Back
Gittin
Daf 12aלֹוֶה וְאוֹכֵל? לְהַעֲדָפָה.
does he find it necessary to borrow and eat? After all, his master provides for him. The Gemara answers: This is referring to surplus food, i.e., additional food that the slave wants to eat.
RASHI
להעדפה מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו:
וְלֵימָא לֵיהּ הֶקְדֵּשׁ: עַד הָשְׁתָּא סַגִּי לָךְ בְּלָא הַעֲדָפָה, וְהָשְׁתָּא נַמִי תִּיסְגֵּי לָךְ בְּלָא הַעֲדָפָה! הֶקְדֵּשׁ גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁבַּח עַבְדֵּיהּ.
The Gemara raises a difficulty: But if so, let the Temple treasurer say to him: Until now it was enough for you without a surplus; now too it should be enough for you without a surplus. Why do you seek more now? Consequently, the consecration should apply to this surplus as well. The Gemara answers: It is preferable to the Temple treasury itself that he work and eat more, so that the value of its slave will be enhanced when he consumes this extra amount, as he will become stronger.
RASHI
דלשבח עבדיה בגוף בריא:
TOSAFOT
ולימא ליה הקדש עד האידנא כו' לענין עשה עמי ואיני זנך ניחא דלא אמר ליה הקדש הכי אע"ג דרבו מצי אמר ליה משום דפשיטא דהקדש ניחא ליה שלא ימות עבדו ברעב:
עוֹשֶׂה וּפוֹרֵעַ – קַמָּא קַמָּא קָדֵישׁ לֵיהּ! בְּפָחוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.
§ It was stated that the slave borrows and eats and afterward performs work and repays the loan. The Gemara asks: But his work immediately becomes consecrated, as his hands have been consecrated. How, then, can he repay this loan? The Gemara answers: The slave performs work of less than the value of one peruta .
RASHI
בפחות פחות משוה פרוטה עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה:
TOSAFOT
פחות משוה פרוטה פי' בקונטרס דאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה והקשה רבינו יצחק דתנן בהזהב (ב"מ דף נה.) חמש פרוטות הן ליתני שש פרוטות הן דאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה ואומר ר"י דהכא היינו טעמא שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משוה פרוטה:
הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ יְדֵי עַבְדּוֹ – אוֹתוֹ הָעֶבֶד עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, דְּאִי לָא עַבְדָּא מַאן פָּלַח לֵיהּ?
The Gemara comments: So too, it is reasonable that Rav is referring to a case where the master provides sustenance for him. As Rav says: With regard to one who consecrates the hands of his slave, that slave works and eats, as, if the slave does not work for himself, who will work and provide for him? This ruling indicates that Rav maintains that consecration does not apply to the slave’s hands.
RASHI
ה"נ מסתברא דבמעלה לו מזונות קאמר:
דאי לא עבד מאן פלח ליה שמאחר שאין עושין לו מאכל מה יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות:
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הָךְ בְּמַעֲלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל, וְהָא בְּשֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה – שַׁפִּיר.
The Gemara explains: Granted, if you say that this earlier halakha that Rav said, that the slave borrows and repays, refers to a situation where his master provides sustenance for him, and this is because in general he cannot say to him: Work for me but I will not sustain you, and this second halakha is referring to a case where his master does not provide him with sustenance, and therefore he cannot consecrate the slave’s hands, it is well, as there is no contradiction between the two statements of Rav.
RASHI
אי אמרת בשלמא הך דלעיל דקאמר רב דחל הקדש:
במעלה לו מזונות קאמר ואין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:
והא דקאמר לא חייל הקדש בשאינו מעלה שפיר:
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הָךְ בְּשֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה וְיָכוֹל – ״דְּאִי לָא עַבְדָּא מַאן פָּלַח לֵיהּ״? מַאן דְּבָעֵי נִיפְלְחֵיהּ!
However, if you say that this first halakha is also speaking of a case where his master does not provide sustenance for him, and the consecration is effective because he can say to his slave: Work for me but I will not sustain you, then what is the meaning of the statement: As, if the slave does not work for himself who will work for him? Let whoever desires work for him, i.e., the slave will be compelled to sustain himself from charity, but this is not the master’s concern.
RASHI
אלא אי אמרת קמייתא בשאינו מעלה ואפילו הכי חייל הקדש דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:
דאי לא עבד מאן פלח ליה בתמיה מאן דבעי ניפלחיה:
אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ אֵינוֹ יָכוֹל, שְׁמַע מִינָּהּ.
Rather, must one not conclude from here that Rav holds that a master cannot say to his slave: Work for me but I will not sustain you? The Gemara comments: Indeed conclude from here that this is the case.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַקּוֹטֵעַ יַד עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – נוֹתֵן שִׁבְתּוֹ וּרְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ, וְאוֹתוֹ הָעֶבֶד נִיזּוֹן מִן הַצְּדָקָה; שְׁמַע מִינָּהּ: יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ״!
The Gemara suggests: Come and hear another source concerning the same dilemma, as Rabbi Yoḥanan says: One who severs the hand of another’s slave
RASHI
ת"ש דאיכא אמורא אחרינא דפליג עליה דרב:
נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו שכר בטלתו בחליו ואע"פ שנותן לו דמי ידו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דעדיין הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו:
ורפואתו לקמיה פריך הא בעי למיתבא לרופא הוא הדין לנזקו וצערו אלא נזקו לא איצטריך דהיינו דמי ידו ופשיטא דלרביה הוא דאפחתיה מכספיה וצערו נמי בכלל רפואתו דהכא הוא כדמפרש לקמיה דהאי רפואתו צערא דסמא חריפא הוא וה"ה נמי לצער המכה ומדקאמר שבתו לרבו והוא ניזון מן הצדקה ש"מ יכול הרב כו':
TOSAFOT
שבתו ורפואתו לרבו שבתו היינו שבת קטנה וגדולה דהיינו נזק וה"ה צער ובושת לרבו לרבנן דר' יהודה דאמרי בהחובל (ב"ק דף פז.) דיש לעבד בושת ולא נקט להו משום דאין חידוש שהן לרבו אבל בשבתו קמ"ל דאע"ג דשקיל הרב שבת דידיה לא מיחייב במזונותיו דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והא דפריך בסמוך שבתו פשיטא ה"פ פשיטא דשבתו לרבו אף ע"פ שלא יזוננו כיון דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי כו' ולא הוה לי' לר' יוחנן למינקט קוטע יד עבדו של חבירו אלא הוה ליה למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד כו' אם לא בא להשמיענו דבר אחר ומשני דנקט קוטע יד עבדו לאשמעינן חידוש שני דרפואתו לרבו דהיינו צער דסמא חריפא כדמסיק דה"א שיהא לעצמו כמו רפואתו שהיא לעצמו גם כשיסבול צער כדי להרויח שכר רפואתו יהא לעצמו אבל צער קטיעת היד פשיטא דלרבו ולהכי לא תני וכן לבושת. ר"י:
שמע מינה יכול ש"מ וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דלעיל דלא מצי למימר דפליגי דמר סבר יכול ומ"ס אינו יכול כדפריך לעיל ואי כדאסיקנן לעיל דאמר צא מעשה ידיך במזונותיך ובשני בצורת לא ספיק כו' א"כ לכ"ע אינו יכול וי"ל דאע"ג דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול דבשאר שנים ימצא מרחמים יותר כשיחזור על הפתחים מבשני בצורת:
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַעֲלֶה לוֹ מְזוֹנוֹת. אִי הָכִי, אַמַּאי נִיזּוֹן מִן הַצְּדָקָה? לְהַעֲדָפָה.
The Gemara answers: With what are we dealing here? This is referring to a case where his master provides sustenance for him. The Gemara asks: If so, why is he sustained from charity? He already has sustenance. The Gemara answers: This is referring to surplus food, i.e., additional food that the slave wants to eat.
RASHI
להעדפה שהוא צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו:
אִי הָכִי, נִיזּוֹן?! מִתְפַּרְנֵס מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ יָכוֹל, שְׁמַע מִינָּהּ.
The Gemara raises a difficulty: If so, the phrase: Sustained from charity, is imprecise, as it indicates that he is provided only with enough for his basic needs. It should have said: He earns a living from charity. Rather, must one not conclude from his statement that Rabbi Yoḥanan maintains that the master can
RASHI
ניזון משמע מזונות כדי חייו:
פרנסה היינו כל שאר צרכיו בלשון לעז קונריי"ר:
אָמַר מָר: נוֹתֵן שִׁבְתּוֹ וּרְפוּאָתוֹ לְרַבּוֹ. שִׁבְתּוֹ, פְּשִׁיטָא! רְפוּאָתוֹ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.
The Gemara discusses the aforementioned halakha . The Master says earlier: He must give compensation for the slave’s loss of livelihood and his medical costs to his master. The Gemara comments: With regard to compensation for loss of livelihood, it is obvious
RASHI
פשיטא דלרבו הוא אלא למאן ליהוי הרי מעשה ידיו לרבו ואי לאשמועינן אע"פ שאינו זנו ולמימרא דיכול הרב כו' נימא אותו העבד ניזון מן הצדקה ותו לא:
רְפוּאָתוֹ דִּידֵיהּ הִיא, דְּבָעֵי אִיתַּסּוּיֵי בֵּיהּ! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַדּוּהּ לְחַמְשָׁא יוֹמֵי, וַעֲבַדּוּ לֵיהּ סַמָּא חֲרִיפָא וְאִתַּסֵּי בִּתְלָתָא יוֹמֵי; מַהוּ דְּתֵימָא: צַעֲרָא דִּידֵיהּ הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara comments: Why is the payment for his medical costs given to his master? Shouldn’t the compensation for his medical costs belong to him, as he needs to be healed with it? The Gemara answers: No, it is necessary in a case where doctors estimated that the blow or wound would heal in five days and they made a strong medicine
RASHI
דאמדוה לחמשא יומי ליתן לרופא שכר חמשת הימים:
צערא דידיה וסד"א צערא לא זכי ליה רחמנא:
קמ"ל דבכל שבח הבא לידו זוכה בו רבו כשורו וחמורו:
TOSAFOT
רפואתו דידיה הוא והא דתנן בפרק החובל (ב"ק פז.) בעבד כנעני שלו פטור מכולן שמא יש לחלק דאע"ג דכשחבל בו אחר נותן רפואתו לעבד הוא שחבל בעבדו לא מיחייב אי נמי דאי עביד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר כדאמרת הכא:
תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַרְנוּ לוֹ לְמֵאִיר: וַהֲלֹא זְכוּת הוּא לְעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי רַבּוֹ לְחֵירוּת! אָמַר לָנוּ: חוֹב הוּא לוֹ, שֶׁאִם הָיָה עֶבֶד כֹּהֵן – פּוֹסְלוֹ מִן הַתְּרוּמָה. אָמַרְנוּ לוֹ: וַהֲלֹא מָה אִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לְזוּנּוֹ וְשֶׁלֹּא לְפַרְנְסוֹ – רַשַּׁאי!
§ With regard to the discussion in the mishna between Rabbi Meir and the Rabbis, it is taught in a baraita ( Tosefta 1:5) that Rabbi Elazar said: We said to Meir: But isn’t it in the interest of a slave to leave his master to freedom? He said to us: It is to his detriment, as if he were the slave of a priest, then by emancipating him the master thereby disqualifies him from partaking of teruma . We said to him: But what would be if the master wishes not to sustain him and not to provide him with a living? He is permitted to do so. Therefore, the slave does not lose out when he is emancipated, as he was not guaranteed sustenance in any event.
RASHI
אמרנו לו למאיר גרסינן מפני שחבירו הוא אינו קורהו רבי:
ומה והלא אם ירצה שלא לזונו רשאי נמצא שאינו מפסידו בשחרורו כלום:
TOSAFOT
שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה ואם תאמר טפי הוה ליה למנקט לפי שאוסרו בשפחה דשייך אף בעבד ישראל וי"ל דלדבריהם קאמר להו דסברי אדרבה הרי מתירו בבת חורין:
אָמַר לָנוּ: וּמָה אִילּוּ עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ – הֲלֹא אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, וְזֶה אֵינוֹ אוֹכֵל! אֲבָל אִשָּׁה חוֹב הוּא לָהּ, שֶׁכֵּן פְּסָלָהּ מִן הַתְּרוּמָה וּמַפְסִידָהּ מִן הַמְּזוֹנוֹת.
Rabbi Meir said to us: Even if the master is not obligated to provide for him, it is still permitted for the slave to partake of teruma . The proof for this is the following case: And what would be if there were the slave of a priest, who fled
RASHI
אבל אשה חוב הוא לה רבנן קאמרי לה כלומר בההיא ודאי מודינא:
מַאי קָאָמְרוּ לֵיהּ, וּמַאי קָא מַהֲדַר לְהוּ? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: הֵשַׁבְתּוּנִי עַל הַמְּזוֹנוֹת, מַה תְּשִׁיבוּנִי עַל הַתְּרוּמָה?
The Gemara analyzes this baraita : What did the Rabbis say to Rabbi Meir, and what did he respond to them? In other words, the two sides do not appear to be discussing the same issue, as the Rabbis refer to sustenance while Rabbi Meir talks about teruma . The Gemara explains that this is what Rabbi Meir is saying to them: You have answered me about sustenance,
RASHI
מאי קאמרי ליה ומאי קמהדר להו כלומר תשובה שהשיבם ומה עבד כהן שברח מה תשובה היא למה שאמרו לו על המזונות:
השבתוני על המזונות שאינו זנו משלו:
מה תשיבוני על התרומה שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו:
TOSAFOT
השבתוני על המזונות רבנן שהשיבו לו ומה אם ירצה שלא לזונו רשאי היו סבורין הא דקאמר ר"מ שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה הוי חוב לו לפי שנותן לו הרב מזונות בריוח בשביל שיש תרומה הרבה לכהנים או משום שיש מצוה באכילת תרומה ומשום הכי מהדרי ליה ומה אם ירצה שלא לזונו וקאמר להו ר"מ השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה שאפילו לא ירצה הרב לזונו יש חובה דמכל מקום מוצא העבד לקנות תרומה בזול יותר מן החולין וגם חולקין לו על הגורן לר"י דאמר (כתובות דף כח:) חולקין תרומה לעבד אע"פ שאין רבו עמו:
וְכִי תֵּימְרוּ, אִי בָּעֵי זָרֵיק לֵיהּ גִּיטָּא וּפָסֵיל לֵיהּ! שָׁבֵיק לֵיהּ וְעָרֵיק וְאָזֵיל לְעָלְמָא.
And if you were to say that the acceptance of the document by the agent is not to the slave’s detriment, as in any event if the master desires, he can throw the bill of manumission within four cubits of the slave and thereby disqualify him from partaking of teruma ; the slave can prevent this from occurring by leaving his master, and escaping
RASHI
וכי תימא ודאי קבלת שליח זו אינה חוב דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשות הרבים בתוך ד' אמות:
ופסיל ליה שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דאיהו שביק ליה מיד ולא ימציא עצמו למקום שיכול לפוסלו בזריקת גט:
ואזיל לעלמא ואכיל תרומה:
TOSAFOT
וכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה וי"ל דקסבר דלא חשיב ליה חובה מה שמקבלו זה כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר אי נמי ה"פ אי בעי זריק ליה האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב לעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובבת חורין וטוב לו להיות משוחרר וכן אי בעי שקיל ארבע זוזי מישראל ופסיל ליה. מתרומה ועדיין הוא עבד:
שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא משמע דאי עריק אוכל בתרומה וא"ת ליחוש שמא מכרו לישראל ומיתסר בתרומה וי"ל דלא שכיח שיקנהו ישראל מאחר שברח: