Back
Beitza
Daf 38aהֲרֵי שֶׁנִּתְעָרֵב לוֹ קַב חִטִּין בָּעֲשָׂרָה קַבִּין חִטִּין שֶׁל חֲבֵירוֹ, יֹאכַל הַלָּה וְחָדֵי? אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: גּוּלְתַיְכוּ שָׁקְלִי?! הֲדוּר אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ.
If one’s single kav of wheat became mingled
RASHI
וחדי וישמח בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה דהא לא קשיא לן משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגל המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קא קשיא להו:
גולתיכו שקלי מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי:
גולתא תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו וכשיושב מעביר טליתו וזה נראה:
TOSAFOT
הרי שנתערב לו קב כו' ואם תאמר האי פרכא אמאי המתין להקשות אותה עד כאן דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי בטיל מצי למפרך הכי וי"ל דלא מצי למפרך בעלמא הכי דאין לדמות איסור לממונא אבל הכא במתני' ממונא אע"ג דאיכא איסור תחומים מ"מ איסור התחומים אינו בא אלא משום דעת הבעלים דבעלמא בשאר אסורי חד בתרי בטיל אבל הכא הכי פריך דודאי מי שנתערב לו קב חטין כו' משום בטול לא פקע שם בעלים ה"נ משום בטול לא פקע שם בעלים וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטיל:
וחדי וישמח לבו בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלם והא לא קשי' דמשום שהשאילתו לו [או נתנתה] במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קשיא להו לשון הקונ':
אֲמַר רַב אוֹשַׁעֲיָא: שַׁפִּיר עֲבוּד דַּאֲחִיכוּ עֲלֵיהּ, מַאי שְׁנָא חִטִּין בִּשְׂעוֹרִים דְּלֹא קָאָמַר לְהוּ – דַּהֲוָה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בָּטֵיל. חִטִּין בְּחִטִּין נַמִי, נְהִי דִּלְרַבִּי יְהוּדָה לָא בָּטֵיל – לְרַבָּנַן מִבְטַל בָּטֵיל.
Rabbi Oshaya said: They did well to laugh at him. They were correct that the two cases are dissimilar, as they reasoned as follows: What is different about a case of wheat belonging to one person that became mingled with barley of another, that Rabbi Abba did not say this case to them as an example? He specifically chose an example of wheat mingling with other wheat and not that case of barley because that is one type mingled with something that is not its same type. The principle is: A type of food mixed with a large amount of food not of its own type becomes nullified, and this principle applies even when the two foods belong to two different people. If so, the same may be said when wheat of one individual is mixed with wheat of another as well. Although, according to Rabbi Yehuda, an item mingled with another item of the same type
RASHI
מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו למי שנתערב לו קב חטין בי' קבין שעורין של חבירו יאכל הלה וחדי מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי דכיון דשאינו מינו הוא בטל מועט במרובה:
חטין בחטין נמי כו' פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כב.):
TOSAFOT
נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל מכאן נראה דהלכה כרבנן מין במינו בטיל שפיר דהא סתמה דהש"ס קאמר הכי:
אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא: מֹשֶׁה. שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ? וְלָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַבּוֹרֵר צְרוֹרוֹת מִגָּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – חַיָּיב לְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חִטִּים.
Rav Safra said to Rabbi Oshaya: Moses! This is a term of reverence for the leader of the generation. Have you in fact spoken well
RASHI
אמר רב ספרא לרב אושעי':
משה ביקרא דמשה קא משתבע:
שפיר קא אמרת בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני':
ולא שמיע להו להנך רבנן דמקשו אמתני' הא דאמר וכו':
משלם לו דמי חטין שאין דרך לבוררן והן נמכרין בתוך החטין:
אַלְמָא: כִּילָא חַסְּרֵיהּ, הָכָא נַמִי כִּילָא חַסְּרֵיהּ.
Apparently, he must compensate him because he has reduced his measure
RASHI
אלמא כילא חסריה מפני שחסר מדתו מתחייב לו ואע"ג דלא מידי שוו וכ"ש מים ומלח דלא בטלי במעוטייהו דמידי דטעמיה הוא משום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטה:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְלָא שָׁנֵי לֵיהּ לְמָר בֵּין מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין לְמָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין?
Abaye objected to the comparison to the case with the pebbles in the wheat, and said to Rav Safra: And does the master not differentiate between money that has claimants, such as in the case of the pebbles removed from the granary in which the owner seeks compensation and therefore there is no nullification, and money that does not have claimants, as in the case of water and salt, where the owner lent them to the borrower and does not demand them back for now? In the latter case it is possible for these ingredients to be considered nullified.
RASHI
אמר ליה אביי לרב ספרא והיכא מתרצא מתניתין בהכי:
ולא שני ליה כו' ומתני' ממון שאין לו תובעין היום הוא דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו"ט ואין לה בעיסה זו אלא איסור שביתה משום ממונא המעורב בה וכיון דמעוטא ברובא הוא וממון שאין לו תובעין הוא לא חשיב ממונא ולבטל:
אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעֲמִיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: נְבֵלָה בְּטֵלָה בִּשְׁחוּטָה – לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁחוּטָה שֶׁתֵּעָשֶׂה נְבֵלָה,
Rav Safra said to him: And according to your reasoning,
RASHI
אמר ליה רב ספרא לאביי ומשום דאין לו תובעין פקע שם ממונא מיניה ונוח ליבטל וכי טעמא דבטול ברוב בבעלים ולא בעלים קאי:
ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה אליבא דר"י אמר' במנחות דאמר מין במינו לא בטיל מין בשאינו מינו בטיל ותני רבי חייא נבלה ושחוטה בטלות זו בזו לר"י ואשמעינן רבי חייא דכי אמר ר"י היכא דאפשר לו להיות כמותו אבל אי אפשר לו להיות כמותו מין בשאינו מינו הוה ובטל ופריש רב חסדא דהאי אפשר ולא אפשר דרבי חייא בתר המבטל דהוא רובא אזלינן דאם אפשר לו להיות כמועט בהלכותיו הוי מין במינו ואי לא הוי מין בשאין מינו הלכך כזית נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה בטלה כמי שאינה שם והנוגע בהן אין טמא דמין בשאין מינו הוא דאי אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה אבל שחוטה שנתערבה בנבלה דרובה נבלה אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף תרומה על מגעו לפי שאפשר לנבלה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר שוב אין קרויה נבלה:
שְׁחוּטָה אֵינָהּ בְּטֵלָה בִּנְבֵלָה – לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לִנְבֵלָה שֶׁתֵּעָשֶׂה שְׁחוּטָה.
The Gemara continues to cite Rav Ḥisda’s statement: However, if meat of a slaughtered animal became mingled with a larger quantity of pieces of animal carcass, the meat of the slaughtered animal is not nullified by the carcass, as it is possible for a carcass to attain the status of a slaughtered animal. This means that it can lose its ability to transmit ritual impurity, as if a carcass becomes spoiled to the extent that it is no longer edible, it loses its impure status. The fact that the carcass meat has the potential ability to attain the status of slaughtered meat renders the two meats as the same type, and according to Rabbi Yehuda the smaller amount of slaughtered meat would not be nullified in the larger amount of carcass meat. The entirety of the mixture would not be considered carcass meat, but would retain its status of intermingled carcass and slaughtered meat.
הָכִי נַמִי, דְּכִי אִית לָהּ בְּעָלִים לָא בָּטְלָה? וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָא תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים – דּוֹמִין כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים.
Here, too, will you say that if the carcass has owners other than the owner of the slaughtered meat, it is not nullified in the slaughtered meat? And if you say: Yes, it is indeed so, but isn’t it taught: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: Ownerless objects acquire residence for Shabbat in their location, and anyone who finds them on Shabbat may move them two thousand cubits in all directions but not beyond that, as although they have no owner, it is as though they have an owner? This shows that even property that has no claimants, like the salt and water in this mishna, has its own independent Shabbat limits, which do not become nullified when mixed with items that have a different Shabbat limit.
RASHI
הכי נמי דאי הוו לה בעלים לא בטלה:
וכ"ת הכי נמי והתני' דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא:
דאמר רבי יוחנן חפצי הפקר הנמצאים קונין שביתה והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח ואינו מוליכן למקום שערב שם דיש להם שביתה לעצמן אלמא חשיבי בלא בעלים ושפיר תנן במתני' דאע"ג דאין לו תובעין לא לבטול:
ר' יוחנן בן נורי אומר כו' ולא בהדיא תנן לה הכי אלא מדבריו שמענוה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מה:):
TOSAFOT
הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא בטיל פרש"י אלא ודאי בטל וא"ת והא רב ספרא אתא לקיי' תירוץ דרבי אבא ור' אבא קאמר דאפילו אין לו תובעין לא בטיל כמו במתניתין כ"ש הכא שיש לו והיכי מייתי ראיה דאפילו יש לו תובעין בטל ואדרבה תקשי ליה לנפשיה וי"ל דבשלמא רב ספרא לא קשה ליה דשאני איסורא מממונא אע"ג דיש לו תובעין והכא מיירי באסור נבלה שנתערבה בשחוט' כו' לכך בטל אע"ג דיש לו תובעין ורב ספרא מייתי הכי אלמא מידי דשייך ביה ביטול יש לו תובעין אין מועיל כלל לומר הואיל ויש שם בעליו עליו אינו בטל אלא מבטל שפיר אלמא לא תליא מילתא כלל בתובעין אם כן מתניתין נמי אע"ג דאין לו תובעין כיון דלא שייך ביה בטול דממונא הוא ואסור תחומין בא על ידי הבעלים ושם בעליו עליו קנו שביתה אצלו ולא שייך בו בטול:
וכי תימא הכי נמי דלא שייך והתני' רבי יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר כו' אלמא אע"ג דאין לו תובעין קנו שביתה במקומן וא"ת מאי פריך מר' יוחנן בן נורי הא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן ואנן ס"ל כרבנן דאמרי לא קנו שביתה אלא כרגלי המוצאן הואיל ולית להו תובעין הכי נמי במתני' נימא הכי וי"ל דהכי מייתי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא היכא דאין שייכות הבעלים כלל כגון חפצי הפקר דקנו שביתה במקומן אבל היכא דיש להם שייכות הבעלים כגון במתני' אפי' רבנן מודו דאזלינן בתר בעלים אפי' היכא דליכא תובעין השתא ומדרבי יוחנן נשמע לרבנן דכי היכי דלרבי יוחנן חפצי הפקר קנו שביתה במקומן אע"ג דאין להן תובעין לרבנן נמי היכא דהיו להם תובעין אע"ג דהשתא לית להן קנו שביתה במקומן:
אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְמָמוֹנָא? אִיסּוּרָא – בָּטֵיל, מָמוֹנָא – לָא בָּטֵיל.
Abaye said to Rav Safra: Are you comparing a halakha involving prohibitions, i.e., ritual law, to monetary law? An object subject to a prohibition, such as a prohibited food, can be nullified, whereas one’s money cannot be nullified.
RASHI
א"ל אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מתרצא דאפי' יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן לבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל:
וְטַעֲמָא מַאי?
Therefore, the initial question remains: Why isn’t the small amount of salt and water in the dough, which is subject to the ritual restriction of Shabbat limits, nullified in the rest of the dough, in the manner of nullification of all other ritual prohibitions? And what is the reason that the water and salt are not nullified in the dough?
RASHI
וטעמא מאי הש"ס בעי לה דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי טעמא דמתניתין דלא בטיל מאי הוא:
אַבַּיֵי אָמַר: גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עִיסָּה בְּשׁוּתָּפוּת,
Abaye said: It is a decree that the Sages made, lest a woman make dough in partnership with her neighbors. Indeed, in the case of the mishna, the small amount she received from her neighbor should be nullified in the dough. However, on another occasion, several friends or neighbors might decide to pool ingredients and prepare bread in partnership, in which case the bread is certainly bound by the Shabbat limits of all the parties combined. In order to prevent confusion between making dough in partnership and making it with borrowed ingredients, the Sages made a decree that the dough in both cases be subject to the same limitations.
RASHI
ה"ג אביי אמר כו' ורבא אמר כו' ולא פליגי אלא מר שני עיסה ומר קדרה:
אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי בעיסת שותפות דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה:
רָבָא אֲמַר: תְּבָלִין לְטַעֲמָא עֲבִידִי, וְטַעֲמָא לָא בָּטֵיל.
Rava said a different reason: Spices are made in order to add taste
RASHI
ורבא אמר כו' ולא פליג אדאביי אלא מר שני חדא ומר שני חדא:
TOSAFOT
רבא אמר עבידי כו' פ"ה דאביי יהיב טעמא לעיסה ורבא שני קדרה ולא פליגי ודוחק לכן נראה דאביי שני עיסה וה"ה קדרה שמא תעשה בשותפות ורבא שני קדרה והוא הדין עיסה דמלח יהיב טעמא בעיסה ומים חשיבי דעיקר העיסה נעשית ממים: