed at those times. One who does so is penalized and must forfeit the profits of that labor. The halakha is that if one planned to perform his labor on the intermediate days of the Festival,
RASHI
ואם תימצי לומר גבי מכוון מלאכתו במועד שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה ותנן התם (מו"ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא תפשוט לן דקנסוהו ואע"ג דלא עבד איסורא כ"ש הא דעבד איסורא אבל אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם המועד ולא בא לידי איסור:
לא קנסו בנו אחריו לשלם ואע"ג שהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין (לקמן גיטין דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד חייב:
לממוניה לפדותו מנכסיו:
והא איתיה ביד בנו:
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּה:ָ שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית – תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, נִטַּיְּיבָה אוֹ נִדַּיְּירָה – לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית;
Rabbi Asi said to him: You already learned in a mishna ( Shevi’it 4:2): A field whose thorns were removed
RASHI
שנתקווצה ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית:
נטייבה נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות:
נדיירה על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא וקונסין אותו:
TOSAFOT
שנתקווצה פי' ר"ח קוצין התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה. (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל שהוא אע"פ דפטר התם בארעא דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה:
נטייבה פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (דף לד:) אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי פשיט מינה ומפרש ר"ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי קשה הכא היכי פשיט דילמא עבד שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד:) ואומר ר"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין (לקמן גיטין נד.) שהיו חשודין על השביעית לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו אחריו ובשטר שיש בו רבית שקונסים אותו דמשמע לעולם אפילו בנו כיון דקנסו זכה בו הלוה ובשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו (ב"מ דף לז.) התם קנסינן להו כי היכי דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, נָקְטִינַן: הֵטִיבָה וּמֵת – בְּנוֹ זוֹרְעָהּ; אַלְמָא לְדִידֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קָנְסוּ רַבָּנַן.
And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: We have a tradition that if one improved his field in a forbidden manner, and then died, his son may sow it. Apparently, we should infer that the general principle with regard to penalties is that the Sages applied the penalty to the one who committed the transgression himself, but the Sages did not penalize his son.
אֲמַר אַבַּיֵי, נָקְטִינַן: טִימֵּא טָהֳרוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ וּמֵת – לֹא קָנְסוּ רַבָּנַן בְּנוֹ אַחֲרָיו; מַאי טַעֲמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּקְנָסָא דְּרַבָּנַן הִיא, לְדִידֵיהּ קְנָסוּהוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קָא קָנְסוּ רַבָּנַן.
Abaye said: We have a tradition that if someone defiled his friend’s ritually pure items,
RASHI
שאינו ניכר הטומאה אינה ניכרת בפירות:
לא שמיה היזק לחייב נכסיו מן התורה:
״אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פְּעָמִים יָצָא וּפְעָמִים לֹא יָצָא, כֵּיצַד? אָמַר ״פְּלוֹנִי עַבְדִּי מְכַרְתִּיהוּ לִפְלוֹנִי אַנְטוֹכִי״ – לֹא יָצָא, ״לְאַנְטוֹכִי שֶׁבְּאַנְטוֹכְיָא״ – יָצָא.
§ The mishna taught that if one sells his slave to a gentile or to a Jew outside of Eretz Yisrael then the slave is emancipated. The Sages taught ( Tosefta , Avoda Zara 3:18): With regard to one who sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael,
RASHI
לחוצה לארץ אפילו לישראל:
לפלוני אנטוכי משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע שנולד ודר באנטוכיא ואיכא למימר לא לקחו על מנת להוליכו שם הלכך לא יצא לחירות ואפילו הוליכו יש לומר דעתו לחזור:
שבאנטוכיא משמע שדירתו שם ועל מנת כן לקחו:
TOSAFOT
לחוצה לארץ יצא לחירות ואם תאמר היכי דמ' אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות (דף קי:) דאין הכל מוציאין ויש לומר דמיד כשמכרו קנסינן ליה פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו:
וְהָא תַּנְיָא: ״מְכַרְתִּיהוּ לְאַנְטוֹכִי״ – יָצָא, ״לְאַנְטוֹכִי הַשָּׁרוּי בְּלוּד״ – לֹא יָצָא!
The Gemara challenges: But isn’t it taught in that same baraita : If he said: I sold him to so-and-so of Antioch, then the slave is emancipated, but if he said: I sold him to so-and-so of Antioch who dwells in Lod, a city in Eretz Yisrael, then the slave is not emancipated. This indicates that if he states that he sold the slave to so-and-so of Antioch, without further comment, the slave is emancipated; this is not in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.
RASHI
לוד בא"י:
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ בֵּיתָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָא דְּאִית לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
The Gemara answers: It is not difficult. This case, when he is not emancipated, is referring to when the purchaser from Antioch has a house in Eretz Yisrael, and it may be that he purchased the slave to serve in his house in Eretz Yisrael. That case, in which the slave is emancipated, is referring to when he has only an inn [ ushpiza ]
RASHI
הא דקתני לפלוני אנטוכי לא יצא עד דאמר שבאנטוכיא:
דאית ליה להאי אנטוכי בית בא"י:
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, מַהוּ?
Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If there was a resident of Babylonia who married a woman
RASHI
ודעתו לחזור לבבל:
מהו מי הויא הך איתתא כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו דקיימא לן (כתובות דף צה:) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא:
תִּיבָּעֵי לְמַאן דַּאֲמַר הַדִּין עִמָּהּ, תִּיבָּעֵי לְמַאן דַּאֲמַר הַדִּין עִמּוֹ;
Let the dilemma be raised according to the one who said: The law is with her,
RASHI
תבעי למ"ד (יבמות דף סו:) במכנסת שום לבעלה וגירשה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה ואיכא למ"ד הדין עמו הואיל ומאותה שעה הם באחריותו ואיכא למ"ד הדין עמה משום שבח בית אביה:
תִּיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמָּהּ, כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמָּהּ – כְּדִידָהּ דָּמוּ, אוֹ דִּילְמָא כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדִי לֵיהּ לְפֵירָא – כְּדִידֵיהּ דָּמוּ?
The Gemara explains: Let the dilemma be raised according to the one who says that the law is with her, and since the law is with her, the slaves are therefore considered as hers. It is not considered as if she sold them, and consequently they are not emancipated; or perhaps since they are liened to the husband for him to keep the profits of the slaves’ labor, as the profits from their labor belong to the husband like the revenue from other property that a woman brings into the marriage, the slaves are considered as his, and it is as though he purchased her slaves.
RASHI
כי דידה דמו ולאו מכירה היא דהא אם נתארמלה או נתגרשה דידה נינהו:
לפירא שהוא משעבד בהן למלאכתו:
וְתִיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר הַדִּין עִמּוֹ, כֵּיוָן דְּהַדִּין עִמּוֹ – כְּדִידֵיהּ דָּמוּ, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּלָא קָנֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ – כְּדִידָהּ דָּמוּ? תֵּיקוּ.
And let the dilemma be raised according to the one who says: The law is with him, and since the law is with him, the slaves are therefore considered as his, and they should be emancipated; or perhaps since the husband did not acquire the slave himself,
RASHI
דלא קנו ליה לגופיה דאי מיית או מגרש לה הדרי לה:
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, שָׁנָה לִי רַבִּי יוֹחָנָן: עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא, וּמְכָרוֹ שָׁם רַבּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ!
Rabbi Abbahu says: Rabbi Yoḥanan taught me: If there was a slave who willingly followed his master to Syria,
RASHI
לסוריא ארם צובה וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים כדתניא בפ"ק (לעיל גיטין ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ:
יצא לחירות ואע"פ שיצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי העבד לא הוה רבו מצי כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות (כתובות קי:):
לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁדַּעַת רַבּוֹ לַחֲזוֹר, כָּאן שֶׁאֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחֲזוֹר;
The Gemara answers: It is not difficult. Here, where he is emancipated, it is referring to a case where his master’s intention upon traveling to Syria was to return, and the slave followed him under that assumption. Therefore, when the master sold the slave in Syria, it is as though he sold him from Eretz Yisrael to outside of Eretz Yisrael. There, where he is not emancipated, is referring to a case where his master does not intend to return, and the slave followed him under that assumption. Since the slave willingly left Eretz Yisrael permanently, he lost his right to be emancipated if he is then sold outside of Eretz Yisrael.
RASHI
כאן שדעת רבו לחזור כשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ:
וְהָתַנְיָא: יוֹצֵא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא; יוֹצֵא? לָא סָגֵי דְּלָא נָפֵיק?! וְהָתְנַן: וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין!
And the Gemara notes that this distinction is taught in a baraita ( Tosefta , Avoda Zara 3:18): The slave follows his master to Syria. The Gemara asks: Must he follow him? Is it not possible for him not to follow his master? But didn’t we learn in a mishna ( Ketubot 110b): All may ascend to Eretz Yisrael, i.e., a woman or slave can say that he or she wishes to ascend, and they may do so against the wishes of their husbands or masters; but all may not remove, i.e., one cannot force his slave to leave Eretz Yisrael with him.
RASHI
והתניא בניחותא:
יוצא עבד אחר רבו לסוריא משמע דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא ופריך לא סגי דלא נפיק בתמיה והתנן אין הכל מוציאין (לישנא אחרינא) גרסינן יצא עבד כו' עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי יוצא עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה:
אֶלָּא, יָצָא הָעֶבֶד אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ רַבּוֹ שָׁם, אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחֲזוֹר – כּוֹפִין אוֹתוֹ, וְאִם אֵין דַּעַת רַבּוֹ לַחֲזוֹר – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ.
Rather, the baraita should be understood as speaking after the fact: If a slave willingly followed his master to Syria, and his master sold him there, then if his master’s intention when he traveled to Syria was to return to Eretz Yisrael, then he is forced to emancipate the slave; but if his master did not intend to return to Eretz Yisrael, and the slave willingly left with him, then he is not forced to emancipate the slave, as the slave has lost his right to be emancipated if he is then sold outside of Eretz Yisrael.
RASHI
אם דעת רבו לחזור אם כשיצא על מנת לחזור יצא:
כופין אותו להוציאו לחירות:
אֲמַר רַב עָנָן, שְׁמָעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי: חֲדָא, הָךְ; וְאִידָךְ, דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ, רַב אָמַר: מְכוּרָה וְיוֹצְאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ מְכוּרָה כָּל עִיקָּר;
Rav Anan said: I learned two halakhot from Mar Shmuel. One was this halakha , that a slave is emancipated after being sold to someone outside of Eretz Yisrael; and the other halakha I learned is as it was stated that there was a dispute with regard to the following issue: Certain types of fields that were sold before the Jubilee Year are returned to their original owners in the Jubilee Year. What is the halakha with regard to one who sells his field in the Jubilee Year
RASHI
תרתי בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין:
חדא הא מכירת עבד לחוצה לארץ:
ויוצאה לבעלים מיד וזה הפסיד מעותיו:
אינה מכורה כל עיקר מקל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקאמר רב ענן בשני דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות:
בַּחֲדָא הָדְרִי זְבִינֵי וּבַחֲדָא לָא הָדְרִי זְבִינֵי, וְלָא יָדַעֲנָא הֵי מִינַּיְיהוּ.
Rav Anan continues his statement with regard to the two halakhot he was taught by Mar Shmuel: In one of the two sales the money received from the sale is returned, and in one of the two sales the money received from the sale is not returned, and the purchaser loses his money, but I do not know in which of the cases the money is returned and in which of the cases it is not returned.
RASHI
בחדא אמר דהדרי זביני וחוזרות המעות ללוקח:
ובחדא לא הדרי אלא איבד הלוקח מעותיו:
ולא ידענא הי מנייהו וא"ת אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו במאי פליג עליה דרב דהא לרב נמי לא הדרה דקאמר מכורה ויוצאה ודאי פליגי דאילו לרב המכר מכר ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ולשמואל אינו מכר והמעות מתנה נינהו ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ויכולין לחזור בהן ומעות המטלטלין חוזרין ומעות הקרקע מתנה דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל וגמר ונתן מעות לשם מתנה:
אֲמַר רַב יוֹסֵף: נֶיחֱזֵי אֲנַן, מִדְּתָנֵי בְּבָרַיְיתָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי; שְׁמַע מִינָּהּ קַנְיָיהּ רַבּוֹ שֵׁנִי וְלָא הָדְרִי זְבִינֵי, וְכִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם אֵינָהּ מְכוּרָה – וּמָעוֹת חוֹזְרִין.
Rav Yosef said: Let us see if it could be determined which case involves which halakha . From what is taught in the baraita : One who sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael, then he is emancipated, but he nevertheless requires a bill of manumission from his second master. Learn from the baraita that his second master acquired him, and the money of the sale is not returned. In other words, from the fact that there is the need for the second master to emancipate him, it is clear that the sale took effect. Therefore, it stands to reason that the purchaser is not refunded the money of the sale. And if so, when Shmuel said there that the field is not sold, he meant that the sale does not take effect at all and the money returns to the purchaser.
RASHI
מדקתני בברייתא לעיל ברישא דשמעתין:
קנייה רבו שני ואיבד מעותיו דאי הדר זביני ורבו ראשון קנייה למה ליה לשני לשחררו היה לנו לכוף את הראשון שאיסורו עליו אלמא לא הדרי זביני וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל דהדרי זביני ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי ולא הפסיד הלוקח: