Yadayim

ידים

מֵי רְבִיעִית, רביעית הלוג מים, 86 סמ״ק, נוֹתְנִין אותם לַיָּדַיִם לְאדם אֶחָד, ואַף לִשְׁנַיִם, לשני אנשים. שאם בתחילת הנטילה הייתה בכלי רביעית, די בפחות מכך כדי לטהר את ידיו של השני.

מֵי רְבִיעִית נוֹתְנִין לַיָּדַיִם, לְאֶחָד, אַף לִשְׁנַיִם.

ואם יש בכלי מַחֲצִית הלוֹג (172 סמ״ק) – נותנים לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה אנשים. ומִלּוֹג (344 סמ״ק) ומעלה – נותנים לַחֲמִשָּׁה וְלַעֲשָׂרָה וּלְמֵאָה, ללא הגבלה.

מַחֲצִית לוֹג לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה. מִלּוֹג – לַחֲמִשָּׁה וְלַעֲשָׂרָה וּלְמֵאָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחוֹת לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם מֵרְבִיעִית, שכשבא ליטול, תישאר בכלי רביעית מים. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחוֹת לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם מֵרְבִיעִית. 

גזרו חכמים, שמי שנגע בטומאה קלה שאינה מטמאה את האדם, או בחפצים שונים שיפורטו להלן (פרקים ג–ד) – ידיו טמאות בדרגת שני לטומאה. ואם נגע בתרומה, פסל אותה, שהיא נעשית שלישי לטומאה. והוסיפו וגזרו טומאה על סתם ידיים, שמא לא נשמרו מנגיעה בטומאה קלה (מאירי) או שמא נגעו בטינופת (רש״י). ובשונה מאדם טמא, שטהרתו היא על ידי טבילה במקווה, טהרת ידיים נעשית באמצעות ‘נטילת ידיים׳, שפיכת רביעית מים עליהן מתוך כלי (‘נטלא׳). זו היא עיקר התקנה של נטילת ידיים לפני אכילת תרומה, שמן התורה, צריך להקפיד על טהרתה. והוסיפו חכמים ותיקנו נטילת ידיים לפני כל אכילת פת חולין, משום ‘סרך תרומה׳. שאם היו אומרים, שאין צריך נטילה לחולין, היה אדם נגרר ואוכל גם תרומה בלא נטילה (רבנו יונה) או משום נקיות וקדושה (בבלי חולין קו,א). ותיקנו דווקא לאכילת פת, שהיא עיקר אכילתו של אדם, וכן לפני אכילת מאכל רטוב (‘שטיבולו במשקה׳), מפני שהוא נטמא יותר בקלות ממאכל יבש, שכן משקים נטמאים יותר מאוכלים (בבלי פסחים קטו,א ורש״י).   

מי רביעית נותנין לידים  

ביטוי זה משמעו כפול. האחד – שצריך שהכלי שממנו נוטלים יכיל רביעית הלוג לפחות (רש״י לבבלי גיטין טו,ב, שם הגרסה היא “מרביעית״). והשני – שלנטילת ידיים צריך לפחות רביעית מים. ושני אנשים יכולים ליטול זה אחר זה מרביעית אחת, משום שהייתה מתחילה רביעית בכלי, והנותר נקרא ‘שיירי טהרה׳, אולם לא יותר משני זוגות ידיים ברביעית אחת.    

מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים  

לפי חשבון של שני אנשים ברביעית, היה די לשלושה אנשים ברביעית ומחצה, אלא שחוששים, שמא בשל ריבוי הנוטלים יקמץ השופך במים, ולא יגיעו לכל כף היד עד הפרק. לכן הצריכו מחצית הלוג לשלושה. וכן לחמישה אנשים ומעלה צריך לוג, שזו כמות גדולה, ואין חשש שהראשונים יצמצמו בנטילתם בשביל האחרונים. אכן, אם היה בכלי יותר מרביעית, ונטל אחד כדין, ונותרה רביעית שלמה – יכולים שניים ליטול ממנה (ר״ש משאנץ ורע״ב).   

מחצית לוג לשלשה או לארבעה  

כפי שכתבנו בביאור המשנה, כאשר נוטלים ידיים, המים מטהרים את הידיים אך נטמאים בעצמם (ראו להלן פ״ב מ״ב), ולכן, יש צורך במים שניים כדי להעבירם מן הידיים (ויש אומרים, שדי לנגב את הידיים, ואין חובה ליטול שוב כדי לשטוף את המים הטמאים. ר״ש משאנץ). ומה שנאמר כאן הוא, שאם בנטילה הראשונה המטהרת את הידיים לא הגיעו המים לכל היד, יש ליטול שוב את כל היד, ש׳אין נטילה לחצאין׳, כפי שאדם הטובל במקווה צריך לטבול כולו כאחד (ראו משנה אחרונה). אך בנטילה השנייה, שמטרתה רק להעביר את המים, אם הגיעו המים רק לחלק מהיד, ניתן ליטול את החלק השני בנפרד. וראו אורח ההלכה בשיטת הרמב״ם במשנה זו. לשיטת הרמב״ם (הלכות מקוואות פי״א ה״ג ואילך), מה שנאמר כאן, שנוטלים פחות מרביעית מ׳שיירי טהרה׳, לא נאמר כלל ב׳מים ראשונים׳ אלא דווקא במים שניים, ולשיטתו, מדובר רק בנטילת ידיים לצורך אכילת תרומה, שדווקא בה הצריכו מים שניים, אבל בנטילת ידיים לחולין, אין צורך במים שניים כלל. אך לדעת שאר המפרשים והפוסקים, משנתנו נאמרה אף לעניין נטילת ידיים חולין. ולמסקנת ההלכה, לכתחילה רצוי ליטול ידיים ברביעית מים על כל יד. ואם נטל על שתי ידיו ברביעית אחת, לכתחילה ייטול פעמיים על כל יד. ואם שניים מתכוונים מראש ליטול יחד, יכולים ליטול מאותה רביעית. ולכתחילה, ייטול אדם על כל ידו בבת אחת, ואם לא הגיעו המים לכל היד, כל עוד היד רטובה ניתן להשלים. ואם כבר ניגב, אינו יכול להשלים בנטילה הראשונה, ובמים שניים אפשר להשלים (שולחן ערוך אורח חיים קס,יג; קסב,ג ומשנה ברורה). לוג, רביעית ראו פ"ד מ"א.

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים  

מוֹסִיפִין מים עַל הַשְּׁנִיִּים, הנטילה השנייה, שאם נטל פעמיים, ובפעם השנייה לא כיסו המים את כל היד, יכול להשלים. וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָרִאשׁוֹנִים, הנטילה הראשונה, שצריך ליטול בבת אחת את כל היד, ואינה נטהרת לחצאין, ולכן צריך לחזור וליטול את כולה.

מוֹסִיפִין עַל הַשְּׁנִיִּים, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָרִאשׁוֹנִים. 

בְּכָל הַכֵּלִים נוֹתְנִין מים לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ בִּכְלֵי גְלָלִים, העשויים מגללי בעלי חיים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, העשויים מאבן, או בִּכְלֵי אֲדָמָה, העשויים מאדמה שלא נצרפה בכבשן, אף על פי שאינם מוגדרים ככלים לעניין טומאה.

בְּכָל הַכֵּלִים נוֹתְנִין לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ בִּכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, בִּכְלֵי אֲדָמָה.

אבל אֵין נוֹתְנִין לַיָּדַיִם, לֹא בְּדַפְנוֹת הַכֵּלִים, אף שהן מכילות מים כאשר נשבר הכלי, וְלֹא בְּשׁוּלֵי (תחתית) הַמַּחַץ, כלי חרס גדול שיש לו בית קיבול מצדו התחתון, וְלֹא בִּמְגוּפַת (פקק) הֶחָבִית, שיש בה שקע.

אֵין נוֹתְנִין לַיָּדַיִם, לֹא בְּדַפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית. 

וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ מים על ידיו בְּחָפְנָיו,

וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו. 

מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְּאִין מים מהמעיין לצורך קידושם באפר פרה אדומה, וְאֵין מְקַדְּשִׁין מים בנתינת אפר הפרה עליהם, וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת, מים עם אפר פרה, על טמא מת כדי לטהרו, וְאֵין נוֹתְנִים מים לטהרת יָדַיִם, אֶלָּא בַּכְּלִי.

מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְּאִין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין, וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת, וְאֵין נוֹתְנִים לַיָּדַיִם, אֶלָּא בִּכְלִי. 

וְאֵין מַצִּילִין מטומאת אוהל המת בְּצָמִיד פָּתִיל, כיסוי מהודק, אֶלָּא כֵּלִים. שאם כלי חרס נמצא בבית שיש בו מת, ויש לכלי מכסה מהודק, הוא מציל על מה שבתוכו מלהיטמא. אבל שבר כלי שעשוי לו כיסוי מהודק אינו מציל על מה שבתוכו.

וְאֵין מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵּלִים. 

נטילת ידיים צריכה להיעשות בכלי, ולא בשברים שנשברו מכלי, גם אם הם מכילים רביעית מים. וכן אין נוטלים מכלי שאינו מיועד להכיל נוזלים, ולכן לא נוטלים ידיים ממכסה של חבית, שנועד לכסות בצורה הפוכה ולא להכיל מים בחלקו הקעור (ר״ש משאנץ, רע״ב).   

לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ  

המחץ נזכר פעמים מעטות במקורות חכמים, וזהותו אינה ברורה כל צרכה. בדרך כלל, הוא נזכר בקשר ‘לשוליו׳, כלומר תחתיתו, שהייתה בעלת קיבול. לפי הגאונים, הוא ‘החצבא׳ (חצב), מעין חבית גדולה, ולדעת הרמב״ם, מדובר בכלי גדול המשמש לכביסה. מן המקורות מתברר, ששימש לשאיבת יין מן הבור (טהרות פ״י מ״ז). יש שהציע, לדמות אותו לכלי דמוי חבית  מתקופת המקרא, אשר מתחת השוליים  המעוגלים שלו יש מעין חישוק חרס המאפשר את העמדתו, וגם אחיזה יציבה שלו בעת שאיבת היין. כאשר המחץ הפוך, יוצר חישוק זה מעין בית קיבול (י. בראנד).    

שולי המחץ   

הרחבות

המגופה היא מעין פקק או מכסה המהודק לפי חבית היין בעזרת טיט, כדי לאטום אותה ולמנוע את קלקול היין. המגופה הייתה עשויה מחרס שיובש בשמש ולא נאפה בתנור (משום כך גם לא נמצאו כמעט שרידי מגופות, שעל פיהן ניתן לשחזר במדויק את צורת המגופה). כפי הנראה מכאן וממקומות אחרים, היה למגופה בית קיבול בחלקה הפנימי שהיה חלול, וכן המשנה (כלים פ״י מ״ג) מציינת ‘בית אצבע׳ של מגופה, כנראה בראשה מצידה החיצון.   

מגופת החבית   

מי שנטמא בטומאת מת, טהרתו היא בכך שמזים עליו פעמיים מים עם אפר פרה אדומה. ודינים אלה מפורטים במסכת פרה. ושלבי הטהרה הם למלא מים ממעיין, לתת על המים אפר פרה אדומה ולהזות מהם על הטמא. את שלושת השלבים הללו יש לבצע באמצעות כלי דווקא, כלומר למלא בכלי, לתת אפר על המים כשהם בכלי, ולהזות מתוך כלי, שכך נאמר: “וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ (במדבר יט,יז).   

מפני שאין ממלאין ואין... אלא בכלי  

את טהרת הידיים בנטילה הסמיכו חכמים על טהרת מי חטאת, ועל רחיצת הכהנים את ידיהם ורגליהם מהכיור במקדש, ועל כן הצריכו נטילה מכלי דווקא (רשב״א חולין קז,א).   

ואין נותנים לידים אלא בכלי  

נאמר בתורה: “אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל... וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים, וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא״ (במדבר יט,יד–טו). ופירשו חכמים, שכל כלי שאינו מקבל טומאה מגבו, בין שמקבל מתוכו בלבד (כלי חרס), ובין שאינו מקבל טומאה כלל (כלי אדמה), אם הוא סגור “בצמיד פתיל״, כלומר מכסה מהודק ומחובר אל הכלי (ראו כלים פ״י מ״ב), אין הטומאה נכנסת לתוכו, והריהו מציל על מה שבתוכו מלהיטמא. וכפי האמור במשנתנו, הלכה זו היא רק בדבר שהוא ‘כלי׳, אך לא בשברי כלים או בשוליהם, שגם אם הם אטומים, אין הם מצילים על מה שבתוכם מטומאת אוהל המת.   

ואין מצילין בצמיד פתיל  

טומאת כלי חרס מיוחדת מטומאות שאר הכלים מכמה צדדים, ובין היתר, בכך שכאשר הוא נטמא – לא רק הנוגע בדפנותיו נטמא, אלא גם כל הנמצא בתוך חללו. ואולם, דייקו חכמים מלשון הכתוב, שדין זה הוא רק לגבי הדברים הנתונים בתוך הכלי, אך לא ‘בתוך תוכו׳, כלומר בתוך דבר הנמצא בתוך חלל הכלי, שאז הוא מציל על מה שבתוכו מטומאתו של כלי החרס (ראו כלים פרק ח). העירו המפרשים, שאין קשר מהותי בין דין זה לבין הדין שלפניו. אלא “שאין״ כאן, כוונתו כמו ‘ואין׳, כדרך המשנה במקומות נוספים (רע״ב). ויש שהציע, שכאן מדובר בשגרת לשון של המשנה במקום אחר (תוי״ט).

שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים  

ודין נוסף, כיוצא בו: שֶׁאֵין מַצִּילִין מִיַּד כְּלִי חֶרֶס טמא, שמטמא “כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ״ (ויקרא יא,לג), אֶלָּא כֵּלִים, שאם הם נמצאים בתוך הכלי הטמא, הריהם מצילים על מה שנמצא בתוכם מפני הטומאה.

שֶׁאֵין מַצִּילִין מִיַּד כְּלִי חֶרֶשׂ אֶלָּא כֵּלִים. 

הַמַּיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת הַבְּהֵמָה, שריחם רע או טעמם גרוע,

הַמַּיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת הַבְּהֵמָה,

אם הם נתונים בְּכֵלִים – פְּסוּלִים ליטול בהם ידיים. ואם הם מכונסים כמקווה בְקַרְקָעוֹת – כְּשֵׁרִים לטבול בהם ידיים במקום נטילה.

בְּכֵלִים – פְּסוּלִים, וּבְקַרְקָעוֹת – כְּשֵׁרִים. 

מים שנָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ, או קוֹמוֹס, מין שרף, וְכן קַנְקַנְתּוֹם, מין צבע כהה, והמים נצבעו מכמות החומר וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן – פְּסוּלִין.

נָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ, קוֹמוֹס, וְקַנְקַנְתּוֹם, וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן – פְּסוּלִין. 

מים שעָשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה, שהשתמש בהם, אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן את פִּתּוֹ (לחם) – פְּסוּלִין.

עָשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה, אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן פִּתּוֹ – פְּסוּלִין. 

מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים לנטילת ידיים, וכשרים למקווה ולטבילת ידיים לסעודה במקום נטילת ידיים (ראו בקטע הבא). ואם הכלב אינו שותה מהם מפני טיט או עפר שנפל לתוכם, פסולים גם למקווה ולטבילת ידיים. ואם הכלב שותה מהם למרות העפר, הם כשרים גם לנטילה, ואפילו אם מראם השתנה, מפני שדרך המים שיתערב בהם עפר, וכן, מפני שאם יעמידו אותם, ישקע העפר. אבל אם מראה המים השתנה, מפני שנפל לתוכם צבע – פסולים. ואם עמדו זמן רב, ומראם השתנה מעצמם מבלי שנפל לתוכם דבר, יש פוסלים ויש מכשירים (שולחן ערוך אורח חיים קס,א ושם סעיף ט ומשנה ברורה).   

המים שנפסלו משתית הבהמה  

ראו לעיל (משנה א בהרחבות), שבשונה מטהרת כל הגוף, שהיא בטבילה במקווה, טהרת ידיים היא בנטילת ידיים מתוך כלי. אולם ניתן גם לטבול את הידיים במקווה במקום נטילה. ומשנתנו מלמדת, שיש בכך אף עדיפות, כאשר המים פסולים משתיית בהמה, שהם פסולים לנטילה בכלי, ולמרות זאת, ניתן לטהר את הידיים על ידי טבילה במקווה של מים כאלה. וזאת, משום שמים אלה כשרים גם לטבילת כל הגוף, ואין טבילת הידיים חמורה יותר מטבילת הגוף (רע״ב), וראו ב׳אורח  ההלכה׳.   

בקרקעות כשרים  

ראו בהרחבות, ולהלכה ניתן לטבול ידיים במקום נטילה, בים – אפילו אם הוא מלוח (ראו בקטע הקודם), או במעיין – גם אם אין בו שיעור מקווה, וכן ניתן לטבול ידיים בכל מקווה כשר, ויש מכשירים גם בשלולית מי גשמים בקרקע, אם היא מכסה את ידיו בבת אחת, ולכתחילה יש להחמיר. ואם המקווה הוא ממים שאובים ואינו מחובר למי גשמים, יש מכשירים ויש פוסלים (שולחן ערוך שם קנט,יד–טז). ולגבי נוסח הברכה במקרה זה, יש אומרים לברך ‘על נטילת ידיים׳, ויש אומרים לברך ‘על טבילת ידיים׳, ויש אומרים, שאם המים כשרים גם לנטילה, כגון מעיין או מקווה נקי, יברך ‘על נטילת ידיים׳, ואם המים פסולים לנטילה, כגון בים שהם מלוחים, יברך ‘על טבילת ידיים׳ (שם סעיף כ ומשנה ברורה).   

פסלו מים אלה לנטילת ידיים, כמו שהם פסולים לקידוש ידיים ורגליים מהכיור במקדש  (תוי״ט).   

נפל לתוכן דיו  

“דיו״ הוא שם כללי לחומרים המשמשים לכתיבה, עוד מתקופת המקרא. ככלל, הדיו מורכבת לפחות משלושה רכיבים: צִבען (חומר הצבע), ‘מאגֵד׳ המקבע את הצבע למצע הכתיבה, ו׳נשָׂא׳, הנוזל שבתוכו הם מומסים. הצבען של הדיו ששימש בזמן המשנה היה פיח, והמאגד שלו שרף עצים. הדיו נשמר כגוש צבע מוצק שנטחן והומס במים לפני השימוש.    

דיו  

לדעת רבים מן המפרשים, הקומוס הוא שרף עצים המשמש כרכיב מאגד בדיו (ערוך, רש״י). מקור המילה מן היוונית ( <eng>χόμμτ</eng>, כוֹמְט) והלטינית ( <eng>commis</eng>), שרף עצים המשמש ברפואה ובתעשייה. לדעת אחרים, מדובר בחומר מינרלי המשמש כצבען בהכנת הדיו כאשר הוא מעורב בעפצים, בדומה לקנקנתום (רבי נתן אב הישיבה, רמב״ם).

קומוס  

מקור המילה “קנקנתום״ (בגרסאות: קלקנתום, קלקנתוס) ביוונית – <eng>χάλχανθος</eng> (כַלְכַנְתוֹס). המדובר בגופרת ברזל (ויטריול ירוק), ששימשה להכנת צבען דיו על ידי עירוב עם עפצים. כך נוצר דיו שאינו מסיס במים ואינו מחיק כמו הדיו הרגיל, והעפצים שבו נקשרים היטב לקלף.

קנקנתום  

טעם הדבר, שהשימוש במים ביטל אותם מחשיבותם והגדיר אותם כ׳שופכים׳ (רמב״ם, רע״ב).   

עשה בהן מלאכה... פסולין  

שמעון התימני היה, כנראה, בן העיר תמנה שבשפלת יהודה (ראו שופטים טו,ו), מצעירי חכמי יבנה, תלמידם של רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא, וחברם של חנניא בן חכינאי, שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי. אלה לא נסמכו כ׳חכמים׳, והם מכונים ‘הדנים לפני חכמים׳. על שמעון התימני מסופר, שהיה מהחכמים המעטים בדורו שהבינו שבעים לשון (בבלי סנהדרין יז,ב).    

שמעון התימני   

שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: דווקא אם התכוון לשרות במים אלה את הפת. אבל אם לא התכוון לשרות את הפת במים אלה, אֲפִלּוּ אם נִתְכַּוֵּין לִשְׁרוֹת פת בּכלי זֶה, וְנָפַל לַכלי השֵּׁנִי – המים כְּשֵׁרִים. ואין הלכה כמותו.

שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּין לִשְׁרוֹת בָּזֶה, וְנָפַל לַשֵּׁנִי – כְּשֵׁרִים. 

אם הֵדִיחַ בָּהֶם אֶת הַכֵּלִים, אוֹ שֶׁמִּיחָה (המיס) בָּהֶם אֶת הלכלוך שנדבק על הַמִּדּוֹת (כלי מדידה) – פְּסוּלִים.

הֵדִיחַ בָּהֶם אֶת הַכֵּלִים, אוֹ שֶׁמִּיחָה בָּהֶם אֶת הַמִּדּוֹת – פְּסוּלִים.

אולם אם הֵדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים מוּדָחִים (שטופים) אוֹ כלים חֲדָשִׁים – כְּשֵׁרִים, שלא היה צורך בכך, ואין זה נחשב שעשה בהם מלאכה.

הֵדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים מוּדָחִים אוֹ חֲדָשִׁים – כְּשֵׁרִים. 

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל בַּחֲדָשִׁים. מכיוון שאין משתמשים בכלים חדשים ללא רחיצה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל בַּחֲדָשִׁים. 

הַמַּיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם (האופה) מַטְבִּיל בָּהֶם אֶת הַגְּלוּסְקִין (מיני מאפה) – פְּסוּלִים, משום שנעשתה בהם מלאכה.

הַמַּיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מַטְבִּיל בָּהֶם אֶת הַגְּלוּסְקִין – פְּסוּלִים.

וּכְשֶׁהוּא רק מֵדִיחַ אֶת יָדָיו בָּהֶן, שטובל ידיו במים, כדי שלא תידבק בהם העיסה – שאר המים שנותרו בכלי כְּשֵׁרִים.

וּכְשֶׁהוּא מֵדִיחַ אֶת יָדָיו בָּהֶן – כְּשֵׁרִים. 

הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִתֵּן מים מכלי לַיָּדַיִם של אחר, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם בני דעת.

הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִתֵּן לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. 

מַנִּיחַ אדם חָבִית בֵּין בִּרְכָּיו ומטה אותה וְנוֹטֵל כך את ידיו, שאין זו נחשבת שפיכה מאליה אלא פעולת האדם. וכן מַטֶּה חָבִית עַל צִדָּהּ, והמים נשפכים ממנה, וְנוֹטֵל בזרם המים הנשפכים ממנה לאחר מכן, מפני שההטיה הראשונה נחשבת פעולת נתינת המים. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם של האדם, שגם זו נחשבת פעולה.

מַנִּיחַ חָבִית בֵּין בִּרְכָּיו וְנוֹטֵל. מַטֶּה חָבִית עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם. 

נחתום הוא אופה, בעל מאפייה. מילה זו באה מן הארמית, ועלתה עם עולי בבל, כמו רבות מן המילים של ימי הבית השני. משערים, שהמילה הגיעה מן האכדית (נוּחַתימוּ) במשמעות 'אופה לחם' ומקורה בשומרית. הנחתום היה קונה קמח או טוחן בעצמו, מכין את העיסה, אופה ומוכר את הפת.   

נחתום  

מקור המילה "גלוסקין" (מופיע גם בצורה: קלוסקין) מיוונית <eng>κόλλιξ</eng> (קוליקס), ומשמעה 'כיכר לחם'.

גלוסקין   

מדובר כאן, שאין לו צורך לנקות את ידיו מלכלוך, וגם מראה המים אינו משתנה, אלא הוא רק מרטיב את ידיו לצורך הרטבת העיסה, ולכן אין זו עשיית מלאכה במים (רמב״ם, רא״ש, הגר״א). וראו עוד באורח ההלכה. והלכה זו מתייחסת לנטילת ידיים לצורך אכילת חולין (ראו לעיל משנה א בהרחבות). אולם לאכילת תרומה, המים הללו פסולים, שהרי ידיים שאינן נטולות ‘שניות׳ הן ופוסלות תרומה במגע, ואם כך, גם המים נטמאו (משנה אחרונה, וראו פרה פ״ח מ״ז).

וכשהוא מדיח את ידיו בהן כשרים  

ראו בהרחבות. וגם כאשר משכשך את הידיים במים כדי להסיר מהן שאריות בצק, אין זו מלאכה הפוסלת את המים, כל עוד הידיים אינן מלוכלכות (וכמו הדחת כלים נקיים), והסרת בצק אינה מלאכה הצריכה מים. ויש פוסלים (רמ״א אורח חיים קס,ב ומשנה ברורה).   

וכשהוא מדיח את ידיו  

לדעת התנא הראשון, גם פעולה של בעל חיים נחשבת לעניין נטילת ידיים, ורק אם המים נשפכו מעצמם, והניח תחתם את ידיו, אין זו נטילה. והוזכר קוף, משום שקל יותר לאלף אותו לעשות כך (תפארת ישראל).   

והקוף נוטל לידים  

נטילת ידיים צריכה להיות מכוח פעולה, ואי אפשר להניח ידיים תחת זרם שנוצר מעצמו. ואם אדם הטה חבית, והמים זורמים, והניח ידיים מיד תחת הזרם, הנטילה כשרה לכתחילה, ויש מחמירים במים שזורמים בהמשך. ואם יש בחבית ברז, ופותח אותו, וזורמים מים, אפשר ליטול לכתחילה בזרימה הראשונה. ואם החבית מונחת בין ברכיו, ומנענע אותה, ונשפכים מים, כשר לכתחילה (שולחן ערוך אורח חיים קנט,ט–י ומשנה ברורה).   

מטה חבית על צדה  

הקוף נזכר כבר במקרא כחיה שיובאה לארץ באניות שלמה שהגיעו מתרשיש (מלכים א י,כב). הקוף הוא המפותח מבין החיות והקרוב ביותר לאדם. מבחינים בעיקר בין קופים בעלי זנב לבין חסרי זנב. האחרונים מפותחים יותר, ולהם שייכים: האורנגאוטן, השימפנזה ( <eng>Pantroglodytes</eng>, <eng>Chimpanzee</eng>) והגורילה ( <eng>Gorilla</eng>). נראה, שסתם 'קוף' בספרות חז"ל הוא מהמינים בעלי הזנב, שהיו מגדלים אותם בתקופה העתיקה כחיות מחמד, במיוחד מהמין בבון ( <eng>Papio</eng> <eng>papio</eng>) או אחד ממיני הגונון ( <eng>Cercopithecus</eng>), הידועים ממצרים מתקופות קדומות, וייתכן, שהגיעו גם לארץ.

קוף   

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל בִּשְׁנֵי אֵלּוּ, בהטיית חבית ובקוף, מפני שצריך שהמים יבואו בפעולה ישירה של אדם ולא של בעל חיים.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל בִּשְׁנֵי אֵלּוּ. 

מֵי רְבִיעִית, רביעית הלוג מים, 86 סמ״ק, נוֹתְנִין אותם לַיָּדַיִם לְאדם אֶחָד, ואַף לִשְׁנַיִם, לשני אנשים. שאם בתחילת הנטילה הייתה בכלי רביעית, די בפחות מכך כדי לטהר את ידיו של השני.