Back
Chagigah
Daf 10aמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה, וּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת לָא כְּתִיבָא.
The Gemara answers: The Torah prohibited only planned, creative labor
RASHI
מלאכת מחשבת שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה וזה לא נתכוון לה לבנין זה לפיכך פטור וזהו רמז מועט דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת:
TOSAFOT
מלאכת מחשבת אסרה תורה פרש"י שאינה צריכה לגופה במין מלאכה זאת שברצונו לא היה בנין זה בעולם ולא יתכן דאם כן בכל מלאכות נמי כגון סותר ע"מ לבנות במקומו למה מיחייב דהא לא ניחא ליה שהיה הבנין בעולם וכן בקורע ע"מ לתפור ג"כ לא ניחא ליה בקרע זה מעולם וקורע הבא באבלו או מחמת טרדא וקורע בחמתו למרמי אימתיה לכן נראה להר"י לפרש שאינו צריך לעיקר שורש האיסור כגון הכא שאינו צריך לגומא שהיא המלאכה וכן מוציא מת במטה והרבה דחשיב פ' המצניע (שבת דף צג:) ולא דמו למלאכת המשכן שהיו צריכים לעיקר המלאכה מכבה משום צורך הפחמין וצידת תחשים וחלזון וכן כולם כיוצא בהן:
״חֲגִיגוֹת״: מִיכְתַּב כְּתִיבָן! לָא צְרִיכָא, לִכְדַאֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: מִמַּאי דְּהַאי ״וְחַגּוֹתֶם אוֹתוֹ חַג לַה׳״ זְבִיחָה? דִּלְמָא חוֹגוּ חַגָּא קָאָמַר רַחֲמָנָא!
§ The mishna taught that the halakhot of Festival peace -offerings are like mountains suspended by a hair. The Gemara asks: But they are written in the Torah. The Gemara answers: No, it is necessary to say this in accordance with that which Rav Pappa said to Abaye: From where is it derived that this verse: “And you shall celebrate it as a Festival [ veḥagotem ] to the Lord” (Leviticus 23:41), is referring to an animal offering? Perhaps the Merciful One is simply saying: Celebrate a Festival.
RASHI
מיכתב כתיבן כדאמרינן לעיל מוחגותם אותו:
חוגו חגא להרבות שמחה:
TOSAFOT
חוגו חגא י"מ לשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשכור (תהלים קז):
אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״וְיָחוֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר״ הָכִי נַמִי דְּחוֹגוּ חַגָּא הוּא? וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעוֹלוֹת״!
Abaye responded: However, if that is so, consider that it is written: “Let My people go, that they may hold a feast [ veyaḥogu ] to Me in the wilderness” (Exodus 5:1). So too, the meaning of this verse is that they will merely celebrate a Festival, and not bring an offering. And if you would say that is indeed so, that this means that they should celebrate a Festival, but isn’t it written: “And Moses said: You must also give into our hand sacrifices and burnt- offerings, that we may sacrifice to the Lord our God” (Exodus 10:25)? This shows that the command is referring to offerings.
דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אִכְלוּ וּשְׁתוּ וְחוֹגוּ חַגָּא קַמַּאי. לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר״, וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ דְּחוּגָא הוּא – תַּרְבָּא לְחַגָּא אִית לֵיהּ?!
The Gemara raises a difficulty. But perhaps this is what the Merciful One said: Slaughter animals so that you can eat, drink, and celebrate a Festival before Me, but no offerings are necessary. The Gemara answers: This cannot enter your mind, as it is written: “The fat of My Festival feast [ ḥagi ] shall not remain all night until the morning” (Exodus 23:18). And if it enters your mind to say that it is referring to a regular Festival feast and not an offering, does a Festival feast have forbidden fats?
RASHI
דלמא הכי קאמר רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי והאי זבחים דקרא לאו שלמים נינהו אלא וזבחת בשר לאכול:
וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: חֵלֶב הַבָּא בִּזְמַן חַג – לֹא יָלִין?
The Gemara asks: But perhaps this is what the Merciful One states in the Torah: The fats of gift offerings that are brought during a Festival may not remain all night. If so, the phrase “My Festival feast” is not referring to a type of offering at all, but to a particular time.
RASHI
חלב הבא בזמן החג אם באת להקריב קרבנות נדריך ברגל לא ילינו חוץ למזבח בעלות השחר:
אֶלָּא מֵעַתָּה: הַבָּא בִּזְמַן חַג – הוּא דְּלֹא יָלִין, הָא דְּכָל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ יָלִין? ״כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר״ כְּתִיב!
The Gemara answers: However, if that is so, this verse indicates that it is only those fats that are brought during a Festival
RASHI
הא כל השנה ילינו בתמיה:
עד הבקר כתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר מכאן אנו למדין שמעלה כל הלילה אברים ופדרים של קרבנות שנשחטו היום אבל לא מעלות השחר ולמעלה דנפסלו בלינה:
TOSAFOT
בזמן חג הוא דלא ילין (והתניא) וכו' כי מוקמינן קרא בחגיגה לא שייך לאקשויי בחגיגה הוא דלא ילין הא כל שאר קרבנות ילין הא כתיב כל הלילה עד הבקר ומוקמינן לה לכל העולין על המזבח דהא איכא למימר דלא הוה מוקמינן קרא רק לעולה שהביא כולה כליל כמו עולה אבל שאר קרבנות כגון שלמים וחגיגות שאינם כליל לא:
דִּלְמָא, אִי מֵהַהוּא הֲוָה אָמִינָא: הַהוּא לַעֲשֵׂה. כָּתַב רַחֲמָנָא הַאי לְלָאו!
The Gemara further asks: Perhaps if this halakha was derived from that verse, I would say that verse serves as the source of a positive mitzva. Therefore, the Merciful One writes this verse: “Shall not remain all night,” as a prohibition as well.
לְלָאו כָּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר״. וְדִלְמָא לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה!
The Gemara responds. With regard to the prohibition against leaving over an offering on a Festival, another verse was written: “Neither shall any of the flesh, which you sacrifice the first day at evening, remain all night until the morning” (Deuteronomy 16:4). The Gemara asks: But perhaps the verse: “Shall not remain all night” comes to teach that one who does so violates two prohibitions and a positive mitzva.
TOSAFOT
ולא ילין מן הבשר ואף על גב דמוקמינן לקרא בפרק אלו דברים (פסחים דף עא. ושם) בחגיגה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד ועוד דבשר כתיב דמשמע אכילת אדם מ"מ מפקינן מיניה תרתי מדכתיב ביום הראשון לבקר ולא כתיב ביום השלישי:
לעבור עליו בשני לאוין: ואע"ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות (דף ד) דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו:
אֶלָּא: אָתְיָא ״מִדְבָּר״ ״מִדְבָּר״. כְּתִיב הָכָא: ״וְיָחוֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר״, וּכְתִיב הָתָם: ״הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַּמִּדְבָּר״, מַה לְּהַלָּן זְבָחִים – אַף כָּאן זְבָחִים.
Rather, the Gemara rejects this explanation in favor of the claim that the source for a Festival peace-offering comes from a verbal analogy between the term “wilderness” stated here and the term: “wilderness” stated elsewhere. It is written here: “They shall make an offering to Me in the wilderness” (Exodus 5:1), and it is written there: “Did you bring to Me sacrifices and offerings forty years in the wilderness, house of Israel?” (Amos 5:25). Just as there it is referring to actual animal offerings, so too here, it is referring to animal offerings, not merely the celebration of a Festival.
TOSAFOT
ויחוגו לי במדבר ולא ילין חלב חגי אתא ללמד על ג"ש דמיירי בחגיגה ולא בשאר קרבנות:
וּמַאי כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה? דִבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יָלְפֵינַן.
The Gemara asks: And in light of this verbal analogy, in what way is this halakha like mountains suspended by a hair? The Gemara answers: The textual evidence is not that strong, as generally one does not derive Torah matters from texts of the tradition,
RASHI
ומאי כהררין התלויין גזרה שוה ראייה גדולה היא:
דברי תורה מקבלה לא ילפינן הלכך רמז בעלמא:
״מְעִילוֹת״: מִיכְּתַב כְּתִיבָן! אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לִכְדִתְנַן: הַשָּׁלִיחַ שֶּׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – שָׁלִיחַ מָעַל.
§ The mishna taught that the details of the halakhot of misuse of consecrated property
RASHI
השליח שעשה שליחותו בעל הבית שהיו בידו מעות הקדש ונתחלפו במעותיו ונתנן בשוגג לשליח ואמר לו קח לי מהם חלוק או טלית אם עשה שליחותו בעל הבית מעל וזהו כהררין שיש לתמוה ולומר וכי שליח זה חטא שהוציא מעות הקדש ובעל הבית מתחייב קרן וחומש ולהביא אשם מעילות והרי ידוע לנו בכל הש"ס שאין שליח לדבר עבירה שיהא שולח מתחייב על ידי שלוחו:
TOSAFOT
מעילות מכתב כתיבי וכו' מקרא מועט והלכות מרובות מתוך פרש"י משמע שהוא פירוש התלויין בשערה שיש בו הלכות מרובות תלויין ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשיער הראש וקשה למורי מאי פריך בגמרא מעילות מכתב כתיבי ודאי כתיבי אבל יש בהן הלכות הרבה והיינו מקרא מועט והלכות מרובות ומיהו לפי מה שפירש רש"י תלויות ברמז משמע דסבירא ליה דבהדיא לא כתיבי אך גבי שבת פירש מיכתב כתיבי פי' טובא אזהרות כתיבי בשבת מאי מקרא מועט דקאמר מתני' והכי לא אפשר לי לפרש גבי מעילות וגם משמע דבהדיא קאמר דכתיבי ונראה להר"ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשיה היא מקרא מועט וקאי לאהלות ויש בהן מקרא מועט אבל ההלכות מרובות ובכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל א"כ משמע דמילתא באפי נפשיה הוא אך בתוספתא (פ"א) תנא מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשערה ואין להם על מה שיסמכו מכאן היה אומר רבי יהושע צבחר בצבחר ר"ל מקרא מועט ותולה ברמז מועט דמשמע כדפירש רש"י ופירש כדפרש"י על הא דקאמר מקרא מועט שברמז נתנו:
וְכִי עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ אַמַּאי מָעַל? וְכִי זֶה חוֹטֵא וְזֶה מִתְחַיֵּיב?! הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה.
The Gemara explains: And when he performed his agency, why is the owner considered to have misused consecrated property? And is it possible that this one sins and that one is rendered liable? Since this halakha is counterintuitive, it is not apparent from the verses. This is what the mishna was referring to when it said that these halakhot are like mountains suspended by a hair.
אֲמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא שָׁאנֵי מְעִילָה, דְּיָלְפָא ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה, מַה הָתָם שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ – אַף כָּאן שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ?
Rava said: And what is the logical difficulty with this halakha ? Perhaps the transgression of misuse of consecrated property is different, as it is derived through a verbal analogy from the parallel term “sin” (Leviticus 5:6) and “sin” (Numbers 18:9), from the case of teruma : Just as there, with regard to teruma , the legal status of a person’s agent is like that of himself,
RASHI
מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה לכמה דברים נאמר בתורת כהנים נאמר במעילה וחטאה בשגגה מקדשי ה' (ויקרא ה׳:ט״ו) ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא (במדבר י״ח:ל״ב) מה התם שלוחו כמותו דכתיב כן תרימו גם אתם (שם) ואמר מר גם אתם לרבות שלוחכם:
אֶלָּא אֲמַר רָבָא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְכִדְתַנְיָא: נִזְכַּר בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא נִזְכַּר שָׁלִיחַ – שָׁלִיחַ מָעַל. שָׁלִיחַ עַנְיָא מַאי קָא עָבֵיד? הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה.
Rather, Rava said: The mishna’s statement with regard to mountains is necessary only for that which is taught in a baraita : If, after he sent an agent to use a consecrated object, the homeowner remembered
RASHI
נזכר בעל הבית כו' ברייתא היא בפ' בתרא דמעילה והכי גרסינן לכדתניא נזכר בעל הבית שהן של הקדש עד שלא יגיע שליח אצל חנוני ולא נזכר שליח והוציאן השליח חייב:
שליח עניא מאי עבד נהי דבעל הבית פטור דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא ומיהא שליח מאי עביד:
אֲמַר רַב אַשִׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מִידֵי דַּהֲוָה אַמּוֹצִיא מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ לְחוּלִּין?
Rav Ashi said: And what is the logical difficulty with this halakha ? Perhaps this is just as it is with regard to one who spends consecrated money for non-sacred purposes. Although this individual did not know that the money was consecrated, he is nevertheless obligated to bring an offering. Here too, once the owner canceled the agency upon realizing the money was consecrated, the agent unwittingly misused consecrated property, and therefore he is liable.
RASHI
מידי דהוה אשאר כל מוציאין מעות הקדש לחולין בשוגג שימעלו אף זה בשוגג הוציאן דכיון שביטל המשלח שליחותו הוה ליה איהו מוציא:
אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לִכְדִתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. מִכְּדִי מִישְׁקַל שְׁקַלָהּ, מַה לִי הוּא וּמַה לִּי חֲבֵירוֹ? הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה.
Rather, Rav Ashi said: The mishna is necessary only for that which we learned in a mishna ( Me’ila 19b): If one picked up a consecrated stone or beam,
RASHI
הוא מעל דכיון שנתנם לו הוציאן מיד הקדש לחולין:
וחברו לא מעל בכל שיעשה הוא בה דהא דידיה היא ועליה דהאיך לשלומי להקדש כדכתיב ואשר חטא מן הקדש ישלם (ויקרא ה׳:ט״ז):
TOSAFOT
נתנה לחברו מעל ולא דמי לההיא דנתנה לחנוני דלא מעל דהתם מיירי במזיד ואין מתחלל וחנוני דלא מעל עד שיוציא התם משום דלא עבד מעשה:
משקל שקלה מה לי הוא מה לי חברו יש תימה דודאי שינה הרבה כיון שנתנה לחברו יש לו למעול משום טובת הנאה של שאלה כדאמרינן פרק השואל (ב"מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה של חברו וחברו מותר לבקע בו לכתחלה אבל כי לא נתנה אכתי לא נהנה ממנה כלום וי"ל דהכא מיירי שמתכוין להוציא מרשות הקדש ובמנחות (דף קא.) פירשתי:
וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא
The Gemara raises a difficulty. What is the logical difficulty with this halakha ? Perhaps it should be explained in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: Here, this mishna is not referring to an ordinary person who picked up a consecrated stone for himself.