Back
Chagigah
Daf 18bמתני׳ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לַחוּלִּין וְלַמַּעֲשֵׂר וְלַתְּרוּמָה. וְלַקּוֹדֶשׁ – מַטְבִּילִין, וְלַחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו – נִטְמָא גּוּפוֹ.
One must wash his hands
RASHI
מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה די להן בנטילה דכלי שאין בו אלא רביעית מים:
ולקודש מטבילין אבל לאכול שלמים או חטאת ואשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף:
ולחטאת ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה להזות מהן על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחת מן הדברים המטמאין את הידים ולא את הגוף כגון וולד הטומאה וכגון ספר וכל טומאות שהן מדברי סופרים:
נטמא הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדברי סופרים והאי דנקט להו הכא גבי הלכות הרגל. לפי שיש בסופן הלכות רגל שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה בסוף חומר בקדש:
טָבַל לַחוּלִּין – הוּחְזַק לַחוּלִּין, אָסוּר לַמַּעֲשֵׂר. טָבַל לַמַּעֲשֵׂר – הוּחְזַק לַמַּעֲשֵׂר, אָסוּר לַתְּרוּמָה. טָבַל לַתְּרוּמָה – הוּחְזַק לַתְּרוּמָה, אָסוּר לַקּוֹדֶשׁ. טָבַל לַקּוֹדֶשׁ – הוּחְזַק לַקּוֹדֶשׁ, אָסוּר לַחַטָּאת. טָבַל לֶחָמוּר – מוּתָּר לַקַּל. טָבַל וְלֹא הוּחְזַק – כְּאִילּוּ לֹא טָבַל.
The mishna continues to list additional differences between various levels of ritual purity: If one immersed for the purpose of eating non-sacred food, he assumes a presumptive status of ritual purity for non-sacred food,
RASHI
טבל לחולין הוחזק לחולין ועוד זו מעלה טבל לחולין הוחזק לחולין כלומר נתכוין לטבול לשם חולין:
אסור למעשר הוחזק לשון כוונה כלומר נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין:
למעשר למעשר שני הנאכל בירושלים:
ולא הוחזק לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא:
בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין; בִּגְדֵי פְּרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה; בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה מִדְרָס לַקּוֹדֶשׁ; בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ מִדְרָס לַחַטָּאת.
The mishna continues: The garments of an am ha’aretz ,
RASHI
מדרס אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא ט״ו:ה׳):
לפרושין לאוכלי חוליהן בטהרה:
לאוכלי תרומה כהנים וכל אלו מעלות מדברי סופרים שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אלו אצל אלו כאילו לא שמרוה גזרו בהן בבגדיהן שמא ישבה בהן אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה הכי מפרש לה בפרק השוחט:
יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהוּנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקּוֹדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ כָּל יָמָיו וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת.
The mishna relates: Yosef ben Yo’ezer
גמ׳ חוּלִּין וּמַעֲשֵׂר מִי בָּעוּ נְטִילַת יָדַיִם?
Before discussing the details of the halakhot listed in the mishna, the Gemara poses a basic question: Do non-sacred foods and tithes indeed require washing the hands?
וּרְמִינְהִי: הַתְּרוּמָה וְהַבִּיכּוּרִים – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה, וְחוֹמֶשׁ, וְאָסוּר לְזָרִים, וְהֵן נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין נְטִילַת יָדַיִם, וְהֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ בִּתְרוּמָה וּבִיכּוּרִים – מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמַעֲשֵׂר, וְכָל שֶׁכֵּן בְּחוּלִּין.
The Gemara raises a contradiction to the mishna, from the following mishna in tractate Bikkurim (2:1): With regard to teruma
RASHI
גמ' בכורים קרויין תרומה דאמר מר ותרומת ידך. אלו הבכורים (מכות דף יז.) לכך הן כתרומה:
חייבין עליהן מיתה זר האוכלן מזיד דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש וכל הענין מדבר בתרומה:
וחומש האוכלן שוגג דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא כ״ב:י״ד):
ואסור לזרים בלאו:
והן נכסי כהן לקדש בהן את האשה וליקח בדמיהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:
ועולין באחד ומאה אבל בפחות אין עולין אלא כל החולין אסור לזרים:
וטעונין רחיצת ידים לפי שהשני עושה שלישי וידים גזרו עליהם טומאת שני לפיכך פוסלות את התרומה אם לא נטלן:
והערב שמש אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל. אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו ביבמות (דף עד:) ילפינן מקראי:
מה שאין כן במעשר אין מיתה ואין חומש [ואין] אסור לזרים שהרי כל עצמו נאכל לזרים וחומש שמוסיף בפדיונו לא איירי בחומש הכא כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון ונכסי הדיוט נמי לא הוי לקנות בו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין טעון רחיצת ידים שאין השני פוסל בו לעשות שלישי ואינו טעון הערב שמש דקי"ל טבל ועלה אוכל במעשר ומקראי ילפינן לה ביבמות פרק הערל:
קַשְׁיָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר, קַשְׁיָא חוּלִּין אַחוּלִּין!
This is difficult: The halakha of tithes stated in Bikkurim seems to contradict the halakha of tithes taught in the mishna here, which states that the hands must be washed before tithes are eaten. Additionally, it is difficult with regard to the halakha of non-sacred food, as it contradicts the halakha applicable to non-sacred food stated in the mishna here.
TOSAFOT
קשיא חולין אחולין ולא בעי למימר בחולין עד הפרק קאמר מה שאין כן במעשר דלישנא לא משמע ליה:
בִּשְׁלָמָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר לָא קַשְׁיָא: הָא – רַבִּי מֵאִיר, וְהָא – רַבָּנַן.
The Gemara comments: Granted, one of the laws with regard to tithes, as opposed to the other law with regard to tithes, is not difficult, since the contradiction can be resolved as follows: This case, the mishna in Bikkurim , is in accordance with Rabbi Meir, while that case, the mishna here, follows the Rabbis.
דִּתְנַן: כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקּוֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר לַחוּלִּין וְלַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר. אֶלָּא חוּלִּין אַחוּלִּין קַשְׁיָא!
As we learned in a mishna ( Para 11:5): Anything that requires immersion in water
RASHI
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי במסכת שבת בפ"ק (דף יג:) אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כו':
מטמא את הקודש כלומר נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקודש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:
ופוסל את התרומה להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:
ומותר לחולין לאכול חולין מדלא קתני ואינו פוסל את החולין ונקט לישנא דמותר אפילו לאוכלן משמע:
לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בַּאֲכִילָה, כָּאן – בִּנְגִיעָה.
The Gemara responds: It is not difficult. Here the mishna is referring to eating, before which one must wash his hands. There the mishna in Bikkurim deals with touching alone, for which prior washing of the hands is not necessary.
RASHI
באכילה מתני' דמצריך נטילה באכילה קאמר:
TOSAFOT
כאן באכילה וכאן בנגיעה הקשה הר"ר אלחנן מעשר אמעשר נמי לישני הכי ולוקמי אפילו כרבנן ותירץ מורי דאף בנגיעה דמעשר נמי פליגי רבנן ואסרי לה וכן משמע בסמוך דקאמר עד כאן לא פליגי אלא באכילה דמעשר משמע דמעיקרא סד"א דבכל ענין פליגי וכן בפ' שני דחולין (דף לג: ושם) דקאמר ודלמא לא פליגי רבנן אלא באכילה דמעשר כו' משמע דדבר ברור אינו מיהו הוי מצי לאקשויי וליטעמיך מתניתין דשבת פ"ק (דף יד) דתנן ואלו פוסלין את התרומה לא מיתוקמא כרבנן דמאי איריא תרומה אפילו מעשר נמי אלא לא חש לאקשויי ליה ומכח דההיא משמע דאמת הוא כי אתקפתא דרב שימי והא דנקט בפ"ב דחולין (דף לג: ושם) ודלמא לישנא קלילא הוא דלעולם אמת הוא בנגיעת מעשר ואכילת חולין לא פליגי דלכ"ע אין שני עושה שלישי (בחולין) ואל תתמה היכי ס"ד דלרבנן לא בעי אכילת חולין נטילה וי"ל דאיירי בפירי דלא בעו נטילה:
מַתְקִיף לָהּ רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בַּאֲכִילָה דְּמַעֲשֵׂר, אֲבָל בִּנְגִיעָה דְּמַעֲשֵׂר וּבַאֲכִילָה דְּחוּלִּין – לָא פְּלִיגִי! אֶלָּא: אִידִי וְאִידִי בַּאֲכִילָה, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – בַּאֲכִילָה דְּנַהֲמָא, כָּאן – בַּאֲכִילָה דְּפֵירֵי. דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת – הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ.
Rav Shimi bar Ashi strongly objects to this: The Rabbis disagree with Rabbi Meir only with regard to eating tithes, but with regard to touching tithes and eating non-sacred food they do not disagree with him. Therefore, the Gemara’s resolution of the difficulty with regard to non-sacred food is not acceptable. Rather, the previous explanation is to be rejected in favor of the following: Both this mishna and that mishna are referring to eating, and it is not difficult: Here the mishna is dealing with eating bread, which requires washing one’s hands, whereas there, in Bikkurim , the mishna is referring to eating non-sacred fruit, for which one need not wash his hands, for Rav Naḥman said: Anyone who washes his hands for fruit is of the haughty of spirit because he shows himself to be more particular than required by the Sages.
RASHI
עד כאן לא פליגי כו' דקתני אסור במעשר לשון אכילה היא דאי בנגיעת שני לא פסיל במעשר דשמעינן לר' מאיר דאמר מותר באכילה ואיפליג עליה באכילה דמעשר ואילו בחולין כולהו מודו דמותר אפילו באכילה ומתני' מני:
כאן באכילה דפירי הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא [פוסל] דשני פוסל את התרומה:
TOSAFOT
הא בנהמא הא בפירי והשתא לא הוצרך לתרץ תו גבי מעשר הא רבי מאיר והא. רבנן והוא הדין דמצי למימר הא באכילה הא בנגיעה אלא כולה באכילה עדיפא ליה:
הנוטל ידיו לפירות וכי אמר בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מג.) אורחין שהיו מסובין לשתות אצל בעל הבית נוטלין כל אחד ידו אחת התם משום נקיות הוי וכן משמע לישנא דידו אחת דקתני:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹטֵל יָדָיו, נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְהוֹרוֹת; לֹא נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְמֵאוֹת. וְכֵן הַמַּטְבִּיל יָדָיו, נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְהוֹרוֹת; לֹא נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְמֵאוֹת. וְהָתַנְיָא: בֵּין נִתְכַּוֵּון בֵּין לֹא נִתְכַּוֵּון – יָדָיו טְהוֹרוֹת! אָמַר רַב נַחְמָן: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – לַחוּלִּין,
§ The Sages taught: One who washes his hands, if he intended to purify them, his hands are pure; if he did not intend
RASHI
נוטל בכלי:
מטביל בארבעים סאה:
TOSAFOT
כאן לחולין כאן למעשר משמע דאם לא כוון למעשר לא מהני וכ"ש בתרומה והקשה הר"ר אלחנן דאמר בפ' אלו דברים בברכות (דף נא:) ב"ש אומרים נוטלים את הידים ואח"כ מוזגין את הכוס שאם ימזגו את הכוס שמא יגע במשקים שאחורי הכוס והשתא אפילו נוטלן נמי כיון דלא מהניא הך נטילה לתרומה הויא ליה פוסל את התרומה ותנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ותירץ דכיון דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה והכי משמע דאי לא תימא הכי אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה שלא יטמא משקין: