Back
Beitza
Daf 39b״הֲרֵי אַתָּה עָלַי חֵרֶם״ – הַנּוֹדֵר אָסוּר. ״הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתָּה עָלַי״ – שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים זֶה בָּזֶה, וּמוּתָּרִין בְּשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל, וַאֲסוּרִין בְּשֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר.
If he said to him: You are hereby prohibited to me by force of ḥerem , the one making the vow is himself prohibited to derive benefit from the addressee or from his property.
RASHI
הרי אתם עלי חרם הכי קאמר ליה הרי ממונך עלי כסתם חרמים שהן לבדק הבית הלכך הנודר אסור ליהנות משל המודר דכתיב לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳) ורשאי הוא לאסור עצמו בממון חברו:
ומותרין בדברים של עולי בבל שעשו בני הגולה לפי שהפקירום לכל ישראל ונתנום להם ולא להיותם שותפין בו שיהא להם כח לאסור זה חלקו על זה:
וְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל: הַר הַבַּיִת, הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת, וּבוֹר שֶׁל אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר: הָרְחוֹב, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבֵית הַמֶּרְחָץ.
That mishna provides examples: And the following are items of those coming up from Babylonia, i.e., publicly owned items: The Temple Mount, the chambers, and the courtyards on the Temple Mount, and a cistern situated in the middle of the road. And these are items jointly owned by the inhabitants of that city: The street, and the synagogue,
RASHI
של אותה העיר שהן דרין בה מפני שהן שותפים בהן וזה אסור מפני חלקו של זה:
וְאִי אָמְרַתְּ בֵּירָא דְּשׁוּתָּפֵי הוּא – אַמַּאי מוּתָּר? וְהָתְנַן: הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה – אֲסוּרִים לִיכָּנֵס לֶחָצֵר.
Rava, having cited the mishna in full, concludes his challenge to the opinion of Rav Naḥman: And if you say that a cistern of those who come up from Babylonia, a public cistern, is owned jointly by partners, i.e., by all Jews, why should it be permitted for the one who made the vow and the addressee to use it? But didn’t we learn in a mishna ( Nedarim 45b): Two partners who took a vow
לִרְחוֹץ בַּבּוֹר לִרְחוֹץ הָכִי נַמִי, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לְמַלְּאוֹת, מָר מִדִּידֵיהּ קָא מְמַלֵּא, וּמָר מִדִּידֵיהּ קָא מְמַלֵּא.
Rav Naḥman answered: Indeed that is the case. So too, they are prohibited to wash themselves in a cistern because when bathing one uses of all the water of the cistern, part of which belongs to the forbidden partner. But when the baraita says that a cistern of those who come up from Babylonia is permitted to both parties, with what are we dealing here? The baraita is referring only to filling water
RASHI
הכא במאי עסקינן למלאות הא דקתני ובור של אמצע הדרך מותרין לא לכל תשמיש הותרו כגון לירד ולרחוץ בתוכו דבירא דשותפין הוא וכשהתירו למלאות מימיו התירו דסמכינן אבריר' ואמרי' מר מדידיה קא ממלא מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו:
וְסָבַר רַב נַחְמָן יֵשׁ בְּרֵירָה? וְהָתְנַן: הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּקַלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה,
The Gemara asks: And does Rav Naḥman hold that there is retroactive designation? But didn’t we learn in a mishna ( Shekalim 1:7): If brothers divided up inherited property among themselves and subsequently joined their property again and became partners,
RASHI
האחים השותפין אחים שהן שותפין בירושת אביהן:
כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורים מן הקלבון כל ישראל הוזקקו לתת מחצית השקל לקרבנות צבור והטילו חכמים עליהם להוסיף מעה קטנה להיות קלבון לפרוטרוט מפני שהן חצאי שקלים חתיכות דקות ונוחין לאבד ופעמים שמחליפין אותן במנים ונותנין הקלבון בחלוף ואף כשמצטרפין שנים לתת שקל שלם הטילו עליהם שני קלבוני' שלא לפחות מחבריהם ולמעט את ההקדש אבל האב שוקל בשביל שני בניו שקל שלם ופטור מקלבון שני:
מעשר בהמה נוהג בכל שנה בולדות הנולדים ועדר של שותפין פטורים הולדות ממעשר כדתניא בבכורות (דף נו) כל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך (שמות י״ג:י״ב) ולא של שותפות ופרכינן והא בבכור כתיב ומשנינן אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים י״ב:ו׳) תנהו ענין למעשר יכול אפי' קנו בתפיסת הבית כגון אחין שלא הספיקו לחלוק ירושתן עד שנולדו להם ולדות ת"ל יהיה הלכך אחים שהן שותפין ששותפותן לאחר חלוקה כגון שחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון כשאר שנים המתחברין לשקל שלם ופטורים ממעשר בהמה דשותפין בעלמא נינהו דבטלה לה תפיסת הבית וכשחייבים במעשר בהמה כגון שנשתתפו משנפלה להם הירושה דקיימא תפיסת הבית פטורין מן הקלבון כאילו היה אביהן קיים שממונן אחד ופוטרן יחד:
TOSAFOT
[והתנן השותפין מגופיה הוי מצי למידק דאסר בה"כ ובית המרחץ מטעם שותפין אלא זאת פשוט יותר]. ת"י:
וּכְשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקַּלְבּוֹן,
The quote from the mishna continues: And in a situation in which the brothers are liable for the animal tithe, as when they have not yet divided up their inheritance, and all the deceased’s estate is therefore still considered a single unit and not a partnership, they are exempt from the kalbon , in accordance with the halakha that a father who contributes a single shekel for his two dependent sons does not need to add the kalbon .
וְאָמַר רַב עָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ גְּדָיִם כְּנֶגֶד טְלָאִים, וּטְלָאִים כְּנֶגֶד גְּדָיִם,
And Rav Anan said: The Sages taught that the inherited property is no longer considered a single unit after the brothers divided it and then rejoined in a partnership only when they divided kids against lambs or lambs against kids, i.e., if one brother took kids and the other took a corresponding value of lambs. This kind of division is considered a commercial transaction, with one brother purchasing goats and paying for them with lambs and vice versa. Therefore, when they join their animals again as partners, it is considered an entirely new partnership.
RASHI
ואמר רב ענן לא שנו דבשביל חלוקה בטלה תפיסת הבית מנייהו:
אלא כשחלקו על פי שום בדמים גדים כנגד תישים זקנים או כנגד טלאים דבטלו מהן שם ירושה ונתנו בה תורת לקוחות וכי חזרו ונשתתפו הוו להו כלקח זה בשלו וזה בשלו מן השוק ונתערבו ואין כאן עוד שם תפיסת הבית אלא שם שותפות אבל חלקו טלאים כנגד טלאים וגדים כנגד גדים דזהו משפט ירושה לכל אחד חלק בכל מין ומין אומרים זה חלקו המגיעו דיש ברירה ועדיין שם . יורשים עליהן וכשחזרו ונשתתפו חזרה תפיסת הבית למקומה ויש פותרים הטעם משום לקוחות דתנן הלוקח פטור ממעשר בהמה (בכורות דף נה:) וטעות הוא בידם דכשהולדות לקוחין הן פטורין מלהתעשר אבל הלוקח עשר בהמות וילדו חייבין במעשר והכא לגמרי פטר להו:
אֲבָל חָלְקוּ גְּדָיִם כְּנֶגֶד גְּדָיִם וּטְלָאִים כְּנֶגֶד טְלָאִים – אוֹמֵר: זֶהוּ חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.
However, if they divided kids against kids and lambs against lambs, meaning that each brother took an equal portion of each of the items they inherited, one can say of each brother’s portion: This is his portion destined to reach him from the first moment, from the time of the death of the deceased. If the brothers form their partnership again, the inheritance becomes a single unit again, and they are therefore obligated in the animal tithe and exempt from the kalbon .
וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָלְקוּ גְּדָיִם כְּנֶגֶד גְּדָיִם וּטְלָאִים כְּנֶגֶד טְלָאִים אֵין אוֹמֵר ״זֶה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ״.
But Rav Naḥman said: Even if they divided kids against kids and lambs against lambs, one does not say that this is his portion destined to reach him from the first moment. This is because Rav Naḥman does not accept the principle of retroactive designation. Consequently, the resolution proposed previously for the issue of filling water from the cistern of those who come up from Babylonia is invalid.
RASHI
אין אומרים כו' ופטור אלמא אין ברירה אלא על כרחך לרב נחמן בירא דהפקרא הוא מדאשתרו ביה מודרי הנאה גבי מילא ונתן לחברו:
אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּירָא דְּהֶפְקֵרָא הִיא, אֶלָּא הָכָא בְּמַגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: קָנָה, וּמָר סָבַר: לֹא קָנָה.
The Gemara retracts its previous explanation of the disagreement between Rava and Rav Naḥman: Rather, everyone agrees that a cistern of those who come up from Babylonia, i.e., a public cistern, is an ownerless cistern, but here they disagree over a different issue: One who picks up a found article intending to acquire it on behalf of his friend.
RASHI
במגביה מציאה לחברו קא מפלגי לא גרסינן במגביה מציאה קנה חברו קמפלגי ולא גרס מר סבר קנה חבירו כו' דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חברו דקאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין (ב"מ דף י.) אמרינן רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אלא ה"ג במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ותו לא ופי' במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ודכולי עלמא לא קנה חברו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה אם לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאם במשיכה כשיקבלם כשבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמר לא קנה חברו כל זמן שהוא ביד המגביה אמרינן דיכול לומר אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קנה דתנן התם [דף ט:] ואם משנתנה לו אמר זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה ומיד קבלם זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרס כמו שכתוב בספרים ומפרשין הכי רב נחמן סבר קנה חבירו משנתן לו ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה:
TOSAFOT
הכא במגביה מציאה לחברו קנה חבירו קמפלגי דרב נחמן אית ליה קנה חברו ולכך קאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כו' והקשה רש"י דבהדיא קאמר רב נחמן בפ"ק דב"מ (דף י. ושם) דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אלא נראה לרש"י דה"ג במגביה מציאה לחברו קמפלגי ותו לא וה"פ רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלא היה בדעתו למקני והוי הפקר עד שבאו ליד מי שנתמלאו לו והוא קנאם במשיכה דדעתו היה לקנות ואע"ג דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היינו כשעודה ביד המגביה לפי דמצי למימר אני זכיתי לעצמי אבל כשנטלה חברו זכה מן ההפקר כיון דמגביה לא הגביה לקנות לו כדתנן התם ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום לכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר מגביה מציאה לחברו קנה המגביה תחלה וזה קבלה מידו הלכך הוי כרגלי הממלא ודוחק הוא למחוק גרסת הספרים ועוד אין סברא לרב ששת שיקנה המגביה בלא מתכוין לכ"נ לרשב"ם לפרש שיש לישב גרסת הספרי' ומה שהקשה רש"י לא קשה מידי דשאני התם דקאמר טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דאחרים לא ימצאו המציאה אח"כ לפיכך קאמר רב נחמן דלא קנה אבל הכא אית ליה לרב נחמן שפיר דקנה מי שנתמלאו לו דלא הוי חב לאחרים דהא איכא הרבה מים דיכולים אחרים למלאות ועוד אומר ר"ת דיש לקיים גרסת הספרים וה"פ מר סבר המגביה מציאה לחברו קנה חבירו היינו רב ששת ולכך קאמר כרגלי הממלא דמאיזה טעם אמרינן המגביה מציאה לחברו קנה חברו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והואיל ואתי מכחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא ור"נ ס"ל לא קנה חברו והשתא ניחא ההיא דב"מ דגם הוא לא קנה דלא נתכוון לקנות וא"כ הרי הן הפקר כל זמן שלא באו לידי מי שנתמלאו לו ולכשיבאו לידו יזכה בהן מן ההפקר לפיכך הן כרגליו (לישנא אחרינא במגביה מציאה לחברו קא מפלגי ולא גרסינן מר סבר קנה חברו וכו' דא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דמבעיא לפרושי הכא ר"נ סבר קנה חברו דקאמר כרגלי מי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין רב נחמן ורב חסדא אמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו בהגבהתו של זה ולא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאן במשיכה כשיקבלו שיבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמרינן לא קנה כל זמן שביד המגביה אמר דיכול לומר לו אני אזכה לעצמו בה תחלה אבל משנתנה לו קנה דתנן התם אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ורב ששת סבר קנה המגביה ומידו קבלה זה הלכך כרגלי הממלא ואית דגרס כמו שכתוב בספרים ומפרש הכי רב נחמן סבר קנה חברו משנתן לו רב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה לשון הקונטרס):
מתני׳ מִי שֶׁהָיוּ פֵּירוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּירוֹתָיו – לֹא יָבִיאוּ לוֹ, וְאִם עֵרַב הוּא – פֵּירוֹתָיו כָּמוֹהוּ.
With regard to one who had produce in a different city
RASHI
מתני' לא יביאו מפירותיו הואיל והוא לא ערב לשם דהכל כרגלי הבעלים:
ואם ערב הוא ללכת לשם:
פירותיו כמוהו ומותר להביאם: