Back
Berakhot
Daf 45aדְּנִיחָא לְהוּ דְּמִקְבַּע לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.
in the case of a waiter, because from the outset, they prefer to establish their zimmun as an obligation rather than as an option.
RASHI
דניחא להו דמקבע להו בחובה דגדול המצווה ועושה:
תָּא שְׁמַע: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִים לְעַצְמָן, נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אִם רָצוּ לְזַמֵּן – אֵין מְזַמְּנִין; (וְהָא נָשִׁים אֲפִילּוּ מֵאָה) וְהָא מֵאָה נָשֵׁי כִּתְרֵי גַּבְרֵי דָּמְיָין, וְקָתָנֵי: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן!
The Gemara cites yet another proof. Come and hear: Women form a zimmun for themselves
RASHI
אם רצו אין מזמנים כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים:
דאפילו מאה כתרי דמיין לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים:
TOSAFOT
והא מאה נשי כתרי גברי דמיין לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש"י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים:
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא דֵּעוֹת.
The Gemara rejects this: There it is different because, although women cannot constitute a prayer quorum, since there are three individual minds, i.e., people, three women can fulfill the verse: “Praise God with me, and we will exalt His name together.” Two men cannot.
RASHI
דאיכא דעות דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי:
TOSAFOT
שאני התם דאיכא דעות מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ"ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו:
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין, אַמַּאי לָא? וְהָא אִיכָּא דֵּעוֹת!
The Gemara objects: If so, say the latter clause of this baraita : Women and slaves, if they wish to form a zimmun , they may not form a zimmun . Why not? Aren’t they individual minds, which should enable the collective praise of God?
TOSAFOT
אי הכי אימא סיפא לא גרס אי הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין:
שָׁאנֵי הָתָם – מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.
The Gemara responds: That is not the reason that women and slaves were prohibited from forming a zimmun together. Rather, it is different there, as the Sages were concerned with regard to women and slaves joining together due to promiscuity.
תִּסְתַּיֵּים דְּרַב דַּאֲמַר ״אִם רָצוּ לְזַמֵּן אֵין מְזַמְּנִין״. דַּאֲמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק – קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו; טַעֲמָא – דְּקוֹרְאִין לוֹ, הָא לָא קוֹרְאִין לוֹ – לָא!
In the dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, it is unclear which amora held which opinion. The Gemara seeks to resolve this: Conclude that Rav is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun . As Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out to the marketplace, they call him and include him in the zimmun .
RASHI
קוראין לו להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך:
ומזמנין עליו ואע"פ שאינו בא אצלם:
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִקְבְּעוּ לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.
The Gemara rejects this proof: It is different there, in the case of three who ate together and one of them left, because from the outset, they established themselves as a group of three who were obligated to form a zimmun . That is why they need to call him and include him in their zimmun .
אֶלָּא, תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר ״אִם רָצוּ לְזַמֵּן – אֵין מְזַמְּנִין״. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – אֶחָד מֵהֶן יוֹצֵא בְּבִרְכַּת חֲבֵירוֹ.
The Gemara now attempts to prove the opposite: Rather, conclude that Rabbi Yoḥanan is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun , as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Two people who ate as one, one fulfills his obligation to recite a blessing with the recitation of the blessing of the other.
וְהָוֵינַן בָּהּ; מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה – יָצָא! וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַזִּימּוּן בֵּינֵיהֶם, תִּסְתַּיֵּים.
The Gemara comments: And we discussed it in an attempt to clarify the halakha . What is he teaching us? We already learned this halakha explicitly: One who heard a blessing and did not respond,
RASHI
ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא:
אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב הוּנָא: וְהָא רַבָּנַן דְּאָתוּ מִמַּעַרְבָא אָמְרִי: אִם רָצוּ לְזַמֵּן – מְזַמְּנִין, מַאי לָאו דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן? – לָא, דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַב מִקַּמֵּי דְּנָחֵית לְבָבֶל.
With regard to this, Rava bar Rav Huna said to his father Rav Huna: Didn’t the Sages who came from the West, from Eretz Yisrael, say that two individuals who ate together, if they wanted to join together, they may form a zimmun ? What, is it not that they heard it from Rabbi Yoḥanan, who was from Eretz Yisrael? Rav Huna answered: No, this is not a proof, as it is possible that they heard this halakha from Rav before he left Eretz Yisrael and descended to Babylonia.
RASHI
לאו דשמיע להו מרבי יוחנן דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו:
גּוּפָא, אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק – קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו. אָמַר אַבַּיֵי: וְהוּא דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי.
The Gemara now explains the matter of Rav’s statement itself: Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out
RASHI
והוא דקרו ליה ועני שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא:
אָמַר מָר זוּטְרָא: וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בַּעֲשָׂרָה – עַד דְּנֵיְיתֵי.
Mar Zutra said: We only said this, that it is sufficient to hear and answer, with regard to a zimmun of three; but, with regard to a quorum of ten,
RASHI
לא אמרן דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו:
מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: אַדְּרַבָּא, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! תִּשְׁעָה – נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה, שְׁנַיִם אֵין נִרְאִין כִּשְׁלֹשָׁה!
Rav Ashi strongly objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable. Nine people who ate together appear like ten, so even if one is missing, the quorum does not seem to be incomplete. Two people who ate together do not appear like three, so it would be reasonable to require the actual presence of the third.
RASHI
נראין כעשרה דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה:
וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן דְּבָעֵי לְאַדְכּוּרֵי שֵׁם שָׁמַיִם, בְּצִיר מֵעַשְׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא.
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Mar Zutra. What is the reason? Because it is inappropriate to invoke God’s name with fewer than ten people present. Since a zimmun of ten includes mention of God’s name, all ten must be present.
אָמַר אַבַּיֵי, נְקִיטִינַן: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – מִצְוָה לֵיחָלֵק. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – מִצְוָה לֵיחָלֵק; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר – סוֹפֵר מְבָרֵךְ, וּבוּר יוֹצֵא.
With regard to the halakhot of zimmun , Abaye said that we have a tradition: Two people who ate as one,
RASHI
מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון:
אָמַר רָבָא, הָא מִילְּתָא אָמְרִיתָא אֲנָא, וְאִיתַּמְרָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כְּוָותִי: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת – אֶחָד מַפְסִיק לִשְׁנַיִם וְאֵין שְׁנַיִם מַפְסִיקִין לְאֶחָד.
Rava said: This is a statement that I said and it was stated in the name of Rabbi Zeira in accordance with my opinion: Three people who ate as one but did not conclude their meals together, one interrupts his meal in order to join the other two
RASHI
אחד מפסיק לשנים אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו:
וְלֹא?! וְהָא רַב פַּפָּא אַפְסֵיק לֵיהּ לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ, אִיהוּ וְחַד! שָׁאנֵי רַב פַּפָּא דְּלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד.
The Gemara challenges: And do two really not interrupt their meal to join the other one in a zimmun ? Didn’t Rav Pappa interrupt his meal to enable Abba Mar, his son, to recite the zimmun blessing; and, in that case, it was Rav Pappa and one other person? The Gemara responds: The case of Rav Pappa is different, as he acted beyond the letter of the law.
RASHI
לפנים משורת הדין לאחשוביה:
יְהוּדָה בַּר מָרֵימָר וּמָר בַּר רַב אַשִׁי וְרַב אַחָא מִדִּיפְתִּי כְּרַכִי רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא הֲוָה בְּהוּ חַד דַּהֲוָה מוּפְלָג מֵחַבְרֵיהּ לְבָרוֹכֵי לְהוּ; יָתְבֵי וְקָא מִיבָּעֲיָא לְהוּ, הָא דִּתְנַן: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא אָדָם גָּדוֹל, אֲבָל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ – חִלּוּק בְּרָכוֹת עָדִיף.
The Gemara relates that three Sages, Yehuda bar Mareimar,
RASHI
לא הוה בהו מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים:
דאיכא אדם גדול שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.):
בָּרֵיךְ אֱינִישׁ לְנַפְשֵׁיהּ, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּמָרֵימָר, אָמַר לְהוּ: יְדֵי בְּרָכָה – יְצָאתֶם, יְדֵי זִימּוּן – לֹא יְצָאתֶם. וְכִי תֵּימְרוּ נֶיהֲדַר וּנְזַמֵּן – אֵין זִימּוּן לְמַפְרֵעַ.
Indeed, that is what they did, and each person recited the blessing for himself.
בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים, מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם? רַב זְבִיד אָמַר: ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״; רַב פַּפָּא אָמַר: עוֹנֶה אָמֵן.
The Gemara discusses another question: One who came and found them reciting the zimmun blessing, what does he say after them
RASHI
בא ומצאן אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין:
ברוך ומבורך דלא מצי למימר שאכלנו משלו:
TOSAFOT
רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ובה"ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:
וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּאַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״, וְהָא דְּאַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״; אַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״ – אוֹמֵר ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״, אַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״ – עוֹנֶה אָמֵן.
The Gemara explains that Rav Zevid and Rav Pappa do not disagree. This is in a case where he found them saying: Let us bless; and that is in a case where he found them saying: Blessed be. The Gemara specifies: Where he found them saying: Let us bless, he says: Blessed is He and blessed is His Name for ever and all time; where he found them saying: Blessed be, he answers amen.
RASHI
הא דקאמר ברוך ומבורך כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן:
תָּנֵי חֲדָא: הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְתַנְיָא אִידָךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה!
A similar explanation resolves a difficulty in a related topic. One baraita taught: One who answers amen after his own blessings,
לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, הָא – בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת.
The Gemara resolves this apparent contradiction: This is not difficult. This, where the first baraita says that it is praiseworthy to answer amen after his own blessing, is in the blessing: Who builds Jerusalem; this, where the second baraita deems it offensive, is in other blessings.
RASHI
הא בבונה ירושלים שהיא סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר:
TOSAFOT
הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות פר"ח וה"ג די"מ בכל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ"ז:
אַבַּיֵי עָנֵי לֵיהּ בְּקָלָא כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁמַעוּ פּוֹעֲלִים וְלֵיקוּמוּ, דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרַיְיתָא. רַב אַשִׁי עָנֵי לֵיהּ בִּלְחִישָׁא, כִּי הֵיכִי דְּלָא נְזַלְזְלוּ בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״.
The Gemara relates: Abaye would answer amen aloud after reciting the blessing: Who builds Jerusalem, so the workers would hear and stand to return to work, as the ensuing blessing: Who is good and does good, is not required by Torah law, so the laborers working for the homeowner need not recite it. Rav Ashi, on the other hand, would answer amen in a whisper,
RASHI
כי היכי דלשמעו פועלים וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף:
וליקומו לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה:
רב אשי עני לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה"ז משובח לא סגי דלא עני ליה:
TOSAFOT
רב אשי עני ליה בלחישה וכן פסק בה"ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה: