Back
Avodah Zarah
Daf 37bסוּסְבִּיל, בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, וְהָכָא בִּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: רוּבָּא כָּל דְּהוּ בָּעֵינַן, וּמָר סָבַר: רוּבָּא דְּמִנְכַּר בָּעֵינַן.
it is a susbil , and accordingly, with regard to a long-headed locust, everyone agrees that it is prohibited. And here they disagree with regard to a locust whose wings barely cover most of its body:
RASHI
סוסביל אין ראשו ארוך אבל אין כנפיו חופין את רובו לראות לעינים אלא בצמצום ע"י מדידה:
ה"ג בכנפיו חופין את רובו ע"י הדחק קמיפלגי ולא גרסינן וקרסולין דהני קרסוליים לא חפו מידי שהן ב' רגלים ארוכין מן הארבעה ובהן הוא מדלג והיינו כרעים ממעל לרגליו לנתר וגו':
רובא דמינכר רוב הנראה לעינים:
TOSAFOT
הא הלכתא מסוטה גמרינן לה לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה לא הוצרכנו ללמוד מסוטה אלא אמרינן העמד דבר על חזקתו ולא גמרינן מסוטה אלא לומר דברה"י ספיקו טמא דבסוטה נמי הוי ספק טומאה ברה"י:
וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מִטְבַּחַיָּא דָּכָן. מַאי דָּכָן? רַב אָמַר: דָּכָן מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דָּכָן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן.
§ It was stated above: And Yosei ben Yo’ezer testified with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple that they are ritually pure. The Gemara asks: What did Yosei ben Yo’ezer mean when he said they are pure? Rav says: He meant that they are actually ritually pure. And Shmuel says: They are pure in the sense that they do not impart ritual impurity to other substances; but they themselves can contract impurity.
רַב אָמַר דָּכָן מַמָּשׁ – קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן טוּמְאָה – בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, אֲבָל בְּמַשְׁקֵה בֵּי מִטְבַּחַיָּא לָא גָּזְרוּ רַבָּנַן.
The Gemara explains the reasons for these opinions. Rav says that these liquids are actually pure, as he maintains that the ritual impurity of liquids applies by rabbinic law, and when the Sages decreed impurity upon liquids, they did so only with regard to ordinary liquids. But the Sages did not issue their decree with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple.
RASHI
טומאת משקין דרבנן ובמסכת פסחים (דף טז.) פרכינן והכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' ומשני מאי יטמא הכשר:
וּשְׁמוּאֵל אָמַר דָּכָן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן – קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרַיְיתָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּרַבָּנַן, וְכִי גָּזְרוּ רַבָּנַן – בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּי מִטְבַּחַיָּא לָא גָּזְרוּ.
And Shmuel says: The liquids are ritually pure in the sense that they do not impart impurity to other substances; but they themselves can contract impurity, as Shmuel maintains that the ritual impurity of liquids themselves is by Torah law,
RASHI
לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מדאורייתא רמיא עלייהו אם נטמא:
TOSAFOT
והשלקות מנהני מילי אומר ר"ת דמדבעי תלמודא בשלקות וקסבר מדאורייתא היא שמא גזירה קדמונית היא ולא נגזרה עם הפת ושלקות היא עניני תבשיל כדמשמע בהך שמעתא ומתחלה גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כ"כ עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח דברים גם על הפת ואע"ג דבמתניתין תני פת מקמי שלקות מ"מ שלקות גזירה קדמונית יותר היתה וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מהאי טעמא דפת ושלקות תרי מילי נינהו ואור"ת נמי דצריך לערב עירובי תבשילין בפת ושלקות ומביא ראיה מדאמרינן בפ"ב דביצה (דף טו:) ר"א אומר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל שנאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכן פי' בה"ג אכן ר"י אומר דבעירובי תבשילין סגי בחד או בפת או בתבשיל ולית הלכתא כההיא דר"א דשמותי הוא וגם הולך בשיטת חנניה אליבא דב"ש דבעי פת ותבשיל וחמין טמונין וב"ה מתירין ובירושלמי דביצה פליג ר' יהושע בהדיא עליה דר' אליעזר והכי איתא התם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל רבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל ואמרינן בשל סופרים הלך אחר המיקל ורבי יהושע מיקל הוא ועוד דבתלמוד שלנו חנניה אליבא דבית הלל לא מצרכו אלא חד ומיהו העולם נהגו לערב בפת ותבשיל הואיל ויצא דבר מפי ה"ג ור"ת [וע"ע תוס' ביצה יז: ד"ה אמר רבא]:
וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״. ״יוֹסֵף אַסָּרָא״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת״ וגו׳!
§ It was stated: And Yosei ben Yo’ezer testified with regard to one who touches a corpse that he is impure, and as a result they called him: Yosef the Permissive. The Gemara questions this: Since he issued a stringent ruling, they should have called him: Yosef the Prohibiting. And furthermore, this halakha is explicitly written in the Torah,
דְּאוֹרַיְיתָא דְּיִקְרַב טָמֵא, דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב טָהוֹר, וַאֲתוּ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמָהּ אַדְּאוֹרַיְיתָא.
The Gemara explains: By Torah law one who touches a corpse is ritually impure, but one who touches another who has touched a corpse is pure. And the Sages came and decreed that even one who touches another who has touched a corpse is also impure. And Yosei ben Yo’ezer came and established the halakha in accordance with the original, more lenient Torah law.
RASHI
ואתו אינהו גזור על דיקרב בדיקרב ואתא איהו יוסף ואסהיד על דיקרב למיתא מסאב דהא דאורייתא היא אבל דיקרב בדיקרב לא גזרינן עליה והיינו יוסף שריא:
ואתא איהו ואוקמיה אדאורייתא והכי קאמר על דיקרב למיתא מסאב טומאת שבעה אבל דיקרב בדיקרב לא מסאב אלא טומאת ערב:
דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״!
The Gemara raises a difficulty: One who touches another who has touched a corpse is also rendered impure by Torah law, as it is written: “And whatsoever the impure person touches shall be impure” (Numbers 19:22).
RASHI
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אותו שנגע במת קרי טמא וקאמר כל מי שיגע בו אותו טמא יטמא:
אֲמָרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן דַּאֲמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: דְּאוֹרַיְיתָא דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת עֶרֶב; וַאֲתוּ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמָהּ אַדְּאוֹרַיְיתָא.
The Sages stated this difficulty before Rava in the name of Mar Zutra, the son of Rav Naḥman, who said a response in the name of Rav Naḥman: By Torah law, one who touches another who touches a corpse while the second individual is in concurrent contact
RASHI
בחיבורין בשעה שהיה זה נוגע במת בא חבירו ונגע בו:
שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו:
TOSAFOT
בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור קשה דאמרינן באלו טריפות (חולין דף סו.) תנא דבי ר' ישמעאל ראשו ארוך מותר ומתני' נמי דהתם משמע דראשו ארוך מותר מדלא קחשיב ליה בהדי סימני טהרה אין ראשו ארוך ובסוף פרק ר"ע (שבת דף צ:) אמר נמי דשושיבא מותר דהא חזייה רב לרב כהנא דהוה מיעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שקליה דלמא קאכיל ליה חי ועבר משום בל תשקצו משמע דדוקא חי אסור אבל מת שרי לכן נראה לר"ת דגרסינן הכא ראשו ארוך דכ"ע לא פליגי דמותר וגירסא זו נמצאת בפר"ח [בחולין סה. ד"ה אלו כתבו וכן מצא בס' ישן]:
דְּאוֹרַיְיתָא מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״, וּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״, וּכְתִיב: ״וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב״, הָא כֵּיצַד?
The Gemara asks: What is the source of this halakha , prescribed by Torah law? As it is written: “He that touches the dead, even any man’s dead body, shall be impure seven days” (Numbers 19:11), and it is written: “And whatsoever the impure person touches shall be impure” (Numbers 19:22). These two verses indicate that one contracts ritual impurity for seven days. And yet it is also written: “And the soul that touches him shall be impure until evening” (Numbers 19:22). How can these texts be reconciled?
RASHI
כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת מת:
כָּאן בְּחִיבּוּרִין, כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין.
The Gemara answers: Here, in the first two verses, the Torah is discussing concurrent contact, which results in impurity of seven days; there, in the last verse, it is discussing a case where there is no concurrent contact, and therefore the individual in question is impure only until the evening.
אֲמַר לְהוּ רָבָא: לָאו אָמִינָא לְכוּ, לָא תִּתְלוּ בֵּיהּ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אֲמַר רַב נַחְמָן: סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הִתִּיר לָהֶן.
Rava said to the Sages who suggested that explanation citing Rav Naḥman: Didn’t I tell you not to hang empty pitchers [ bukei ]
RASHI
בוקי סריקי כדים ריקים. כלומר דברים שאינן טעם:
ספק טומאה ברה"ר התיר להם שאינם נוהגין בה איסור וה"ק ועל דיקרב ודאי למיתא מסאב אבל מספק לא:
וְהָא הִלְכְתָא מִסּוֹטָה גָּמְרִינַן לָהּ, מַה סּוֹטָה רְשׁוּת הַיָּחִיד, אַף טוּמְאָה רְשׁוּת הַיָּחִיד!
The Gemara raises a difficulty: But didn’t we learn this halakha from the case of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [ sota ]:
RASHI
הא הלכתא גמירי לה מסוטה דטהור דכל איסור ספק טומאה מהתם נפקא דאפיק לה קרא בלשון טומאה ונסתרה והיא נטמאה מגיד לך הכתוב שעל הספק אסור מכאן אתה דן לשרץ לטמא מספק:
ומה סוטה רה"י שהרי אין סתירה ברה"ר אף טומאת ספק בשרץ אינה אלא ברה"י במסכת סוטה (דף כח:):
הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹרֵי לֵיהּ אוֹרוּיֵי.
Rabbi Yoḥanan said in explanation: This is the halakha , but a public ruling is not issued to that effect. Consequently, the masses treated this matter with stringency. And Yosei ben Yo’ezer came and instructed the masses to follow the original instruction of the Torah. Therefore, his ruling was in fact a leniency.
RASHI
הלכה דבספק טומאה ברה"ר טהור:
ואין מורין ברבים כן דלא ליזלזלו בה טפי:
תַּנְיָא נַמִי הָכִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹרוֹת נָעַץ לָהֶם, וְאָמַר: עַד כָּאן רְשׁוּת הָרַבִּים, עַד כָּאן רְשׁוּת הַיָּחִיד. כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, אָמַר לְהוּ: הָא מַיָּא בְּשִׁיקְעֲתָא דִּבְנַהֲרָא, זִילוּ טְבוֹלוּ.
The Gemara provides support for Rabbi Yoḥanan’s explanation. This is also taught in a baraita : Rabbi Yehuda says that Yosei ben Yo’ezer drove stakes into the ground for the people
RASHI
קורות נעץ להן לסימנין בין רה"ר ובין שדות של בקעה שהן רה"י לטומאה שבעל השדה מקפיד בדריסת הרגל ועוד דאמרינן בהשותפין (ב"ב יב.) ד' אמות הסמוכות לרה"ר כגון מקום פנוי הסמוך לרה"ר והוא ארוך הרבה לד' אמות הראשונות רה"ר לטומאה ובאותן מקומות נעץ להן קורות:
כי אתו לקמיה דרבי ינאי מי שאירע בו ספק טומאה ברה"ר:
״וְהַשְּׁלָקוֹת״. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי״, כְּמַיִם – מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה.
§ The mishna teaches: And boiled vegetables
RASHI
מנהני מילי דבישולי עובדי כוכבים אסירי:
TOSAFOT
דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת וטומאה בחיבורין ודאי הוה דאורייתא והא דאמר רבא לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקסבר דיוסף בן יועזר לא איירי בהכי וכן משמע בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מב: ושם ד"ה בחבורי):
אֶלָּא מֵעַתָּה, חִטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת הָכִי נַמִי דַּאֲסוּרִין! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי, וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת – מוּתָּרִין! אֶלָּא כְּמַיִם – מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ.
The Gemara raises a difficulty: If that is so, then in a case where a gentile had wheat and made it into roasted grains
RASHI
קליות יבשו בתנור:
אֶלָּא מֵעַתָּה, חִיטִּין וּטְחָנָן הָכִי נַמִי דַּאֲסוּרִין! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת – הַקְּמָחִים וְהַסְּלָתוֹת שֶׁלָּהֶן מוּתָּרִין! אֶלָּא כְּמַיִם – מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן עַל יְדֵי הָאוּר, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ עַל יְדֵי הָאוּר.
The Gemara raises another difficulty: If that is so, then if a gentile had wheat and ground it into flour, the flour should also be prohibited, as the wheat has been altered from its original state. And if you would say: Indeed that is so, this cannot be the case, as isn’t it taught in baraita : If a gentile had wheat and made it into roasted grains, it is permitted; similarly, flours and fine flours belonging to gentiles are permitted? Rather, food is like water in the following manner: Just as Moses wished to purchase water that was not altered from its original state by fire,
מִידֵי אוּר כְּתִיב?
The Gemara raises a difficulty: Is fire written in the verse? There is no mention of fire in the verse at all. How can it be assumed that this is the similarity between water and food?