Zavim

זבים

הַזָּב וְהאדם הַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ יחד בִּסְפִינָה קטנה, אוֹ בְּאַסְדָּא (רפסודה), אוֹ שֶׁרָכְבוּ יחד עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּגְדֵיהֶם של הזב ושל הטהור נוֹגְעִים זה בזה – הֲרֵי אֵלּוּ הבגדים טְמֵאִים 'מִדְרָס', טומאת משכב הזב, מפני שהכבדת הטהור על הספינה או על הבהמה עלולה להגביה מעט את הזב, והרי הזב 'נתלה' על הטהור ועל בגדיו (ואמנם, גם האדם הטהור נטמא מן הזב, אך לא טומאת מדרס, שאינה שייכת באדם אלא טומאת 'היסט', שעושה כל מה שהזב מזיז ראשון לטומאה).

הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסְדָּא, אוֹ שֶׁרָכְבוּ עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּגְדֵיהֶם נוֹגְעִים – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים מִדְרָס.

יָשְׁבוּ הזב והטהור עַל הַנֶּסֶר (קרש, לוח), עַל הַסַּפְסָל, עַל הַגָּשִׁישׁ שֶׁל מִטָּה, מוט המחבר את חלקי המיטה או מחזקה, וְעַל הָאַכְלוֹנָס (מוט עבה), בִּזְמַן שֶׁהֵן, כל אחד מאלה, מַחְגִּירִין ('צולעים') אינם יציבים וקבועים במקומם;

יָשְׁבוּ עַל הַנֶּסֶר, עַל הַסַּפְסָל, עַל הַגָּשִׁישׁ שֶׁל מִטָּה, וְעַל הָאַכְלוֹנָס, בִּזְמַן שֶׁהֵן מַחְגִּירִין; 

וכן, אם עָלוּ הזב והטהור בְּאִילָן שֶׁכּוֹחוֹ רָע, חלש, שמתנודד כשעולים עליו, או שעלו בְּסוֹכָה (ענף גדול) שֶׁכֹּחָהּ רָע, ואפילו מחוברת בְּאִילָן יָפֶה, חזק; או שעלו יחד בְּסֻלָּם מִצְרִי, סולם קטן, בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר, והוא זז מחמת העולים בו,

עָלוּ בְּאִילָן שֶׁכֹּחוֹ רָע, בְּסוֹכָה שֶׁכֹּחָהּ רָע, בְּאִילָן יָפֶה, בְּסוּלָּם מִצְרִי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר, 

הספינה עצמה טהורה לעניין טומאת מדרס (שבת פ״ט מ״ב ובבלי שבת פג,ב). ובטעם הדבר כתבו הראשונים, שכלי שאין יושבים על גביו אלא על גבי מושב שעליו, כגון ספינה שיושבים בה על כיסא וספסל ושוכבים בה על מיטה, אינו נטמא מדרס, כי אינו חשוב משמש לישיבה, אלא עושה מעשה קרקע בעלמא (רמב״ן שם); או שכיוון שאין עשויים בשביל להישען עליהם אלא בשביל להתנייד ממקום למקום, אינם טמאים מדרס (תוספות מנחות לא,א, רשב״א ביצה כג,ב. אך ראו פתח האהל ד,ו).   

שישבו בספינה... הרי אלו טמאים מדרס  

פירשנו על פי הר״ש משאנץ והגר״א, שכאשר הטהור מכביד על הספינה וכך מגביה את הזב, נחשב הזב ‘נתלה׳ עליו ועל בגדיו, ולכן בגדי הטהור נחשבים כמדרס הזב, ואף שעיקר ההכבדה היא של האדם הטהור ולא של הבגדים שעליו, סוף סוף גם הבגדים נוטלים חלק בהכבדה (ראו חזון איש זבים ג,ב)]. כפי שכבר הערנו בפירוש, האדם הטהור עצמו גם הוא נטמא, אך לא בטומאת מדרס הזב להיעשות אב הטומאה אלא בטומאת היסט. שלמדו חכמים מן הכתובים, שכל מה שהזב מזיז ממקומו נטמא, ונעשה ראשון לטומאה. ואכן, הרמב״ם כתב, שהאדם והבגדים נטמאים על ידי היסט הזב (ונעשים ראשון לטומאה), וטומאת מדרס (שהיא אב הטומאה) ששנינו כאן, לגבי בגדים היא מספק, שמא דרס עליהם הזב בשעת השיט או הרכיבה ביחד. ויש מי שסבור, שגם מה שנאמר כאן ‘מדרס׳ כוונתו להיסט (ראב״ד). וראו עוד לקמן פ״ד מ״א.

הרי אלו טמאים מדרס  

גם כאן פירשנו, בעקבות הר״ש משאנץ והגר״א, כי מדובר בטומאת מדרס, אך לפי הרמב״ם, רק בדין הראשון של המשנה, בישיבה ביחד בספינה ובאסדה או ברכיבה על בהמה, שנינו במשנה, שהבגדים טמאים מדרס מפני הספק. ואילו שאר הדברים ששנו עליהם בסיפא “טמאים״ (לא טמאים מדרס) אינם טמאים אלא משום היסט הזב, ואין בהם טומאת מדרס (ראו בפירושו כאן ובהלכות משכב ומושב פ״ט ה״ד ופ״ח ה״ז). שני קווים אלה של פירוש מלווים את כל המשכו של פרק זה.   

ישבו על הנסר... טמאים  

בניגוד לדעת התנא הראשון, הסבור, שאי אפשר שלא יכביד הטמא על הטהור, ונמצא, שהטמא נישא על הטהור ובגדיו, רבי יהודה סובר, שאפשר שלא יכביד הטמא על הטהור (מהר״ם מרוטנבורג הלכות שמחות סימן ז). הגר״א פירש, שרבי יהודה התייחס לשלושת המקרים האחרונים: עלו על הכבש, על הקורה ועל הדלת. אבל במקרים הקודמים, כגון ישיבה משותפת על נסר, ספסל ואילן, מודה רבי יהודה, שטמאים, מפני שאינם יציבים דיים, ויש בהם הכבדה והיתלות (וראו משנה אחרונה ומהר״ם מרוטנבורג).   

רבי יהודה מטהר  

או עלו יחד עַל הַכֶּבֶשׁ, וְעַל הַקּוֹרָה, וְעַל הַדֶּלֶת השוכבת, כגון שבפתח ארובה, בִּזְמַן שֶׁאֵין עֲשׂוּיִן (מחוברים) בְּטִיט ולכן עלולים לזוז – טְמֵאִים בגדי הטהור משום מדרס. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר באלו האחרונים, שאין חוששים בהם לטומאת מדרס. והלכה כתנא הראשון.

עַל הַכֶּבֶשׁ, וְעַל הַקּוֹרָה, וְעַל הַדֶּלֶת, בִּזְמַן שֶׁאֵין עֲשׂוּיִן בְּטִיט – טְמֵאִים. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. 

כאשר הזב והטהור מְגִיפִין (סוגרים) אוֹ פּוֹתְחִין שער יחד – בגדי הטהור נטמאים מדרס, שכן במהלך הפעולה המשותפת פעמים שהאחד נושא את כובד חברו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין טמאים עַד שֶׁיְּהֵא זֶה מֵגִיף, וְזֶה פּוֹתֵחַ, שדווקא בהפעלת כוחות מנוגדים יש לחשוש לכך שאחד נשען או נתלה על חברו, אבל לא כששניהם פועלים בכיוון אחד. והלכה כחכמים.

מְגִיפִין אוֹ פּוֹתְחִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא זֶה מֵגִיף וְזֶה פּוֹתֵחַ.

כאשר הזב והטהור מַעֲלִין זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר – טמאים בגדי הטהור, לא רק כאשר הטהור מעלה את הזב, והזב תלוי עליו, אלא אף כאשר הטמא מעלה את הטהור, יש פעמים שהוא נשען או נתלה עליו.

מַעֲלִין זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין טמא עַד שֶׁיְּהֵא הַטָּהוֹר מַעֲלֶה אֶת הַטָּמֵא, והטמא נתלה בטהור, אבל כשהטמא מעלה את הטהור, אין לחשוש שהוא נתלה או נשען עליו. והלכה כחכמים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא הַטָּהוֹר מַעֲלֶה אֶת הַטָּמֵא. 

כאשר הזב והטהור מַפְשִׁילִין בַּחֲבָלִין, הטמא והטהור שוזרים חבלים ביחד – בגדי הטהור נטמאים מדרס, שמצוי הוא, שהאחד נשען על חברו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּהְיֶה זֶה מוֹשֵׁךְ הֵילֵךְ לכאן, וְזֶה מוֹשֵׁךְ הֵילֵךְ לכאן, אז עלול האחד 'לשאת' את חברו. והלכה כחכמים.

מַפְשִׁילִין בַּחֲבָלִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּהְיֶה זֶה מוֹשֵׁךְ הֵילָךְ וְזֶה מוֹשֵׁךְ הֵילָךְ. 

כאשר הזב והטהור אוֹרְגִים יחד, בֵּין בְּעוֹמְדִין בשעת האריגה בֵּין בְּיוֹשְׁבִין, אוֹ טוֹחֲנִין ביחד, נטמאים בגדי הטהור.

אוֹרְגִים, בֵּין בְּעוֹמְדִין בֵּין בְּיוֹשְׁבִין, אוֹ טוֹחֲנִין. 

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר בְּכוּלָּן, מפני שהן מלאכות שאין בהן הישענות של זה על זה, חוּץ מִן הַטּוֹחֲנִין בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד, שם מפעילים את כל כוח הגוף, ופעמים שאחד מהם 'נתלה' על ידי חברו. והלכה כתנא הראשון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַטּוֹחֲנִין בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד. 

כאשר הזב והטהור פּוֹרְקִין משא מִן הַחֲמוֹר אוֹ טוֹעֲנִין עליו משא – יש הבדל: בִּזְמַן שֶׁמַּשָֹּׂאָם כָּבֵד – טְמֵאִין, ששניהם מפעילים את כל כוח הגוף זה על זה. בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָם קַל – טְהוֹרִין, שאין האחד מכביד על חברו.

פּוֹרְקִין מִן הַחֲמוֹר אוֹ טוֹעֲנִין; בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָם כָּבֵד – טְמֵאִין. בִּזְמַן שֶׁמַּּשָׂאָם קַל – טְהוֹרִין. 

לא רק כאשר הטהור מעלה את הטמא, אלא גם כאשר הטמא מעלה את הטהור יש מצבים של הישענות הטמא על הטהור, כגון בגמר תנופת משיכתו מן הבור. או שמדובר, ששניהם מעלים זה את זה מתוך הבור, ויש רגעים שהטמא נשען על חברו, ובגדי הטהור נעשו מדרס לטמא המעלה (ראו חזון איש זבים ג,ה).    

מעלין זה את זה מן הבור  

וְכוּלָּן, כל העושים בשיתוף עם הזב, ששנינו, שבגדיהם טמאים מדרס – אין זה אלא חשש שמא נשען או נתלה עליהם הזב, ולכן טְהוֹרִין לִבְנֵי הַכְּנֶסֶת, לאנשים הבאים לבית הכנסת, המחמירים על אכילת מאכליהם בטהרה, וּטְמֵאִין דווקא לַתְּרוּמָה, לכהנים אוכלי התרומה, שחייבים מעיקר הדין לאכול אותה בטהרה.

וְכוּלָּן טְהוֹרִין לִבְנֵי הַכְּנֶסֶת, וּטְמֵאִין לַתְּרוּמָה. 

הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ יחד בִּסְפִינָה גְּדוֹלָה, אין כובדו של האחד משפיע על חברו.

הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ בִּסְפִינָה גְּדוֹלָה.

אֵיזוֹ הִיא סְפִינָה גְּדוֹלָה? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָמִיט בָּאָדָם, שאינה מוטה ומתנודדת כאשר אדם עולה או מתיישב עליה.

אֵיזוֹ הִיא סְפִינָה גְּדוֹלָה? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָמִיט בָּאָדָם. 

וכן, אם יָשְׁבוּ הזב והטהור יחד עַל הַנֶּסֶר (לוח), או עַל הַסַּפְסָל, או עַל הַגָּשִׁישׁ שֶׁל מִטָּה, מוט המחבר את חלקי המיטה, וְעַל הָאַכְלוֹנָס ( מוט עבה) – בִּזְמַן שֶׁאֵינָן מַחְגִּירִין ('צולעים');

יָשְׁבוּ עַל הַנֶּסֶר, עַל הַסַּפְסָל, עַל הַגָּשִׁישׁ שֶׁל מִטָּה, וְעַל הָאַכְלוֹנָס, בִּזְמַן שֶׁאֵינָן מַחְגִּירִין; 

או עָלוּ בְּאִילָן שֶׁכֹּחוֹ יָפֶה, חזק, וכן בְּסוֹכָה, בענף גדול, שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה,

עָלוּ בְּאִילָן שֶׁכֹּחוֹ יָפֶה, בְּסוֹכָה שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, 

וּבְסוּלָּם צוֹרִי, סולם כבד ויציב, אוֹ בסולם מִצְרִי, שהוא קטן, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָבוּעַ במקומו בְּמַסְמֵר;

וּבְסוּלָּם צוֹרִי אוֹ מִצְרִי בִּזְמַן שֶׁהוּא קָבוּעַ בְּמַסְמֵר; 

וכן אם עלו עַל הַכֶּבֶשׁ, עַל הַקּוֹרָה, וְעַל הַדֶּלֶת – בִּזְמַן שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין, מחוברים במקומם בְּטִיט, אֲפִילּוּ עלו עליהם שניהם מִצַּד אֶחָד, והם עלולים להכביד על הכבש, או זה על זה –

עַל הַכֶּבֶשׁ, עַל הַקּוֹרָה, וְעַל הַדֶּלֶת, בִּזְמַן שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין בְּטִיט אֲפִילּוּ מִצַּד אֶחָד –  

האדם הַטָּהוֹר שמַכֶּה אֶת הַטָּמֵא – טָהוֹר, טהורים בגדיו ממדרס, שהרי בגדי הטהור אינם נושאים את הטמא,

הַטָּהוֹר מַכֶּה אֶת הַטָּמֵא – טָהוֹר. 

בפירוש רב האי גאון נראה, כי הגרסה היא “ למוט (לנוד) באדם״, כלומר להתנועע על ידי כניסת בני אדם. לפי גרסת כתב יד קאופמן, וכן גרס הר״ש משאנץ (וכן נראה מפירוש הרא״ש): “ להמיט בה אדם״ – שאין ‘אדם׳ הנמצא בה מוטה בעקבות כוח קטן שמופעל עליה, כגון בעליית אדם אחר (ומעין זה בשו״ת הרשב״א א, כח: “להסיט בה אדם״). ויש שדייקו מכאן, שדי אם באדם אחד אינה יכולה להיות מוסטת, כדי שלא יהיה בישיבה המשותפת בה משום מדרס, הגם שבבני אדם רבים שייכנסו אליה, ודאי מתמוטטת (משנה אחרונה. ודייק כן גם מלשון הרמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ט,ד).

להמיט באדם  

מדובר בספסל שאינו מיועד לישיבה, או שהוא שבור ואינו ‘כלי׳ – בדומה לשאר החפצים המנויים במשנה – שהרי אם הוא כלי שלם המיועד לישיבה, הרי הספסל נעשה מדרס בישיבת הזב ומטמא את הטהור שיושב עליו (ראו משנה  אחרונה).   

על הספסל  

פירשנו על פי הרמב״ם, שאפילו שניהם עלו מצד אחד (הלכות מטמאי משכב ומושב פ״ח ה״ז). ועוד יש לפרש, אפילו עשויים בטיט רק מצד אחד, וחיבורם יכול להתרופף (ראו חזון איש זבים ג,ו, ובשושנים לדוד ומשנה אחרונה).   

אפילו מצד אחד  

פירש הר״ש משאנץ, שבגדי הטהור המכה אינם טמאים מדרס, אך המכה עצמו נטמא, שהרי נשען על הטמא, או אם נגע בו, והוא ראשון לטומאה. ובתוספתא (ד,א) מובא דין המכה כמחלוקת. הדעה שבמשנה היא דעת חכמים שם. ואילו רבי מאיר מחמיר, שבכל מקרה, בין אם הטהור הוא המכה או המוכה, בגדיו טמאים. ורבי שמעון מקל, שאם הטהור מכה את הטמא, כבמשנתנו, עדיין דינו תלוי: אם הכהו בכוח – טמא, ואם בעדינות – טהור (כי מן הסתם לא נשען עליו. ראו ר״ש משאנץ).  

הטהור מכה את הטמא טהור  

ואילו הַטָּמֵא שמַכֶּה אֶת הַטָּהוֹר – טָמֵא, מפני שֶׁאִם יִמָּשֵׁךְ הַטָּהוֹר לאחור, הֲרֵי הַטָּמֵא נוֹפֵל, הרי שהזב כנשען על הטהור בשעת הכאתו, ובגדי הטהור המוכה כמו 'נושאים' את הטמא.

הַטָּמֵא מַכֶּה אֶת הַטָּהוֹר – טָמֵא, שֶׁאִם יִמָּשֵׁךְ הַטָּהוֹר – הֲרֵי הַטָּמֵא נוֹפֵל. 

הַזָּב וְהאדם הַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ יחד בִּסְפִינָה קטנה, אוֹ בְּאַסְדָּא (רפסודה), אוֹ שֶׁרָכְבוּ יחד עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּגְדֵיהֶם של הזב ושל הטהור נוֹגְעִים זה בזה – הֲרֵי אֵלּוּ הבגדים טְמֵאִים 'מִדְרָס', טומאת משכב הזב, מפני שהכבדת הטהור על הספינה או על הבהמה עלולה להגב