Back
Gittin
Daf 27aבִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה מִיהַת יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, וְאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה! וּמְשַׁנֵּי: כָּאן בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת, כָּאן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת.
when the husband admits that he wrote it, in any event he should return it to the woman, and by omission this appears to be the halakha even if a long time has passed since the bill of divorce was lost. And Rabbi Zeira answers: Here, in the mishna where it states that he should not return it, it is stated with regard to a place where caravans are frequently found; there, in the baraita where it states that he should return it, it is stated with regard to a place where caravans are not frequently found.
RASHI
מודה שאומר ליתנו לה:
לא לזה ולא לזה לבעל לא יחזיר שמא כבר נתנו לה וממנה נפל וכשיבא לידו יחזר אחר עדי מסירה ויעידו שגירשה וכשתתבע כתובתה יאמר פרעתיך שהוצאת הגט בבית דין ותנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וחייבוני לפרוע ונתנו לי את הגט כדי שלא תחזור ותגבה ולאשה לא יחזיר שמא תינשא בו:
TOSAFOT
בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה וא"ת כיון דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן והוא מודה שגירשה אפי' אין הגט שלה ניתן לה לראיה בעלמא ומאי פריך ויש לומר דלא מהימן אלא מכאן ולהבא מיגו שיכול עכשיו לגרשה ולא תטרוף פירות אלא מכאן ואילך אבל למפרע לא כשאומר גירשתיה מזמן הכתוב בגט כדאמרי'. ' ביש נוחלין (ב"ב קלד:) והכא שידוע לנו שלא בא לידה עכשיו זה הגט בתורת גירושין אינו נאמן מכאן ולהבא יותר מלמפרע ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו אפי' לא נתגרשה עדיין ולא חיישינן שמא מאחר נפל אפי' לזמן מרובה:
אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ הוּא דְּלָא לִיהֲדַר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא לִיהֲדַר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה.
The Gemara compares the rulings of Rabba and Rabbi Zeira. There are those who say with regard to Rabbi Zeira’s statement that he should not return it in a place where caravans are frequently found: And this is the case when it is established that there are two people in the town with the identical name. In that case, Rabbi Zeira holds that it should not be returned, and this is the same ruling as that of Rabba. And there are those who say: In a place where caravans are frequently found, even though it is not established
בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּה לָא אֲמַר כְּרַבִּי זֵירָא, מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוּיֵי, אֶלָּא רַבִּי זֵירָא מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרַבָּה?
The Gemara clarifies: Granted that Rabba did not say a discourse like that of Rabbi Zeira and raise a contradiction from the baraita , as he holds that it is a stronger challenge to raise a difficulty from the mishna in tractate Bava Metzia because the Mishna, redacted by Rabbi Yehuda HaNasi, employs more precise language than baraitot . But what is the reason that Rabbi Zeira did not say a discourse like that of Rabba and raise a contradiction from the mishna in tractate Bava Metzia ?
RASHI
איכא דאמרי הא דשני ר' זירא במקום שהשיירות מצויות פסול והוא דהוחזקו דבעינן תרתי כרבה:
אָמַר לָךְ, מִי קָתָנֵי: אִם אָמַר ״תְּנוּ״ נוֹתְנִין, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא אִם אָמַר ״תְּנוּ״ נוֹתְנִין – כִּדְקַיְימָא לָן, לְאַלְתַּר.
The Gemara answers: Rabbi Zeira could have said to you: Does the mishna teach that if he said:
RASHI
בשלמא דרבה דשני לעיל שנויא דידיה אתרתי מתני' חדא דגיטין וחדא דב"מ:
מתני' אלימא ליה לאקשויי דקא ס"ד דאינהו רמינהו אהדדי ומתני' עיקר מברייתא:
אלא ר' זירא דרמי מתניתין אברייתא מאי טעמא לא אמר שינויא דידיה אתרתי מתני' כרבה:
רַבִּי יִרְמְיָה אֲמַר: כְּגוֹן דְּקָאָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן.
The Gemara offers an alternative resolution to the contradiction between the mishna here, on the one hand, and the mishna in tractate Bava Metzia and the baraita , on the other hand. Rabbi Yirmeya said: It is possible to resolve the contradiction in a different way: The latter permit one to return a lost bill of divorce only in a case where the witnesses who signed the bill of divorce say:
RASHI
אמר לך ר' זירא מתניתין לא קשיין אהדדי:
מי קתני בבבא מציעא הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה:
דלמא אם אמר תנו נותנין ולעולם כדקי"ל כלומר ודאי על כרחין הא אמר תנו נותנין דייקי' מינה מדתלה טעמא בנמלך עליהן אלא לזמן מרובה מהיכא דייקת דילמא לעולם כדקי"ל בהכשירא דגיטין מצאו לאלתר כשר אבל ברייתא ודאי קשיא דקתני יחזיר לאשה ואי לאלתר והבעל מודה פשיטא למאי ניחוש לה אי לאו דאשמועינן אפילו לזמן מרובה לא איצטריך למיתנייה דבשלמא מתני' לא תנא בה בהדיא האמר תנו נותנין ואצטריך למתנייה משום היא גופא לאשמועינן דלא יחזיר שאני אומר כו':
TOSAFOT
מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש מתוך הלשון משמע שיודעין שלא חתמו אלא על א' אבל אין מכירים מי הוא אותו יוסף ב"ש ותימה דא"כ אמאי מהימנין ליה לומר שהוא שלו יותר משלא היו אומרים העדים כלום שלא היה נאמן לומר שהוא שלו ולא מהדרינן ליה בטביעות עין דחיישינן שמא הוא משקר ואומר ר"י דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה דמשום להרויח פשיטי דספרא לא היה מקלקלה דהא בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי ולהכי כשאומרים העדים שלא חתמו אלא על גט אחד והוא אומר שעל שלו חתמו נאמן אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר ובקונטרס פי' כגון דקאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו ולפ"ז צריך לומר שלא ראו עדים חתימת הגט שאם ראו ואומרים שהוא כתב ידם ולזה חתמו פשיטא שיחזיר ולא היה צריך להשמיענו דהא ודאי לא חיישי' דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ובשינויא נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה:
אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִיתְרְמִי שְׁמָא כִּשְׁמָא וְעֵדִים כְּעֵדִים, קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating that one returns the bill of divorce? Since it clearly belongs to her, there is no question that it must be returned to her. The Gemara answers: It is necessary lest you say that one should be concerned that perhaps it happened that another bill of divorce was written in which the names of the husband and the wife are identical to the names of the husband and wife of the second bill of divorce, and the names of the witnesses on that bill of divorce are identical to the names of the witnesses on this bill of divorce, when in fact they are different witnesses. Therefore, the mishna teaches us that this is not a concern.
RASHI
ר' ירמיה אמר לא מתניתין קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הני דאמרינן יחזיר לזמן מרובה:
כגון דקאמרי עדים החתומים בו:
מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו:
רַב אַשִׁי אֲמַר: כְּגוֹן דְּקָאָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, דַּהֲוָה לֵיהּ סִימָן מוּבְהָק. וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, דַּהֲוָה לֵיהּ סִימָן מוּבְהָק, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא,
The Gemara suggests an alternative resolution to the contradiction. Rav Ashi said: When do the mishna in tractate Bava Metzia and the baraita rule that one should return the bill of divorce? It is in a case where the one who lost it says: There is a hole
TOSAFOT
כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית פי' בקונטרס דקאמר השליח ואית ספרים דגרסי דקאמרי עדים וי"ל דעדים מהימני אפילו כשראוהו כבר ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו:
מְסַפְּקָא לֵיהּ: סִימָנִין, אִי דְּאוֹרַיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.
The Gemara explains: Rav Ashi is uncertain with regard to whether the obligation to return a lost item to its owner on the basis of distinguishing marks is by Torah law
RASHI
כגון דקאמר האי שליח שאבדו נקב יש בצד אות פלונית:
ודווקא נקט רב אשי בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו:
TOSAFOT
סימנין דאורייתא או דרבנן אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבדה מן התורה היינו בעדים ורבנן הוא דעבוד במציאה תקנתא להחזיר בסימנין וא"ת והא דתנן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כז.) דדבר שיש בו סימן חייב להכריז ושאין בו סימן הרי אלו שלו. ואפי' מדרבנן למה הוא שלו יכריז וזה יביא עדים דמן התורה מה לי זה ומה לי זה כיון דבעי עדים כך ימצא עדים בזה כמו בזה וי"ל דע"י סימן מכירים העדים בטביעות עין ועוד דע"י סימן שואלים אם יש שמכיר אותו דבר שיש בו סימן כך וכך דע"י כך ימצא עדים אבל כשאין בו סימן אין יודע היאך לישאל ומתייאש:
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִירְכַּס לֵיהּ גִּיטָּא בֵּי מִדְרָשָׁא, אֲמַר: אִי סִימָנָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ, אִי טְבִיעוּת עֵינָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ; אֲהַדְרוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר: לָא יָדַעֲנָא אִי מִשּׁוּם סִימָנָא אֲהַדְרוּהּ, וְקָסָבְרִי סִימָנִים דְּאוֹרַיְיתָא, אִי מִשּׁוּם טְבִיעוּת עֵינָא, וְדַוְקָא צוּרְבָא מִדְּרַבָּנַן, אֲבָל אֱינָשׁ בְּעָלְמָא לָא.
Apropos this discussion the Gemara relates an incident: Rabba bar bar Ḥana
RASHI
מספקא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן הא דאמרי' באלו מציאות (ב"מ דף כז.) שמחזירין אבדה בסימנין ואיבעיא לן התם דאורייתא או דרבנן לרב אשי נמי מספקא ליה הילכך באיסור אשת איש לא סמכינן אסימנין בעלמא דלמא סימנין דרבנן ובממונא הוא דמצו רבנן להפקיע דהפקר ב"ד היה הפקר וטעמא דתקנתא התם מפרש אבל למישרי איסורא לא מצו רבנן לעקור דבר מן התורה והאי דלא אמר קסבר סימנין דרבנן משום דהתם מיבעיא לן ומהכא לא מצינן למיפשט דהא אי נמי מספקא ליה קאסר מספיקא:
TOSAFOT
ודוקא צורבא מדרבנן אומר רבינו תם דעם הארץ נמי ידע בטביעות עינא כדאמרינן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסח.) האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה ובפרק גיד הנשה (חולין דף צו.) נמי מוכח דכ"ע אית להו טביעות עינא והא דלא מהדרינן לעם הארץ בטביעות עינא משום דלא מהימן:
״וְאִם לָאו – פָּסוּל״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ שֶׁלֹּא לְאַלְתַּר? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי שֶׁתַּעֲבוֹר שַׁיָּירָא וְתִשְׁרֶה; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם עוֹמֵד וְרוֹאֶה שֶׁלֹּא עָבַר שָׁם אָדָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם, רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט; רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרוֹתוֹ; אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְכוֹתְבוֹ וְלִקְרוֹתוֹ.
§ The mishna teaches that if one found the bill of divorce immediately, it is valid, but if not, then it is invalid. The Sages taught: What is considered not immediately?
RASHI
אירכס ליה שליח היה:
אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה אי סימנא בעיתו דאיתיהב לכו אית לי בגויה סימנא ואי בטביעות עינא בעיתו להדורי ניהלי אית לי טביעות עינא בגויה שנתתי עיני בו עד שאני מכירו יפה בלא שום סימן:
סימנים דאורייתא שלא נתן בו סימן מובהק אלא סימנא בעלמא ומדאסמכו אסימנא באיסורא קסברי סימנין לאהדורי אבדתא דאורייתא מוכן תעשה לשמלתו כדאמרינן באלו מציאות (שם):
לצורבא מדרבנן דידע בטביעות עינא ולא משני בדיבוריה:
TOSAFOT
איזהו שלא לאלתר ואית דגרסי איזהו לאלתר ויש ליישב דברי התנאים לשתי הגרסות:
שתעבור שיירא ותשרה מפרש רבינו תם ותשרה לשון סעודה כמו שירותא (תענית דף יא:) דמתוך שמוציאים כליהם כדי לסעוד חיישינן שמא נפל מהם:
וְאֲפִילּוּ שָׁהָה וְיֵשׁ בּוֹ סִימָנִין – מְעִידִים עָלָיו, דְּאָמְרִי: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית; וְאֵין מְעִידִין עַל סִימָנֵי הַגּוּף, דְּאָמְרִי: אָרוֹךְ וְגוּץ;
The Gemara adds: And even if there was a delay and the bill of divorce has distinguishing marks on it, the marks attest to it and it is considered a valid bill of divorce. This is the halakha where the distinguishing marks are clear-cut, e.g., when they say: It has a hole next to such and such a letter. And one may not testify with regard to distinguishing marks of the physical description of the bill of divorce itself, e.g., where they say: This bill of divorce is long or short, as these are not considered distinguishing marks.
RASHI
כדי שתעבור שיירא ותשרה שיעור שתוכל לעבור שיירא שם ולחנות:
כדי שיהא אדם כו' כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד שעת מציאת הגט:
כדי שיכתוב את הגט שיעורא בעלמא נתנו בו:
מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס, בְּאַרְנָקִי, וּבְטַבַּעַת,
In a case where one found a bill of divorce tied up in a pouch
RASHI
ואפילו שהה ויש בו סימנים מובהקים:
מעידים עליו סימנים אלו להכשירו:
על סימני גופו של גט כגון ארוך או גוץ שאין אלו כלום שיש כאלה הרבה:
TOSAFOT
מצאו קשור בכיס או בארנקי כו' בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.) מדקדק מכאן דסימנין דאורייתא ותימה דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כז.) איבעיא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן ולא מייתי לה ואומר ר"י דבמסקנא דיבמות דמייתי תנאי ומסיק דכולהו סברי דסימנים דרבנן איכא לפרושי דהך ברייתא נמי סברא הכי וכגון שיש עדים שהכיס והטבעת שלו או שמצאו בעצמו ומכיר שהן שלו ונאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי ומעיקרא דהוה בעי למידק מינה דסימנין דאורייתא הוה משמע ליה דאיירי כשמצאו אחר ומהדרינן ליה ע"י סימן זה: