Back
Beitza
Daf 16bהַרְסְנָא עִיקָּר, קָא מַשְׁמַע לָן: קִמְחָא עִיקָּר.
the fish fat, which one is permitted to eat even if cooked by gentiles, is the essential element. Therefore, he teaches us that the flour is the essential element, and the gentile has created a new and significant dish, which is consequently prohibited.
RASHI
הרסנא עיקר שומן הדגים:
TOSAFOT
[לעיל] דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים דהא נאכלים כמו שהן חיין הואיל ומלוחים אבל אם לא היו מלוחים יש בהם משום בשולי נכרים ותימה דאמר במס' ע"ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לח.) כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו איסור משום בשולי נכרים וקאמר עלה כגון דגים קטנים וי"ל דהתם בקטנים טפי מיירי והכא מיירי בדגים שאין קטנים כל כך שפעמים שהן עולין על שלחן מלכים ללפת בו את הפת:
קמ"ל קמחא עיקר מכאן אנו סומכין ליקח מן הנכרים פת הנלוש מן הביצים שקורין קנטויי"ש ואובליזא"ש דמאי נחוש אי משום פת עצמו התירו חכמים אי משום ביצים ששלקו בה הא אמרינן קמחא עיקר ואין לחלק ולומר דשאני הכא לחומרא כלומר דקמחא שהוא מן שלקות שבלילתו רכה אסור אבל בעלמא שהוא עב והוי מעשה תנור אף שהיתר עיקר לא אזלינן לקולא אי אפשר לומר כן דהא קאמר הכא מהו דתימא הרסנא עיקר כלומר היה לנו להתיר אלמא היכא דהיתר עיקר אזלינן בתריה אפי' לקולא אי לאו דאסיק דקמחא עיקר ואין לחוש שמא הביצים מעופות טמאים דהא אינן מצויין בינינו ושמא יש דם בביצים רובם אין בהם דם ומה שבודקים הביצים בשעה שמשימין אותם ברוטב אם יש בהן דם זהו חומרא בעלמא דהא אם לא נבדקו מותרין וגם אין לחוש משום ביצי נבלות או מטרפות משום דאזלינן בתר הרוב וא"ת והא יש לחוש שמא נלושו בביצים טרופות דאמר בחולין (דף סד. ושם) דאין לוקחין ביצים טרופות מן הנכרי וי"ל ה"מ בעינייהו משום דאית בהו ריעותא דמוכחא מלתא ממה שהן טרופות דמנבלות וטרפות אתו וזבנהו ישראל לנכרי אבל הכא שנלושו דליכא שום ריעותא לא חיישינן לשום דבר ויש לומר שנלושו מביצים שלמות ומיהו פשטי"ץ של דגים שאפאו נכרי אין להתיר דיש בהם משום בשולי נכרים הואיל ונבלע שומן הדגים בתוך העיסה והדגים אסורין משום בישולי נכרים א"כ אף העיסה שמבחוץ אסורה ונעשה כולו בשולי נכרים אע"פ שהעיסה אין בה משום ב"נ דהא התירו את הפת וגם מה שנבלע בה אינו בעין מ"מ קודם שנבלע בעיסה היה בעין והיה נאסר ונמצא שהעיסה נלושה מן האיסור דרבנן ויש שמסירין השומן ואוכלים אותן בכה"ג ואותן ניליי"ש מדלא מברכין עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום ב"נ ומיהו אומר הר"ר יחיאל דאין בהם משום ב"נ כיון דדרך אפיית פת עביד להו ועוד דאי קבע סעודתיה עלייהו מברך ברכת המוציא אלמא פת נינהו:
אָמַר רַבִּי אַבָּא: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין כַּזַּיִת. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כַּזַּיִת אֶחָד לְכֻלָּן, אוֹ דִּלְמָא כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד? תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין כַּזַּיִת, בֵּין לְאֶחָד בֵּין לְמֵאָה.
Rabbi Abba said: A joining of cooked foods requires an olive-bulk of food. A dilemma was raised before the Sages: Is it enough to have one olive-bulk for all of the household members who are relying on this eiruv , or perhaps must there be a separate olive-bulk for each and every one in the household? Come and hear that which Rabbi Abba said that Rav said: A joining of cooked foods requires an olive-bulk, whether it is cooked for a single person or for one hundred people.
RASHI
בין לאחד בין למאה די להם בכזית:
TOSAFOT
אמר רבי אבא ערובי תבשילין צריך שיהא בהן כזית וג' דינים יש בהלכות ערוב ערובי תחומין צריך שתי סעודות לכל אחד ואחד והכי מסיק בהדיא בעירובין (דף פ:) ערובי חצרות צריכין כגרוגרת לכל אחד ואחד והכי מסיק בהדיא בעירובין (דף פב:) עד שיהא ב' סעודות ואם יש שם מזון ב' סעודות אינו צריך יותר ואפילו מאה יכולין לסמוך עליו ערובי תבשילין בין לאחד בין למאה אינו צריך אלא כזית לכל מין ומין:
תְּנַן: אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד – לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה, שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא – סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. מַאי ״כָּל שֶׁהוּא״? לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא כַּזַּיִת! לָא, דְּאִית בֵּיהּ כַּזַּיִת.
The Gemara comments: We learned in the mishna: If one ate the joining of cooked foods that he prepared, or if it was lost, he may not rely on it and cook with the initial intent to cook for Shabbat; but if he left any part of the eiruv , he may rely on it to cook for Shabbat. The Gemara asks: What is the meaning of: Any part of it? Doesn’t it mean that it is valid although there is not an olive-bulk? The Gemara answers: No, the phrase: Any part of it, means that there is at least an olive-bulk left.
RASHI
לא דאית ביה כזית ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא:
תָּא שְׁמַע: תַּבְשִׁיל – זֶה צָלִי, וַאֲפִילּוּ כָּבוּשׁ, שָׁלוּק, וּמְבוּשָּׁל, וְקוֹלְיַיס הָאִסְפְּנִין שֶׁנָּתַן עָלָיו חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מַאי לָאו אֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? לֹא, אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה.
The Gemara attempts to bring another proof. Come and hear: The cooked dish that is required for a joining of cooked foods may be roasted, or even pickled, or well-boiled, or boiled in the regular manner, or may even be Spanish soft sea fish [ koleyas ha’ispenin ]
RASHI
תבשיל זה של ערוב:
כבוש בחומץ ובחרדל ומיני ירקות:
שלוק מבושל הרבה מאד:
מבושל כהלכתו:
קולייס האספנין דג מליח הוא ורך ונאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזה בשולו כדתנן במסכת שבת (דף לט.) שהדחתו זו היא גמר מלאכתו:
שנתנו עליו חמין גרסינן שעשו לו מערב יו"ט בשול הראוי לו:
תחלתו כשעשה התבשיל אין לו שיעור כמה יהא בו:
סופו אכלו או שאבד ושייר ממנו קצת:
מאי לאו אין לו שיעור כלל לא לרב ולא למעט:
לא אין לו שיעור למעלה לומר שלא יוסיף בו על כך וכך:
למטה לא יפחות מכזית:
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין דַּעַת. פְּשִׁיטָא, דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינַן, דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינַן אוֹ לָא בָּעֵינַן?
Rav Huna said that Rav said: A joining of cooked foods requires knowledge,
RASHI
צריכים דעת שידעו שלשם כך נעשו ורב הונא לא פירש דעת מי ומפרשינן לה אנן ואמרינן הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכים דעת דעתו דמניח מיהא בעי דאיהו עדיף שעושהו לשם כך מיהו מבעיא לן דעת מי שהניחו לצרכו כגון דעשהו זה לצורך חברו כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו:
תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלָּהּ נְהַרְדְּעָא, רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי מְעָרְבוּ אַכּוּלְּהוּ טִבֶּרְיָא. מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין – יָבֹא וְיִסְמוֹךְ עַל שֶׁלִּי. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: עַד תְּחוּם שַׁבָּת.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the following testimonies: Shmuel’s father
RASHI
עד תחום שבת ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם ולא עלו על לבו לזוכרן:
הַהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב: אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ, לְכוּלֵּי עָלְמָא – שָׁרֵי, לְדִידָךְ – אָסוּר.
The Gemara relates: With regard to the blind person who would present mishnayot before Mar Shmuel, the latter observed that he was sad. Mar Shmuel said to him: Why are you sad? He said to him: Because I did not prepare a joining of cooked foods before the Festival. Mar Shmuel said to him: Then rely on mine. In the following year, he once again observed that he was sad. He said to him: Why are you sad? He said to him: Because I did not prepare a joining of cooked foods. Mar Shmuel said to him: If so, you are consistently negligent
RASHI
מסדר מתניתא שהיה יודע משניות בגרסא ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן:
סמוך אדידי דמערבנא אכולה נהרדעא שהיא עירו:
לשנה לשנה אחרת וראש השנה היה שאין יכול להניח ולהתנות:
לדידך אסור שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים:
תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – אֵין מְעָרְבִין לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין, וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת.
The Sages taught: If a Festival occurs on Shabbat eve, one may not prepare an eiruv on that day, neither a joining of Shabbat boundaries [ eiruv teḥumin ] nor a joining of courtyards [ eiruv ḥatzerot ], for Shabbat. If one did not prepare these before the Festival, he may not do so on the Festival itself.
RASHI
לא ערובי חצרות לטלטל מחר דנראה כמתקן דבר:
רַבִּי אוֹמֵר: מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הָאָסוּר לוֹ, וְאִי אַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הַמּוּתָּר לוֹ.
Rabbi Yehuda HaNasi says: On a Festival that occurs on a Friday, one may prepare an eiruv for a joining of courtyards, but not for a joining of Shabbat boundaries. His reasoning is as follows: There is a distinction between the two types of eiruv because you may prohibit him from a matter that is prohibited to him, e.g., venturing beyond the Shabbat limit, which is prohibited on a Festival as well as Shabbat, but you may not prohibit him from a matter that is permitted to him, e.g., carrying from one domain to another, which is permitted on a Festival. Therefore, on a Festival, one may not prepare a joining of Shabbat boundaries in order to render it permitted to venture beyond the boundary on the Shabbat following the Festival. However, one may prepare a joining of courtyards on the Festival in order to render it permitted to carry from one domain to another on the Shabbat following the Festival.
RASHI
שאתה אוסרו בדבר האסור לו כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף ביו"ט אסור לצאת מן התחום:
ואי אתה אוסרו אין כח בידך לאסור לו מלתקן למחר דבר שהוא מותר בו ביום ואסור טלטול חצרות ליתיה ביום טוב:
TOSAFOT
רבי אומר מערבין ערובי חצרות אבל לא ערובי תחומין תימה הא רבי ס"ל בפרק בכל מערבין (עירובין דף לח: ושם) דשבת ויו"ט קדושה אחת היא וא"כ היכי מערבינן ערובי חצרות מי"ט לשבת ויש לומר דאדרבה היינו טעמא הכא דרבי דהא דאית ליה קדושה אחת הן היינו בדבר האסור לעשות ביו"ט כגון תחומין אסור לעשותם ביו"ט בשביל שבת דהא קדושה אחת הן אבל בשביל שקדושה אחת היא לא אסרינן דבר המותר לעשות ביו"ט עצמו כגון לטלטל בחצרו לעשות ערוב בשביל שבת:
אִתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי.
It was stated that the amora’im disagreed as to the conclusive ruling. Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of the first tanna , who said that it is prohibited to prepare both types of eiruvin , and Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and it is permitted to prepare a joining of courtyards on a Festival.
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי לְקוּלָּא אוֹ לְחוּמְרָא? פְּשִׁיטָא דִּלְקוּלָּא קָאָמַר. מִשּׁוּם דִּשְׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה: לֹא כְּשֶׁאַתֶּם שׁוֹנִין בְּבָבֶל רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, אֶלָּא: רַבִּי אוֹסֵר וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי?
A dilemma was raised before the Sages: Is stating that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi a leniency or a stringency? The Gemara wonders at this query: It is obvious that he stated it as a leniency. The Gemara explains: The question was asked because Rabbi Elazar sent a message from Eretz Yisrael to the Diaspora: This baraita is not as you teach it
RASHI
משום דשלח רבי אלעזר כו' לפיכך הוצרכו לשאול לקולא קאמר שמואל או לחומרא משום דשלח ר' אלעזר לחומרא ואנו שונין דרבי לקולא לפיכך שואלים אנו שמואל שקבע הלכה כרבי היכי מתני לפלוגתייהו:
תָּא שְׁמַע, דְּרַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי עֲבַד עוֹבָדָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. וַאֲמַר רַב: תְּחִלַּת הוֹרָאָה דְּהַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן לְקִלְקוּלָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְקוּלָּא קָאָמַר – הַיְינוּ קִלְקוּלָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחוּמְרָא – מַאי קִלְקוּלָא אִיכָּא?
The Gemara attempts to cite a proof: Come and hear that Rav Taḥlifa bar Avdimi
RASHI
ואמר רב תחלת הוראה וכו' דרב פליג עליה ואמר הלכה כת"ק:
כֵּיוָן דִּמְקַלְקְלִי בָּהּ רַבִּים
The Gemara answers: Since it corrupts the behavior of the masses, as, if they refrain from preparing a joining of courtyards on the Festival although it is permitted to do so, they might mistakenly carry from one domain to another on Shabbat,
RASHI
כיון דמקלקלי בה רבים ששוכחין ומטלטלין בלא ערוב: