Back
Chagigah
Daf 23aעֲשָׂאוּהָ כִּטְמֵא שֶׁרֶץ.
as they treated the tube with severity as though it had been rendered impure by contact with a dead creeping animal. Therefore, in not requiring the setting of the sun they made it noticeable that they were opposed to the Sadducees.
RASHI
עשאוה כטמא שרץ לעולם בעלמא לא בעי הערב שמש ר"א לכלים הנגמרים בטהרה ואפ"ה איכא היכירא לפי ששפופרת של חטאת עשאן כאילו נגעו בשרץ לענין מנין ראשון ושני הלכך אי לאו דפרה נעשית בטבולי יום זו היתה צריכה הערב שמש:
אֶלָּא מֵעַתָּה לֹא תְּטַמֵּא אָדָם! אַלָּמָּה תַּנְיָא: חוֹתְכָהּ וּמַטְבִּילָהּ – טָעוּן טְבִילָה! וְאֶלָּא, עֲשָׂאוּהָ כִּטְמֵא מֵת. אִי הָכִי, תִּיבָּעֵי הַזָאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי!
The Gemara raises a difficulty. However, if that is so, that the tube is treated as if defiled by a creeping animal, it should not render a person impure,
RASHI
אלא מעתה דלא עשאוה אלא כטמא שרץ:
לא תטמא אדם דהא טמא שרץ לאו אב הטומאה הוא ואינו מטמא אדם שלא מצינו טומאה לאדם וכלים הנוגעין בטמא שקיבל טומאה מאחרים חוץ מטמא מת שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב (במדבר י״ט:כ״ב):
כטמא מת כאילו נטמא במת שמטמא אדם:
אַלָּמָּה תַּנְיָא: חוֹתְכָהּ וּמַטְבִּילָהּ – טָעוּן טְבִילָה. טְבִילָה – אִין, הַזָאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי – לָא! אֶלָּא: עֲשָׂאוּהָ כִּטְמֵא מֵת בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ.
Why, then, is it taught in a baraita : The one who cuts and immerses it
וְהָתַנְיָא: מֵעוֹלָם לֹא חִידְּשׁוּ דָּבָר בְּפָרָה!
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita : The Sages never made any innovations in the halakhot of impurity with regard to the red heifer procedure.
RASHI
לא חידשו דבר בפרה אע"פ שעשו בה מעלות הרבה בשביל הזלזול הזה שהיו מטמאין כהן השורפה לעשותו טבול יום לא חידשו בגזרות מעלותיה דבר שאינו מצוי בשום מקום ואם כשאמרת שעשו בה כלים הנגמרין בטהרה כטמא מת הרי אין לך חדוש גדול מזה:
אָמַר אַבַּיֵי: שֶׁלֹּא אָמְרוּ קוֹרְדוֹם מִטַּמֵּא מוֹשָׁב. כִּדְתַנְיָא: ״וְהַיּוֹשֵׁב עַל הַכְּלִי״, יָכוֹל כָּפָה סְאָה וְיָשַׁב עָלֶיהָ, תַּרְקַב וְיָשַׁב עָלֶיהָ, יְהֵא טָמֵא?
The Gemara answers: Abaye said: When they said that the Sages did not make innovations, they were not referring to something of this nature, but meant that they did not say that a spade upon which a zav sits can become impure as a seat. They thereby preserved the basic halakhot of impurity, as it is taught in a baraita : It states with regard to a zav : “And he who sits on any object whereon the zav sits shall wash his clothes and bathe himself in water, and be unclean until the evening” (Leviticus 15:6). One might have thought that if a zav turned over a vessel used to measure a se’a
RASHI
שלא אמרו קורדום מטמא מושב כלומר לא נתנו טומאה בפרה לכלי שאינו ראוי לטומאה כגון לומר קורדום שאינו מיוחד לישיבה ואינו נעשה אב הטומאה במושב הזב בפרה אבל בכלי הראוי לקבל טומאה חידשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת:
תרקב חצי סאה:
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַיּוֹשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו…יִטְמָא״ – מִי שֶׁמְּיוּחָד לִישִׁיבָה, יָצָא זֶה, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ עֲמוֹד וְנַעֲשֶׂה מְלַאכְתֵּנוּ.
The baraita concludes: Therefore, the verse states: “And he who sits on any object whereon the zav sits…and be unclean until the evening” (Leviticus 15:6). The wording of the verse indicates that it is speaking of an object that is designated for sitting, i.e., upon which people generally sit, excluding such a vessel for which we would say to someone sitting on it: Stand up, so we can do our work. A spade and a measuring bowl, then, are not subject to the impurity of the seat of a zav , even if a zav sat on them. Rather, they are considered to be on the lower level of impurity transmitted through simple contact with a zav . The same halakha was applied to the vessels used in preparation of the red heifer; the Sages did not add stringency and decree that a vessel not generally used for sitting should be considered as the seat of a zav .
RASHI
אשר ישב מדלא קרינן אשר ישב למדנו שאינו מדבר אלא באשר מיוחד לישב שם תמיד:
TOSAFOT
יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו בפרק ר"ע (שבת דף פד: ושם) עביד ק"ו ומה פכין קטנים שטהורים בזב כו' שאין להם תוך הראוי למגע בשר בזב טמאים במת מפץ שטמא במדרס אינו דין שטמא במת והקשה הר"ר אברהם מכל הכלים ליעבד ק"ו שאין בני מדרס כדאמרינן הכא עמוד ונעשה מלאכתנו טמאים במת מפץ כו' ועוד קשה לר"י ליעבד ק"ו מכלי חרס גדולים שטהורים אפי' פתוחים במדרס הזב כדאיתא בפרק ר"ע (ג"ז שם) [דיליף מדכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין] צמיד פתיל עליו בטומאת מת משתעי קרא מפץ כו' וי"ל דלא דמי דכל הכלים הא דלא מטמאו מדרס לאו משום דכלי הן אלא משום דלאו בני מדרס נינהו דלא שייך שם וכן כלי חרס גדולים דטהורים במדרס וטמאים בשאר טומאת הזב התם משום טומאת מת ושרץ [בתוך] רחמנא תליא דאיתקש לשק כל כלי עץ אבל טומאת מדרס לאו מטעם תוך הוי אלא מטעם מיוחד לישיבה הלכך מפץ שמטמא מדרס והוא דינו לא יטמא במת כיון דלית ליה תוך אבל השתא עבדינן ק"ו מפכין קטנים שטהור בהם מגע והיסט שישנן בכלל גדולים ושייך ביה מטעם תוך והכא טהור מטעם גזרת הכתוב דכיון דלא שייך ביה מגע בשר הזב גם מגע שערו ומעיינו לא שייך ביה ושוו אפ"ה הן לטומאת מת כגדולים כ"ש דמפץ שיש שם גם טומאה דזב כגון מדרס שיטמא במת ותו לא שייך לחלק שכן מיוחד לישיבה דהואיל ומהני בו יחוד ישיבה דלא שייך לפכין קטנים מטעם תוך ואפ"ה יהו טמאים מדרס הזב הוי הק"ו גמור הואיל ולית להו טומאת תוך דשייכא בהו. הר"י:
״הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חָנִין, דְּאָמַר קְרָא: ״כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת״ – הַכָּתוּב עֲשָׂאוֹ לְכָל מַה שֶּׁבַּכַּף אַחַת.
§ The mishna states: A vessel combines
מְתִיב רַב כָּהֲנָא: הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא: הַסֹּלֶת וְהַקְּטֹרֶת וְהַלְּבוֹנָה וְהַגֶּחָלִים, שֶׁאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתוֹ – פָּסַל אֶת כּוּלּוֹ.
Rav Kahana raised an objection against this based on the mishna that teaches ( Eduyyot 8:1): Rabbi Akiva added to the list of it items that are considered combined when in the same vessel fine flour,
RASHI
הוסיף ר"ע כו' רישא קתני העיד ר"ש על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל את כולו:
לבונה וגחלים אע"ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:
פסל את כולן לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות מדרבנן היא מדקתני רישא על אפר חטאת כו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן היא דאי מקרא דר' חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא:
TOSAFOT
שאם נגע טבול יום במקצתו הקשה הר"ר נסים גאון דמשמע הכא דנתקדשו בכלי מדמהני בהו צרוף ואילו בשילהי פרק טרף בקלפי ביומא (דף מד: ושם) נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה והיכי מכבדן הא מפסיד בקדש ותירץ דבירושלמי דמכילתין מוקמי לה בשל יום הכפורים ההיא דהכא וזה לשון ירושלמי ר' יוסי בר חנינא בשם ר' יוחנן מפני מה אומרים שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין ר' אחא אומר בשם ר"ל יודעים היו שכלי שרת מחברן מה באו להעיד על הסלתות על הלבונה ועל הקטורת ועל הגחלים ניחא סולת קטורת ולבונה גחלים מאי א"ר בון תיפתר בגחלים של יוה"כ שבמה שהיה חותה היה מכניס אבל של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו קב גחלים מכבדו לאמה ומיהו הר"י היה מפרש הירושלמי הכי גחלים מאי כלומר למה פוסל את כולם כיון שיש הרבה שאינו צריך ומוקי לה בשל יוה"כ דהכל צריך וה"ה דמצי לאוקמי במחתה של כל יום אלא משום דלא פסיק ליה אי מחתה של כסף שחותה בה קדושה אי לא וכלי שרת מחברן משמע כל כלי שמכניסין דומיא דלבונה וקטורת וכ"ת הא אמרינן בסמוך דמדרבנן מיהא אפילו שאינו צריך לכלי כלי נמי מצרף איכא למימר היינו למ"ד צירוף דאורייתא אבל למ"ד צירוף דרבנן לא יועיל כלום והשתא דאתינן להכי גם מה שהקשה הרב ר' נסים יתכן דכלי אינו מצרף רק הראוי לו ומה שאין צריך לו בו ביום אין בכך כלום אם מפסידו ור"ת מתרץ דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת אך קשה להר"ר אלחנן דפלוגתא היא שילהי לולב וערבה (סוכה דף מט: ושם) וי"א מקדשין ומיהו פ"ק דמנחות (דף ז.) ובהתודה (שם דף עח: ושם) איכא מאן דמוכח מן ולקחו את כל כלי השרת (במדבר ד׳:י״ב) דאין מקדשין אלא לדעת ופלוגתא דאמוראי הוא דהוי דלא אשכחן פלוגתא דתנאי וי"מ מחתה דכסף אינה קדושה כי אם אותה שמערה בה ונתפזרו לו קב גחלים דמכבדן לאמה איירי במחתה של כסף וקשה להר"ר אלחנן דהא מזבח מקדש את דבר הראוי לו ולא ידענא מאי תיובתיה דהא מוריד גחלים מן המזבח לארץ פליגי בה רבי יוחנן ור"ל משמע דלא שייך בגחלים ראוי למזבח:
וְהָא דְּרַבָּנַן הִיא! מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי רֵישָׁא: הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן בְּתֵירָא עַל אֵפֶר חַטָּאת שֶׁנָּגַע הַטָּמֵא בְּמִקְצָתוֹ, שֶׁטִּימֵּא אֶת כּוּלּוֹ. וְקָתָנֵי: הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא!
Isn’t this halakha that these substances are considered combined by rabbinic law? From where do we know that this is so? From the fact that it teaches in the first clause of that mishna: Rabbi Shimon ben Beteira testified with regard to ashes of purification in a vessel that if an impure person or object touched part of it, it renders all of it impure.
TOSAFOT
והא דרבנן הוא משמע הא לאו הכי הוה שייך שפיר צירוף דאורייתא מדלא קדייק רק מהוסיף ועוד מדקאמר ממאי דהאי צירוף מדרבנן אלמא דאית ליה דאורייתא וכן בפ"ב דפסחים (דף לה.) והבשר כל טהור יאכל בשר לרבות עצים ולבונה וכן בפ"ב דחולין . (דף לו:) אלא חיבת הקדש מכשרת דאורייתא מנלן כו' אלא מסיפא כל טהור יאכל בשר לרבות עצים ולבונה ובפרק כל הפסולים (זבחים דף לד.) טמא שאכל קדש לפני זריקה חד אומר לוקה וחד אומר אינו לוקה אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר קרא והבשר כו' ואמר מר לרבות עצים ולבונה אלמא עיקר קרא להכי הוא דאתא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) והבשר למה לי לרבות עצים ולבונה בשר למה לי לרבות אימורין כו' והא דקאמר בזבחים שילהי ב"ש (זבחים דף מו:) והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני דלפסול בעלמא התם מדאורייתא מיהא הוי פסול להקרבה ולא קאמר דהוי פסול אלא לאפוקי איכא דאמר התם לוקה וכי אומרים בפסחים (דף לה.) עצים ולבונה בני קבלת טומאה נינהו וכי אוכלין נינהו אלא מעלה דאורייתא מיהא הוי ומעלה דלאו אוכל הוא ושוי ליה אוכל וכן מייתי התם העריב שמשו אוכל בתרומה כו' הביא כפרתו כו' והאי גברא חזי אלא מעלה והתם דאורייתא הוא דהא בהערל (יבמות דף עד:) מפיק ליה מקרא דקאמר ג' קראי כתיבי והשתא משמע דלעולם הוי צירוף דאורייתא גבי עצים ולבונה וכי קאמר הש"ס בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא.) יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה י"ל דר"ל בלי הכשר אע"ג דחיבת הקדש מכשרתו דאורייתא מ"מ לא פסיק ליה כיון דעצי חולין לא מקבלי טומאה דאורייתא אפי' בהכשר אי לאו יתורא דקרא א"כ איכא למימר דלא מרבינן אלא בהכשר וכי קאמר בפסחים (דף יט.) אלמא צירוף דרבנן דעדותו דר"ע דרבנן אבל עצים ולבונה לעולם דאורייתא ולא כפרש"י דקאמר דדייק התם צירוף דגבי מעלות דרבנן ולר"ע דעצים ולבונה לאו בנות קבולי טומאה נינהו דאורייתא דלאו אוכל הוא לא יתכן כדפרישית בכל הני שהבאתי וגם משמעות דשמעתין לא משמע הכי אלא דייק דצירוף דרבנן מהא דקתני רישא העיד רבי שמעון על אפר חטאת וכו' ואפר
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא:
Reish Lakish said in the name of Bar Kappara: