Back
Avodah Zarah
Daf 19bדְּלָא לִיפְלוֹג לִישָּׁנֵי. ״עַל פַּלְגֵי מָיִם״ – אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו, שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד.
he will not become confused by the different versions of the same statements he hears from each teacher, as he will have no clear authoritative version from one source. The Gemara continues discussing the verse cited above: “By streams [ palgei ] of water” (Psalms 1:3). Rabbi Tanḥum bar Ḥanilai says: Since the root peh , lamed , gimmel can also refer to dividing, the verse is interpreted as follows: A person should always divide his years into thirds,
RASHI
דלא ליפלוג לישני שלא יתחלקו הלשונות דהאי גריס שמעתא בהאי לישנא והאי גריס לה בלישנא אחרינא וחדא מילתא היא ומיהו תלמיד דגריס מתרוייהו (לישני) משתבש בגירסיה משום דמבלבל לישני:
TOSAFOT
ישלש אדם שנותיו וכו' אלא ליומי פ"ה ב' ימים מקרא ב' ימים משנה וב' ימים תלמוד ולשון ליומי דחקו לפרש כן מיהו אכתי איכא לאקשויי מי ידע כמה חי לכך נראה ליומי בכל יום ולכך תקנו פסוקי התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל ונראה לר"ת דאנו שעוסקין בתלמוד בבלי דיינו כי הוא בלול במקרא במשנה ובתלמוד כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד:
מִי יָדַע אִינִישׁ כַּמָּה חַיֵּי? כִּי קָאָמְרִינַן – בְּיוֹמֵי.
The Gemara asks: How can one divide his life this way? Does a person know the length of his life, that he can calculate how much a third will be? The Gemara answers: When we said that a one should divide his time into thirds, the intention was with regard to his days,
RASHI
ביומי ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וכו' וכן כל שבוע ושבוע:
״אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״, אָמַר רָבָא: אִם פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ – ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״, וְאִם לָאו – עַל הַלּוֹמֵד וְעַל הַמְלַמֵּד, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם״ וגו׳.
The Gemara discusses the continuation of the verse cited above: “That brings forth its fruit in its season and whose leaf does not wither” (Psalms 1:3). Rava says: If one brings forth fruit in its season,
RASHI
אם פריו יתן בעתו שיקבע עתים לתורה:
על הלומד ועל המלמד שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון:
רשעים תרי משמע לומד ומלמדו. ל"א פריו יתן בעתו שלומד ועושה פרי כלומר מקיים מה שכתוב בתורה וזה עיקר:
TOSAFOT
אם פריו יתן בעתו נראה לפרש להר"ר אלחנן הוראה כדבסמוך ובקונטרס פירש לענין קביעות עתים לתורה:
אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה״? זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה, ״וַעֲצֻמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ״ – זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה.
Rabbi Abba says that Rav Huna says that Rav says: What is the meaning of that which is written: “For she has cast down [ hippila ] many wounded and a mighty host are all her slain” (Proverbs 7:26)? This is referring to a student who has not yet reached the level where he can render legal decisions,
RASHI
הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו. כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו:
ועצומים המתעצמים והמחרישים ומתאפקים מלהורות הורגין את דורן. ועצומים לשון ועוצם עיניו (ישעיהו לג):
וְעַד כַּמָּה? עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין. וְהָא רָבָא אוֹרֵי! הָתָם בְּשָׁוִין.
And until when is a scholar considered too immature to render legal decisions? He is considered immature until the age of forty years.
RASHI
ועד כמה הוי ראוי להוראה:
עד ארבעין שנין משנולד:
והא רבא אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה בפ"ק דראש השנה (דף יח.):
התם בשוין בשאין בעירו גדול ממנו:
״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״, אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַבָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: שֶׁאֲפִילּוּ שִׂיחַת חוּלִּין שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה תַּלְמוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״.
The Gemara cites another discussion with regard to the aforementioned verse: “And whose leaf does not wither” (Psalms 1:3). Rav Aḥa bar Adda says that Rav says, and some say that it was Rav Aḥa bar Abba who says that Rav Hamnuna says that Rav says: One should know that even the ordinary conversation
RASHI
שיחת חולין של חכמים צריכה תלמוד כדי להתלמד לדבר בלשונם שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא:
ועלהו הוי דבר קל שבאילן וכתיב לא יבול כלומר לא ילך לאיבוד:
״וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – נְכָסָיו מַצְלִיחִין לוֹ; כָּתוּב בַּתּוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן״;
The verse continues: “And in whatsoever he does he shall prosper.” Rabbi Yehoshua ben Levi says: This matter is written in the Torah, and repeated in the Prophets, and stated a third time in the Writings: Concerning anyone who engages in Torah study, his property dealings will be successful. It is written in the Torah, as it is written: “Observe therefore the words of this covenant, and do them, that you may make all that you do to prosper” (Deuteronomy 29:8).
שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה [הַזֶּה] מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל״; מְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״.
It is repeated in the Prophets, as it is written: “This book of the Torah shall not depart out of your mouth, but you shall meditate on it day and night, that you may observe to do according to all that is written in it; for then you shall make your ways prosperous, and then you shall have good success” (Joshua 1:8). It is stated a third time in the Writings, as it is written: “But his delight is in the Torah of the Lord; and in His Torah he meditates day and night. And he shall be like a tree planted by streams of water, that brings forth its fruit in its season, and whose leaf does not wither; and in whatsoever he does he shall prosper” (Psalms 1:2–3).
מַכְרִיז רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי? כְּנוּף וַאֲתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לָן חַיֵּי! אֲמַר לְהוּ: ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וגו׳ נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע״ וגו׳.
The Gemara relates that Rabbi Alexandri would proclaim in public, in the manner of a merchant selling wares: Who desires life? Who desires life? Everyone gathered around him to buy from him, saying to him: Give us life! He stated the following verse to them: “Who is the man that desires life, and loves days, that he may see good in them? Keep your tongue from evil, and your lips from speaking guile” (Psalms 34:13–14).
״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״ וגו׳, שֶׁמָּא יֹאמַר: נָצַרְתִּי לְשׁוֹנִי מֵרַע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, אֵלֵךְ וְאֶתְגָּרֶה בְּשֵׁינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״ – אֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״.
The psalm continues: “Depart from evil, and do good; seek peace and pursue it” (Psalms 34:15). The Gemara explains: Lest one say: I have kept my tongue from evil and my lips from speaking guile, I will therefore go and indulge in sleep. To counter this possibility, the verse states: “Depart from evil, and do good,” i.e., it is not enough to avoid evil, but one must actively do good. And the word good means nothing other than Torah, as it is stated: “For I have given you a good portion; My Torah, do not abandon it” (Proverbs 4:2).
״הִגִּיעַ לְכִיפָּה מָקוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם בָּנָה – שְׂכָרוֹ מוּתָּר. פְּשִׁיטָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא – אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבְדוּ!
§ The mishna teaches: One may build with gentiles small platforms and bathhouses, but once he reaches the arched chamber in the bath where the gentiles put up objects of idol worship, it is prohibited for a Jew to continue building it. Rabbi Elazar says that Rabbi Yoḥanan says: If he did continue to build the arched chamber, his wages are permitted.
RASHI
פשיטא דשכרו מותר דהא כיפה זו לאו עבודת כוכבים היא אלא תשמיש לעבודת כוכבים:
בין לר' ישמעאל ובין לר"ע דפליגי בעבודת כוכבים עצמה מאימתי נאסרת בתשמיש מודו דאין אסורין:
עד שיעבדו עד שישתמשו בהן לעבודת כוכבים בפרק רבי ישמעאל (לקמן עבודה זרה דף נא:) בברייתא בגמרא:
TOSAFOT
הגיע לכיפה כו' ואית ספרים דגרסי אין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים קטלאות נזמים וטבעות ר"א אומר מותר אכן נראה דלא גרס דלא מסתברא שיתיר שום תנא לעשות לכתחלה תכשיטי עבודת כוכבים ואין לומר דשרי ר"א משום איבה כדשריא בפ"ב (לקמן עבודה זרה דף כו.) לילד את העובדת כוכבים דלא דמי דהתם ודאי איכא איבה דליכא לאשתמוטי אבל הכא איכא לאשתמוטי למימר דאסר לן למעבד שום תכשיטי עבודת כוכבים וליכא למימר נמי דאתא לאשמועינן דבדיעבד שכרן מותר דא"כ היינו רבי אלעזר האמורא דגמרא דאמר אם בנה שכרו מותר ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קטלאות:
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל גּוֹי עַד שֶׁתֵּעָבֵד – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁל גּוֹי אֲסוּרָה מִיָּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
Rabbi Yirmeya says: Rabbi Elazar’s statement is necessary only to permit the wages of a Jew who built an object of idol worship itself. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that an object of idol worship of a Jew is forbidden immediately once it is built, but it is not prohibited to derive benefit from an object of idol worship of a gentile until it is actually worshipped. In this case the idol was built for a gentile, and therefore the laborer may receive payment for his work, as the idol was never worshipped. But according to the one who says that an object of idol worship of a gentile is also forbidden immediately, what can be said?
RASHI
לא נצרכה הא דר"א:
אלא לעבודת כוכבים עצמה שאם עשה ישראל לעובד כוכבים עבודת כוכבים בשכר שכרו מותר:
הניחא למאן דאמר כו' פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע היא:
של ישראל שעשה ישראל לצרכו למוכרה לעובד כוכבים:
ושל עובד כוכבים משתעבד וזו עדיין לאו נעבדה מש"ה שכרו מותר שזו לצורך עובד כוכבים נעשית:
אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן; עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָּרֵים לָהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן, מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.
Rather, Rabba bar Ulla says: Rabbi Elazar’s statement that the worker’s wages are permitted is necessary only with regard to the final stroke
RASHI
מאן קא גרים לה להקראות עבודת כוכבים:
במכוש האחרון מכת קורנס האחרון:
לית ביה שוה פרוטה הלכך שרי דשכירות שאר מכושות לא מיתסר דההוא לאו שכר עבודת כוכבים הוא. וקסבר ר"א ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אומן המקבל עליו לעשות בשכר לא אמרינן בגמר המלאכה הוא קונה כל השכירות אלא כל פורתא ופורתא דעבד קמא קמא קני אגרא דפלוגתא היא בקדושין (דף מח.) עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש כו':
TOSAFOT
מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה וא"ת מ"מ הלא הוא אסור ליהנות מדמי עבודת כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו וי"ל כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא היה העובד כוכבים נותן ממנו משכירותו פחות א"כ אין לו עליו שכר עבודת כוכבים כלל ואע"פ שעובד כוכבים מקפיד על פחות משוה פרוטה בגזל מ"מ הכא ליכא קפידא כולי האי:
אַלְמָא קָסָבַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
Evidently, Rabbi Elazar holds that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end,
TOSAFOT
אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכי נמי פרק האיש מקדש (קדושין דף מח.) גבי ההיא דעשה לי שירין נזמין וטבעות ואקדש אני לך אינה מקודשת ומפרש טעמא דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ כל פרוטה ופרוטה הויא לה מלוה והוי ליה מקודש במלוה דאינה מקודשת וקשה מ"ש מההיא דפרק איזהו נשך (ב"מ דף סה. ושם ד"ה שכירות) גבי מרבין על השכר דרבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואמר רבא דקו בה רבנן בהא מלתא ואוקמוה אקרא וי"ל דודאי כל זמן שאין הפועל חוזר אין לו שכרו עד לבסוף ואין לבעה"ב עליו משום בל תלין וגם מותר להרבות על שכר דליכא כאן אגר נטר אבל אם פועל בא לחזור מודו בהא דיוכל לחזור וישתלם שכרו לפי מה שעשה שבשעה שחוזר אז קרוי סוף ולא נפקא לן כלל התם פלוגתא בישנה בשכירות מתחלה ועד סוף כדמוכח התם מקראי דלא שייך אגר נטר כדאמרי' וגם איסור בל תלין ולא שייך פלוגתא ישנה לשכירות אלא הכא וגבי קדושין כדפרישית [ועי' תוס' ב"ק דף צט. ד"ה ואי בעית אימא ותוס' קדושין דף מח. ד"ה דכ"ע]:
מתני׳ וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קַטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּשָׂכָר מוּתָּר. אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מוֹכֵר הוּא עַל מְנָת לָקוּץ.
And one may not fashion jewelry for an object of idol worship, and this applies to jewelry such as necklaces [ katla’ot ],
גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא:
The Gemara asks: From where is this matter, that it is prohibited to sell to a gentile anything that is attached to the ground, derived? Rabbi Yosei bar Ḥanina says: