Back
Avodah Zarah
Daf 46bיֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ, אוֹ אֵין נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ?
The Gemara explains the dilemma: An animal that was worshipped is rendered unfit to be sacrificed as an offering in the Temple. The Gemara previously established a principle that objects attached to the ground are not rendered forbidden by idol worship. The question here is this: With regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, is it rendered unfit for the Most High,
RASHI
נעבד דבעלי חיים אסור לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט וקמיבעיא ליה מי חייל שם נעבד על המחובר לאסרו לגבוה או לא:
TOSAFOT
יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר נ"ל דהמדקדק בלשון בעיא זו דאמר דרמי בר חמא דקמיבעיא ליה סבר דאיכא לחלק בין בעלי חיים בין מחובר ולכך היה מסופק אם יש נעבד במחובר והא דבעי במכשיריו אם תמצי לומר קאמר דאי פשטינן דשרי כ"ש מכשיריו אבל אי פשטינן דאסור מכשיריו מאי:
אִם תִּמְצֵי לוֹמַר יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ, מַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן דָּמוּ אוֹ לָא?
Furthermore, if you say that with regard to an item that is attached to the ground and that was worshipped, it is rendered unfit for the Most High, are the items that merely facilitate the sacrifice of an offering, such as the altar, viewed the same way as an offering itself, or not? Perhaps the principle that items worshipped in idolatrous practice are disqualified for use in the Temple applies only to offerings, and not to the items used to facilitate the bringing of offerings.
RASHI
ואם תמצי לומר יש נעבד אצל גבוה אכתי מיבעיא ליה הכי האי נעבד דלאו לקרבן גופיה קא בעי לה אלא לבנין מזבח דמכשירי קרבן מי אמרינן כקרבן דמי ונעבד אסור בהן או לא:
אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה אֶתְנָן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט – אָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ, דִּכְתִיב: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״, לָא שְׁנָא תָּלוּשׁ וְלָא שְׁנָא בִּמְחוּבָּר; נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט – אֵינוֹ דִּין שֶׁאָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ?
Rava says: The dilemma can be resolved with an a fortiori inference. The Torah prohibits the sacrifice of an animal as an offering or a donation to the Temple if it was given in payment to a prostitute or exchanged in the sale of a dog. And if it is so that concerning deriving benefit from an item that served as payment
RASHI
אסור במחובר לגבוה ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש כו':
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אוֹ חִילּוּף, וּמַה נֶּעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ אֵצֶל הֶדְיוֹט – מוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, לָא שְׁנָא לְהֶדְיוֹט וְלָא שְׁנָא לְגָבוֹהַּ; אֶתְנָן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ?
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: Or one can reverse
RASHI
או חילוף כיון דלא משכחת קרא בהדיא דאסר אתנן במחובר לגבוה אלא משום דקרא סתמא כתיב אסרת ליה במחובר והדר ילפת נעבד מיניה לאיסורא אימא איפכא דהא קרא סתמא שרי נעבד במחובר:
דכתיב [אלהיהם על ההרים] ולא ההרים אלהיהם אימא אפי' לגבוה שריא והדר נילף אתנן מיניה למשרייה במחובר:
וְאִי מִשּׁוּם ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – פְּרָט לְפָרָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה לַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְרַבּוֹת אֶת הָרִיקּוּעִים!
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, continues: And if one would say that it should still be prohibited to use it in the Temple due to that which the verse states: “You shall not bring the payment to a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord
RASHI
ואי משום בית ה' ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית:
ההוא מיבעי ליה כו' פרה אדומה שאינה באה לבית ששחיטתה בהר הזיתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה:
רקועים טסי זהב שעושין ציפוי לכותל היכל לבית קדשי הקדשים כדאמרינן בשקלים בפרק התרומה דכיון דנוי הוא מיתסר:
TOSAFOT
ואי משום בית ה' ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין בית המקדש לשון רש"י והוא שינה לשונו ממה שפירש למעלה גבי מילתיה דרבא שכן פירש לעיל אסור במחובר לגבוה ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית דמשמע אפילו לבנין הבית ונראה דיפה דקדק לפי שיטת התלמוד וק"ל מיהו מה שפירש הכא דאתנן דבית קרי מחובר קשיא דהא לקמן בשמעתין חשיב רב יהודה בית תלוש משום דהוי תלוש ולבסוף חברו לכן נראה לפרש ואי משום בית דתדרוש שנתן לה עצים ואבנים לבנות בית ויהיה אסור להקדישן וסתם עצים ואבנים שבונין מהם רגילים להיות מחוברים במקומן אי נמי יש ליישב פרש"י דכתב רחמנא בית ולא חלק בין בית של בנין לבית חצוב במערה שלא היה שם תלוש מעולם:
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא קָאָמִינָא לְחוּמְרָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקוּלָּא, קוּלָּא וְחוּמְרָא – לְחוּמְרָא פָּרְכִינַן.
Rava said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: I am stating an a fortiori inference that leads to a stringency, and you are stating an opposite a fortiori inference that leads to a leniency. And the principle is that whenever there is the option to employ an a fortiori inference that leads to a leniency or one that leads to a stringency, we infer the stringency.
RASHI
פרכינן דיינינן וכל דין ק"ו קרי ליה פירכא משום דבלשון תימה אתי:
אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: וְכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא קוּלָּא וְחוּמְרָא, לְקוּלָּא לָא פָּרְכִינַן? וְהָא הַזָּאָה דְּפֶסַח דִּפְלִיגִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לְחוּמְרָא וְקָא מְחַיֵּיב לֵיהּ לְגַבְרָא, וְרַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא וּפָטַר, וְקָא פָּרֵיךְ רַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא!
Rav Pappa said to Rava: And is it so that anywhere that there is an option to employ an a fortiori inference to infer a leniency or a stringency, we do not infer the leniency? But isn’t there the case of sprinkling the purifying water of a red heifer upon one who has contracted ritual impurity through contact with a corpse, in order to thereby obligate him in the sacrificing and eating of the Paschal offering?
RASHI
הזאה דפסח טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת בערב הפסח:
דר"א דן ק"ו לחומרא דקתני א"ר אליעזר ועליה אני דן ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת זו שמשום שבות אינו דין שתדחה ויזה עליו ויתחייב בפסח. ור"ע פריך לקולא ופטר מפסח דקתני אמר לו ר"ע או חילוף מה הזאה דמשום שבות אינה דוחה שבת שחיטה דמשום מלאכה היא אינו דין שלא תדחה אלמא ק"ו לקולא פריך:
דִּתְנַן, הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִילּוּף, וּמָה הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת – אֵינָהּ דּוֹחָה הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא דְּאוֹרַיְיתָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?
This is as we learned in a mishna (see Pesaḥim 65b) that Rabbi Eliezer reasoned: If slaughter, which is generally prohibited on Shabbat by Torah law, is permitted for the sake of sacrificing the Paschal offering, all the more so is it not clear that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited on Shabbat merely due to a rabbinic decree, should override Shabbat? Rabbi Akiva replied: Or one can reverse the claim. And if sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited merely due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited by Torah law, all the more so is it not clear that it should not override Shabbat? Contrary to Rava’s claim, Rabbi Akiva clearly infers a leniency instead of the stringency inferred by Rabbi Eliezer.
RASHI
דתנן השיב ר"ע כו' משום אתקפתיה דרישא דמילתא נקט ואייתי לה הכא ומיהו אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף דר"ע קאתי ולסיועי לרב הונא באו חילוף דידיה:
הָתָם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גְּמָרֵיהּ וְאִיַּיקַר לֵיהּ תַּלְמוּדָא, וַאֲתָא רַבִּי עֲקִיבָא לְאַדְכּוּרֵיהּ. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּךְ מְקוּבָּל אֲנִי מִמְּךָ: הַזָּאָה שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
The Gemara answers: There, Rabbi Akiva does not employ a real a fortiori inference. Rabbi Eliezer himself taught him this halakha , which he knew as a tradition, but he had forgotten his own learning
RASHI
התם ההוא או חילוף דר"ע לא סלקא אדעתא דר"ע למדייניה ולמימר לא תדחייה שחיטה את השבת אלא משום דר"ע היה מקובל ובא מר"א עצמו שהיה רבו שהזאה אינה דוחה שבת:
ואייקר ליה תלמודא דר"א נשתכח הימנו הלכה ובעי למידן מק"ו הזאה משחיטה דדחייא ואתי ר"ע לאדכוריה גמריה ואמרה למילתא בלשון או חילוף ודאין ק"ו שחיטה מהזאה דלא תדחה אע"פ שאי אפשר דהא ודאי שחיטה דחייא דכתיב במועדו ואפילו בשבת אלא כי היכי דניתיב לר"א לליביה למימר כיון דקא יליף האי שחיטה מהזאה דלא תדחה ודאי פשיטא ליה בהזאה דלא דחייא ומיהו לא איסתייעא מילתיה ולא אידכר אלא הכי אהדר ליה עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו ואפי' בשבת אמר לו ר"ע הבא לי מועד לאלו להזאה ולהבאתו מחוץ לתחום כמועד לשחיטה. ונימא ליה מימר כך מקובלני ממך הזאה אינה דוחה לאו אורח ארעא דכסיפא ליה מילתא לומר ששכח תלמודו:
והיינו דקאמר ליה אל תכפירני בשעת הדין כשאמר לו ר"ע הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כעס ר"א ואמר לו עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך ואמר לו ר"ע אל תכפירני בשעת דין זה שאנו חלוקין ודנין זה כנגד זה אל תכחד דבריך ראשונים וזכור מה שלמדתני הזאה שבות כו' אלמא מיניה גמר ליה:
בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקָמַת חִטִּים, מַהוּ לִמְנָחוֹת? יֵשׁ שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד, אוֹ אֵין שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד?
§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: In the case of one who bows to a stalk of wheat,
RASHI
המשתחוה לקמת חטים מה הן למנחות להדיוט מישרא שרי דאין מחובר נאסר להדיוט וכי קמיבעיא ליה לגבוה אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא מאי כיון דהדר טחין להו יש שינוי בנעבד דלא מיתסר לגבוה אלא בעיניה אבל היכא דאישתני שפיר דמי:
או אין שינוי בנעבד ואסיר דלא מהני ליה שינוי. אית דגרס המשתחוה לחטין קמחן מהו למנחות וא"א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט אפילו למאן דבעי תפיסת ידי אדם בתלוש דהא איכא תפיסה טובא קצירה ועימור ודישה וכ"ש לגבוה דאסור וכיון דנעשה עבודת כוכבים תו מאי מהני להו שינוי לא מיבעיא עבודת כוכבים דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אלא אפילו כל איסורי הנאה כן וכל הנעשה מהן נאסר דהא הנאה היא:
TOSAFOT
יש שינוי בנעבד כו' תימה במחובר מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן במרובה (ב"ק דף סה:) הם ולא שינוייהם וי"ל דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי ליה משום דעבודת כוכבים יש לאסור אע"ג שנשתנה:
אֲמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, תָּא שְׁמַע: כָּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – וְלָדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים; וְתָנֵי עֲלָהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר.
Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: Come and hear a resolution from that which is taught in a mishna ( Temura 30b): The principle is that concerning all items that are forbidden with regard to sacrificing them the altar, their offspring, i.e., whatever products are derived from them, are permitted.
RASHI
כל האסורין כגון מוקצה ונעבד:
ור"א אוסר וקס"ד השתא דבבהמה מעוברת שרבעה או השתחוה לה עסקינן וביש שינוי בנעבד קמיפלגי דת"ק סבר יש שינוי בנעבד הלכך ולדותיהן מותרין דמעיקרא עובר והשתא בהמה ור"א סבר אין שינוי בנעבד אלמא פלוגתא היא:
TOSAFOT
כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין משמע הכא דשינוי אינו מועיל כלום לגבי אם וגבי שינוי קונה (ב"ק דף צג:) למאן דאית ליה שינוי קונה תנן גזל רחל וילדה גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם אלא דמי הפרה אלמא מהני שינוי לגבי אם ויש לחלק לגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לגבי מזבח:
וְלָאו אִתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַחֲלוֹקֶת – כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ,
The Gemara asks: But wasn’t it stated with regard to this dispute that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The dispute is with regard to a case where it became prohibited to use the animals as offerings because a person engaged in bestiality with them and later they became pregnant.
RASHI
ה"ג ולאו מי אתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו וכדמפרש בתמורה בפ' כל האסורין דת"ק סבר זה וזה גורם מותר ורבי אליעזר סבר זה וזה גורם אסור:
TOSAFOT
כשנרבעו ולבסוף עיברו וגבול יש לה כדאמרינן לעיל פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כד:):