Back
Avodah Zarah
Daf 41aוְהָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! תִּרְגְּמָהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן.
But aren’t they fragments
RASHI
על בסיסן על כנן מקום המתוקן לה כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו:
TOSAFOT
והא שברים נינהו וא"ת בלא מלתיה דשמואל נמי תקשי רישא לסיפא רישא שברי צלמים מותרין וסיפא תבנית יד ורגל אסורין ויש לומר דאי לאו מלתיה דשמואל הוה אמינא שברי עבודת כוכבים אסורין וסיפא משתמע שפיר בשברי עבודת כוכבים:
בעומדין על בסיסן פ"ה על בימוס שלהן ולשון מצא קשיא דמשמע בשוק או בשדה לכך נראה לר"ת לפרש שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדם ואינם נראים כשברים אלא נראה שכך הן מתחלה נעשים:
אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת.
§ It was stated: With regard to objects of idol worship that broke by themselves,
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲסוּרָה, דְּהָא לָא בִּטְּלָהּ; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר מוּתֶּרֶת, מִסְּתָמָא בַּטּוּלֵי מְבַטֵּיל לָהּ, מֵימַר אָמַר: אִיהִי נַפְשָׁהּ לָא אַצְלָה, לְהַהוּא גַּבְרָא מַצְלָה לֵיהּ?
The Gemara explains the sides of the dispute. Rabbi Yoḥanan says that it is prohibited, as its owner did not revoke
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת״ וגו׳, וּכְתִיב: ״עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן״ וגו׳!
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from the passage in the book of Samuel recounting the downfall of the Philistine god Dagon: “And when they arose early the next morning, behold, Dagon was fallen on his face to the ground before the Ark of the Lord; and the head of Dagon and both the palms of his hands lay cut off upon the threshold; only the trunk of Dagon was left to him” (I Samuel 5:4). And from the next verse it seems that Dagon’s worshippers accorded it honor despite its destruction, as it is written: “Therefore, the priests of Dagon, and anyone who comes into Dagon’s house, do not tread
RASHI
לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון אלמא חשיבי להו שברים:
אָמַר לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הָתָם שֶׁמַּנִּיחִין אֶת הַדָּגוֹן וְעוֹבְדִין אֶת הַמִּפְתָּן, דְּאָמְרִי הָכִי: שְׁבַקֵיהּ אִיסָּרֵיהּ לְדָגוֹן וַאֲתָא אֵיתִיב לֵיהּ עַל הַמִּפְתָּן.
Rabbi Shimon ben Lakish said to him: Is there proof from there? There, the reason people did not tread on the threshold of Dagon is that they had abandoned their worship of the Dagon and would instead worship the threshold upon which Dagon was found, as they stated this reasoning: The spirit of Dagon has left the Dagon idol
RASHI
משם ראיה בתמיה:
התם לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן:
שבקיה איסריה לדגון גבורת ושררת הצלם עזבתו והלכה וישבה על המפתן. איסריה שר שלו כמו איסריה דעניותא (בשחיטת חולין בפרק כל הבשר (חולין דף קה)):
אֵיתִיבֵיהּ: הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין, הָא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה – אֲסוּרִין!
Rabbi Yoḥanan raised another objection to Rabbi Shimon ben Lakish from the mishna: In the case of one who finds fragments of statues, these are permitted. This indicates that fragments of known objects of idol worship are forbidden.
TOSAFOT
איתיביה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין נראה לפרש דהכי פריך הך משנה סתמא שנויה ור"מ לא הוזכר בה וא"כ נוכל להעמיד אף כרבנן ובסתם צלמים שאין בידם כלום שנחלקו ר"מ ורבנן מיירי הכא והכי דייק בשלמא לר"מ דאסר צלמים עצמם הוצרך לשנות היתר בשברים אלא לרבנן השתא צלמים עצמם שרו שברים מבעיא אלא ש"מ למידק אתא הא שברים של עבודת כוכבים אסורין והשתא ליכא לשנויי כדשני לעיל ה"ה אפי' שברי עבודת כוכבים מותרין ומשום דקא בעי למיתני מצא תבנית יד וכו' דהך תירוצא לא שייך אלא אליבא דר"מ דאסר סתם צלמים אבל לרבנן עדיין הקושיא בדוכתה אמאי תני שברי צלמים אם לא לדקדק הא שברי עבודת כוכבים אסורין ומשני לא תוקמה כרבנן ותידוק הא שברי עבודת כוכבים אסורין אלא תוקמה כר"מ ותידוק הא צלמים עצמם אסורין אבל שברי עבודת כוכבים לעולם מותרין ומאחר שבא להשמיענו סתמא כר"מ אין להקשות מה שהקשינו לעיל לשמואל ליתני שברי עבודת כוכבים וכ"ש שברי צלמים דאי תנא שברי עבודת כוכבים לא היינו יכולין לדקדק הא צלמים עצמם אסורין אלא הא עבודת כוכבים עצמה אסורה ובהא כו"ע מודו ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר"מ לימא משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל כי נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועי' חידוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא אבל השתא קאמר דלא בא לאשמועינן בשברים כלל ולא בא אלא לדיוק אבל אליבא דשמואל משמע דבא להודיע דשברים מותר כדפרישית לעיל:
לָא תֵּימָא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרִין, אֶלָּא אֵימָא: הָא צְלָמִים עַצְמָן אֲסוּרִין, וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר.
Rabbi Shimon ben Lakish replied: Do not say that the indication is that fragments of objects of idol worship are forbidden; rather say that the indication is that full statues themselves are forbidden, and the unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who, in the previous mishna, prohibits any statue as it is possible that it is worshipped annually.
RASHI
וסתמא כר"מ ואע"ג דאסר בצלמים מודה בשבריהן:
וְרַבִּי יוֹחָנָן, מִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְהוּ לְרַבָּנַן; לָאו אָמַר רַבִּי מֵאִיר: צְלָמִים אֲסוּרִין, שִׁבְרֵי צְלָמִים מוּתָּרִין? לְרַבָּנַן עֲבוֹדָה זָרָה נַמִי, הִיא אֲסוּרָה וּשְׁבָרֶיהָ מוּתָּרִין!
The Gemara asks: But how does Rabbi Yoḥanan refute the following logic: From the opinion of Rabbi Meir one can learn a detail with regard to the opinion of the Rabbis. Doesn’t Rabbi Meir say that statues are forbidden, while fragments of statues are permitted? From this, one can derive that this is true according to the Rabbis as well with regard to objects of idol worship: The object itself is forbidden, but its fragments are permitted.
RASHI
ומקשי' ולרבי יוחנן דקאמר הכא מודה ר"מ דשברי צלמים מותרין מדר"מ נשמע לרבנן דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים דהא צלמים לרבי מאיר כעבודת כוכבים לרבנן נינהו ומדר"מ נשמע לרבנן דכי היכי דקאמר שברי צלמים מותרין ה"נ ודאי ס"ל לרבנן צלמים שיש בידן מקל או צפור דשבריהן מותרין. וה"מ למימר מדרבנן נשמע לרבנן דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור ומ"מ שבריהן מותרין והאי דלא קאמר הכי משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין:
לאו אמר ר"מ וכו' לשון קושיא:
TOSAFOT
מדרבי מאיר נשמע לרבנן לפר"ת דפירש לרבנן דאסרי כל צלמים אף אין בידם כלום חוץ מאנדרטי עומד על פתח מדינה נראה דה"מ למפרך מרבנן גופייהו דלעולם בצלמים האסורים יש להחמיר בשבריהם כשברי עבודת כוכבים עצמה ולרבנן שבריהם מותרין דדבר ידוע הוא שאינם מחמירין יותר מר"מ וא"כ לימא מרבנן גופייהו נשמע דשברי עבודת כוכבים מותרין דהא צלמים אסורין שבריהם מותרין ה"נ עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין ובקונטרס נמי דקדק דה"מ למיפרך מרבנן גופייהו ומצלמים שיש בידם מקל או צפור ושבריהם מותרין אלא משום דלא חזינן בהדיא במתני' דשרו שברי צלמים שהן אסורין:
הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם אֵימַר עֲבָדוּם אֵימַר לֹא עֲבָדוּם, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עֲבָדוּם – אֵימַר בִּטְּלוּם; עֲבוֹדָה זָרָה וַדַּאי עֲבָדוּהָ, מִי יֵימַר דְּבִטְּלָהּ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!
The Gemara rejects this comparison: How can these cases be compared? There, in the case of statues, the fragments are permitted because there is room to say that people worshipped them, and there is also room to say that people did not worship them; and even if you say that people worshipped them, there is room to say that their owners subsequently revoked them. This is not comparable to an object of idol worship, which people certainly worshipped, and who is to say that its owner certainly revoked it? It is a conflict between an uncertainty as to whether or not it was revoked, and a certainty that it was worshipped, and the principle is that an uncertainty does not override a certainty.
RASHI
הוי ספק וודאי ספק להיתר וודאי אסור:
אין ספק מוציא מידי ודאי שהוחזק תחלה לאיסור:
TOSAFOT
ואין ספק מוציא מידי ודאי בתמיה פי' ואין ספק היתר הרגיל מוציא מידי ודאי דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר כדמוכח בפ"ק דחולין (דף י.) גבי עור ספק פוגם וכו':
וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵאָה פֵּירוֹת, אֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן – הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין;
The Gemara asks: And does an uncertainty not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita : In the case of a ḥaver
וְהָא הָכָא דְּוַדַּאי טְבִילִי, סָפֵק עַשְּׂרִינְהוּ סָפֵק לָא עַשְּׂרִינְהוּ, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!
The Gemara infers: And here, in this case, the produce was certainly untithed at the outset, and there is uncertainty whether the ḥaver tithed it, and there is uncertainty whether he did not tithe it, and despite this conflict, the uncertainty whether it was tithed comes and overrides the certainty that it was untithed produce.
RASHI
והא הכא דודאי טבילי כיון שאנו רואין שנגמרה מלאכתן ודאי בחזקת טבל היו מיד:
הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי עַשְּׂרִינְהוּ, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן מִתַּחַת יָדוֹ.
The Gemara rejects this claim: There, in that case, conflict is between certainty and certainty,
RASHI
התם ודאי וודאי הוא כי היכי דפשיטא לך שהיו טבל ה"נ פשיטא לך שעישרן החבר מיד שמוחזק בכך:
TOSAFOT
חזקה על חבר וכו' בירושלמי קאמר תפתר בשמת בתוך היישוב פירוש ביישוב הדעת:
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מֵעִיקָּרָא לָא טְבִילִי סָפֵק וְסָפֵק הוּא,
And if you wish, say instead that perhaps the produce did not initially have the status of untithed produce, and therefore the conflict is between uncertainty and uncertainty.
RASHI
ואב"א ספק וספק הוא כי היכי דמספקא לן אם עישרן אם לאו נמי מספקא לן אם היו מעולם טבל אם לאו דאע"ג דנגמרה מלאכתן השתא ונתמרחו בכרי איכא למימר לא באו לכלל טבל מעולם:
אֶפְשָׁר דַּעֲבַד כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא, דְּאָמַר: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר.
This is because it is possible that there was never an obligation to tithe the produce, as the ḥaver may have acted in accordance with the statement of Rabbi Oshaya, who says that a person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain,
RASHI
דעבד להו כרבי אושעיא דהכניסה במוץ שלה ולא ראה פני הבית. ואע"ג דטבל שלא ראה פני הבית מיתסר באכילת קבע והכא מחזקינן להו בחזקת מתוקנין ושרינן להו באכילת קבע אין כאן ספק מוציא מידי ודאי דאכילת קבע בדאורייתא לא אשכחינן ומדרבנן הוא דמיתסר והימנוה רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו אבל אי הוה חזינן ליה דמרחינהו קודם שראו פני הבית ובאו לכלל טבל לא נפקי תו מידי ודאי עד דמעשרינהו קמן:
ומכניסה לחצירו במוץ שלה ולא ימרחנה בכרי בגורן שבשדה דמירוח הוא גמר מלאכה והכנסתו לבית הוא קובעתו למעשר לאסור בו אכילת עראי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וכיון דהכניסה קודם גמר מלאכה לא קבעה ליה לכך וכי מהדר להו וממרח להו בתוך הבית לא מקבעי דפני הבית הוא דקבעי ולא תוך הבית כדיליף התם מואכלו בשעריך ואפילו מירחו בשדה והכניסו דרך גגות וקרפיפות אמרינן בברכות (דף לה:) דלא מקבעי:
כדי שתהא בהמתו אוכלת להכי נקט בהמתו דמאכל בהמתו קחשיב ליה אכילת עראי וליכא אפילו איסורא דרבנן כדתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח בכרי אלמא מאכל בהמה עראי קרי ליה דאילו גבי אדם אף על גב דלא נמרחו אסור לאכול קבע אלא עראי. ולגבי לא ראה פני הבית נמי בהמתו שריא אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע אלא עראי אבל אי ראה פני הבית אפילו מאכל בהמה חייב במעשר דהא דתנן (דמאי פ"א מ"ג) הלוקח לזרע ולבהמה פטור בדמאי תנינן לה:
TOSAFOT
ומכניסה במוץ שלה פי' שלא תראה בדגן פני הבית כדי שלא תתחייב במעשר דאמרינן (ב"מ דף פח.) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית פירוש לאחר שנעשה דגן ואם הכניסה במוץ שלה אז יוכל לאכול עראי וכדתניא בתוספתא ובפרק קמא דביצה (דף יג.) מייתי לה הכניס שבלין לאכול מהם עיסה אוכל מהם עראי ופטור ואכילת בהמתו דנקט הכא משום דכל אכילת בהמה אפילו קבע שלה חשוב הוא עראי וכדאמרינן (פאה פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שיתמרח בכרי אבל אם ראה פני הבית בדגן או אף במרוח בכרי או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר ולא יוכל לאכול עראי ואף לא להאכיל בהמתו דהנאה של כלוי אסורה בטבל והתם תלינן בשמא הכניסה במוץ ואף על גב דמדרבנן אסור לאכול קבע אתי ספק מעשר ומוציא מידי ודאי דרבנן:
וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ
The Gemara raises another objection: And is it so that an uncertainty does not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: There was an incident involving the maidservant